מוחמד-קוראן


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים

התייחסות הקוראן לפרשת ישמעאל ויצחקמאחורי הקוראן

הקוראן מציין שאורחים נכבדים הזדמנו אל אברהם, וכשבישרו לו על לידת יצחק, צחקה אשתו:

״האם הגיע לאוזניך סיפור אורחי אברהם הנכבדים? הם סרו לבקרו ואמרו, שלום! אמר: שלום, אנשים נוכרים. אז חמק אל בני ביתו והביא בן בקר רך וטוב… ובישרו לו על בן בעל בינה. אז ניגשה אשתו בצווחה, סטרה על פניה ואמרה: זקנה עקרה!״; ״שליחינו הביאו לאברהם את הבשורה. אמרו: שלום! אמר: שלום! וחש להביא צלי בן-בקר דשן… אשתו ניצבה וצחקה; בישרנו לה על יצחק, ואחרי יצחק – על יעקב. אמרה: אבוי לי, האומנם אלד ואני זקנתי ובעלי זה בא בימים? דבר מופלא הוא״ (נא, כד-כט; יא, סט־עב. הדברים נמצאים ביתר בירור בחומש בראשית יז-יח).

הקוראן גם מספר את סיפור עקדת בנו של אברהם:

״אמר [אברהם]: הלוך אלך לי אל ריבוני, והוא ינחני. ריבוני, הענק לי בן אשר יהיה בישרים. בישרנו לו על בן שקול דעת. כאשר גדל דיו למעשים עמו, אמר: בני, ראיתי בשנתי כי עלי להעלותך קורבן. חשוב וראה מה דעתך. אמא, אבא, עשה כאשר צווית. אם ירצה אלוקים, תמצא כי אני בעזי הרוח. כאשר גמרו שניהם בדעתם להתמסר והוא השכיבו על פניו, קראנו אליו: אברהם, כבר קיימת את החלום! כך נגמול למיטיבים. זהו הניסיון הברור. פדינו אותו בבהמת קורבן אדירה, והותרנו לו זכר בדורות הבאים: ברכת שלום על אברהם. כך נגמול למיטיבים. הוא היה בעבדינו הנאמנים. ובישרנו לו על יצחק אשר יהיה נביא בישרים״ (לז, צט-קיד).

הסיפור הזה של עקדת יצחק מובא במלואו בחומש; הוא האחרון מתוך עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם על־ידי השם. העקדה נחשבת לניסיון הגדול ביותר.

הקוראן מזכיר את ישמעאל בתור צדיק ושליח השם להנהיג את בני־האדם בדרך השם. הוא מספר שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, הוא וצאצאיו:

״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל – ריבוננו, קבל מאתנו, הן קשוב אתה ויודע. ריבוננו: עשה את שנינו מתמסרים לך, ואת זרענו אומה מתמסרת לך״, (ב, קכז-קכח).

גם בחומש מבואר שאברהם התפלל אל השם שישמעאל יהיה צדיק. כשהתעסקו שני הבנים בקבורתו של אברהם – אף שישמעאל היה הבכור, מזכיר הפסוק את יצחק לפני ישמעאל. לפי התלמוד הטעם הוא כי ישמעאל חזר בתשובה והכיר אז עליונתו של יצחק (בבא בתרא יז, ב).

הערת המחבר : בראשית יז, יה. אבל החומש גם מאשים את ישמעאל ואת אמו על היותם סיבה למריבות בבית אברהם. כששרה חשבה שהיא עקרה, היא ביקשה מאברהם בעלה שישא את שפחתה הגר, שהיתה בת מלך פרעה המצרי (מדרש רבה על בראשית מה, א). כשנתעברה הגר, התגאתה על שרה ונוצרה מכך מריבה (בראשית טז). גם התנהגותו של ישמעאל לא מצאה חן בעיני שרה. בעקבות זאת נצטווה אברהם מפי השם לשלוח את האם ואת הבן מביתו. ישמעאל כמעט מת בצמא, אך השם ריחם עליו והצילו(בראשית כא, ט-כא). סיפורים אלה, אף שלא מובאים בקוראן, מכל מקום ידועים פחות או יותר למוסלמים מחמת שנתווספו בספרי החדית׳.

״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בנו״, (בראשית כה, ח-ט).

סוף פרק ג'

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים – מוחמד נהפך לנביא

החטא לבדות דברים בשם ה׳מאחורי הקוראן

מוחמר מאמין שמי שאומר או כותב בשקר שקבל נבואה מבורא עולם, עובר בזה חטא נורא:

״מנוול מכל הוא הטופל שקרים על אלוקים או הטוען: נגלו לי דברי נבואה, אם כי לא נגלה לו דבר, והאומר: הורד אוריד את אשר הוריד אלוקים״; ״יש בהם [בין היהודים] עמי־ארצות אשר לא ידעו כתב ורק מהרהורי לבם הם רואים בו, ורק משערים. אבוי לכותבים במו־ידיהם את הכתב ואחר אומרים: זאת מעם אלוקים, למען ימכרוהו באפס מחיר. אוי להם על שכתבו ידיהם ואוי להם על פועלם״(ו, צג; ב, עח-עט).

סורה 6 – המקנה , פסוק 93

وَمَنْ أَظْلَمُ مِمَّنِ افْتَرَى عَلَى اللّهِ كَذِبًا أَوْ قَالَ أُوْحِيَ إِلَيَّ وَلَمْ يُوحَ إِلَيْهِ شَيْءٌ وَمَن قَالَ سَأُنزِلُ مِثْلَ مَا أَنَزلَ اللّهُ وَلَوْ تَرَى إِذِ الظَّالِمُونَ فِي غَمَرَاتِ الْمَوْتِ وَالْمَلآئِكَةُ بَاسِطُواْ أَيْدِيهِمْ أَخْرِجُواْ أَنفُسَكُمُ الْيَوْمَ تُجْزَوْنَ عَذَابَ الْهُونِ بِمَا كُنتُمْ تَقُولُونَ عَلَى اللّهِ غَيْرَ الْحَقِّ وَكُنتُمْ عَنْ آيَاتِهِ تَسْتَكْبِرُونَ 93

גם המוסלמים וגם היהודים מאמינים בכך. למעשה מדובר בדיוק במה שהואשם מוחמד בעצמו על־ידי היהודים.

מסורת קבועה ובלתי ניתנת לספק אצל המוסלמים טוענת, שמוחמד לא ידע קרוא וכתוב. אם כך, הוא לא היה מסוגל לקרוא את התורה בעצמו ולהיווכח מה כתוב בה. הוא לא יכול היה לבדוק אם דבריו סותרים את דברי התורה. כל מה שלמד בא לו מפי מוריו; הוא היה תלוי בהם לגמרי, ומורו במדינה היה דבוק בעמדות הנוצרים נגד היהודים. כאן יש נקודה עיקרית, והכול תלוי בה.

יש להעיר שמצד אחד מודה מוחמד שאינו יודע היכן האמת במחלוקת בין היהודים והנוצרים, והוא מניח לאללה שישפטם ביום הדין:

״היהודים אומרים: אמונת הנוצרים אין בה ממש, והנוצרים אומרים: אמונת היהודים אין בה ממש – בעודם [הנוצרים] קוראים את הכתב [התורה]… וביום תחיית המתים ישפוט אלוקים ביניהם בכל אשר נחלקו״(ב, קיג).

סורה 2- הפרה – פסוק 113

وَقَالَتِ الْيَهُودُ لَيْسَتِ النَّصَارَى عَلَىَ شَيْءٍ وَقَالَتِ النَّصَارَى لَيْسَتِ الْيَهُودُ عَلَى شَيْءٍ وَهُمْ يَتْلُونَ الْكِتَابَ كَذَلِكَ قَالَ الَّذِينَ لاَ يَعْلَمُونَ مِثْلَ قَوْلِهِمْ فَاللّهُ يَحْكُمُ بَيْنَهُمْ يَوْمَ الْقِيَامَةِ فِيمَا كَانُواْ فِيهِ يَخْتَلِفُونَ 113

אם כן, הסבָרָה המתבקשת שמוחמד לא יחליט להאשים את היהודים שסירבו לקבל את הנצרות, אולם למרבה ההפתעה הוא מבטיח את אש הגיהנום ליהודים על שלא הסכימו עם ההיתרים של ישו. וכאן נקודה עיקרית נוספת שהכול תלוי בה.

כאמור לעיל סביר להניח, כי יש קטעים בקוראן שאינם אותנטיים, אלא הם נכתבו בידי כמה כותבים, וביניהם נוצרים או יהודים מומרים לנצרות או מומרים לאסלאם או נוצרים שהתאסלמו ושימרו מהשקפתם הקודמת נגד היהדות. לכן ייתכן בהחלט שמוחמד לא אמר את כל הדברים המיוחסים לו והמובאים בשמו בקוראן, אלא הם נכתבו בידי אחרים אחרי מותו ונכללו בקוראן.

עד אחד או מיליוני עדים

לדעת הנוצרים  והמוסלמים, צריכה האנושות כולה לקבל דת שיצאה מפיהם של יחידים ישו, פאולוס או מוחמד. המעשים שעל־ידיהם תזכה האנושות כולה לגן עדן – ומנגד המעשים שבעטיים תיענש בגיהנום – יֵרדו משמים באמצעות יחידי סגולה, אף שבתקופה שהם חיו כבר היה העולם מאוכלס במיליוני אנשים. אבל לפי המסורת היהודית ניתנה הדת לכל העולם לאדם, לנח ולמשפחותיהם, בזמן שהיו היחידים בעילם. מאוחר יותר ניתנו הדת עבור עם ישראל וכן החוקים לאומות העולם בפומבי – לפני עם ישראל בהר סיני. הנביא ישעיה מעיד שעם ישראל ראויים להעיד בפני אומות העולם על בורא עולם ועל הדת שנתן להם:

״אתם עֵדַי נאום הי, ועבדַי אשר בחרתי״ (ישעיה מג, י).

לפי פירוש מסוים, הרווח אצל המוסלמים, יש פסוק בקוראן ובו טוען מוחמד שהיהודים שכחו חלק מדת האמת:

״כיוון שהפרו את בריתם, קיללנו אותם והקשינו את לבם. הם מטים את המילים ומוציאים אותן מהקשרן, ושכחו מקצת הדברים אשר הזכירו להם״ (ה, יג).

فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ لَعنَّاهُمْ وَجَعَلْنَا قُلُوبَهُمْ قَاسِيَةً يُحَرِّفُونَ الْكَلِمَ عَن مَّوَاضِعِهِ وَنَسُواْ حَظًّا مِّمَّا ذُكِّرُواْ بِهِ وَلاَ تَزَالُ تَطَّلِعُ عَلَىَ خَآئِنَةٍ مِّنْهُمْ إِلاَّ قَلِيلاً مِّنْهُمُ فَاعْفُ عَنْهُمْ وَاصْفَحْ إِنَّ اللّهَ يُحِبُّ الْمُحْسِنِينَ 13

לדבריהם, זו הסיבה שהאנושות הוצרכה לקבל את הדת דרך איש אחד: מוחמד. אבל היהודים טוענים שהם מכירים את דתם כפי שקיבלוה בסיני, ולמדוה כמו שנצטוו ממשה ומיהושע. וכבר הבטיחו משה ונביאים שהיהודים לעולם לא ישכחו את התורה:

״כי לא תשכח [השירה, התורה] מפי זרעו [של ישראל]״;״ואני זאת בריתי אותם, אמר ה׳, רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, אמר ה׳, מעתה ועד עולם " . דברים לא, כא

המשנה מעידה על מסורת התורה, שמאז דורו של משה עברה מדור לדור בלי הפסק: ״משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוהו לאנשי כנסת הגדולה״(אבות א, א).

הבה נשאל: האם מצדיקה ההיסטוריה את ההאשמה, שהיהודים שכחו את תורתם? עדויות רבות מעידות על אדיקותם הרבה לדתם. הבה ונביא מדברי פלביוס:

״אפילו עתה אין בנמצא איש מן העברים אשר אינו מתנהג כאילו היה משה נוכח, ומוכן להענישו באם יעשה מעשה לא הגון כלשהו… הם מעדיפים להיכנע לדיני משה מאשר לממש את מאווייהם האישיים, אפילו כאשר אין הם יראים כי מאן דהו יכול להטיל עליהם עונש, אלא רק מתוך כבוד למצפונם האישי… עד ימינו יש לכתובים שהותיר משה השפעה כה רבה, עד כי אפילו שונאינו מודים כי אלוקים הוא אשר תיקן שיטה זו, וכי האמצעי היה משה ואישיותו הנעלה״; ״ידוע היטב לכול באמצעות מעשינו כי רבים מבני עמנו הסכימו פעמים רבות באומץ לב לעבור כל סבל ובלבד שלא לומר מילה אחת נגד חוקינו״; ״כאשר השתנה גורלם [של היוונים], שכחו כמעט את כל אותם חוקים [חוקיהם], בעוד אנו, שעברנו אלפי תמורות בגורלנו כתוצאה מהתחלפות מלכי אסיה, לא בגדנו בחוקינו תחת הלחצים הכבדים ביותר בהם היינו נתונים! גם לא הזנחנו אותם לא מתוך עצלות ולא לצורך פרנסה״.

עדותו – שגם שונאי ישראל מודים באדיקות היהודים בדתם – מוצאת סימוכין בהיסטוריה. וכבר עמדו חוקרים רבים בעולם על העובדה בת אלפי שנה, שהתנהגות היהודים בשמירת דתם השפיעה לטוב על האומות שסבבו אותם. מחשבת ישראל עזרה גם להתפתחות הפילוסופיה, המחשבה המדינית, המשפט, החברה, מדעי הטבע, ואפילו הכלכלה, מן העת העתיקה ועד ימינו.

מצד אחד נכון שהמסרים הדתיים והמוסריים, שהאוונגליון והקוראן מוסרים, מבוססים בעיקר על גילויי הר סיני; אבל מהצד האחר הם מאשימים את היהודים

בכפירה, בפריקת עול אלוקים ובסילוף כתבי הקודש. שני הספרים האלה מחלישים בזה את תוקף עדותם של מיליוני העדים של גילוי השכינה במתן תורה. לנוצרים נראה כאילו רק ישו ופאולוס וחבריו נשארו כעדים נאמנים; למוסלמים נשארה עדות מוחמד, ולשיטתם יש שלושה עדים; אבל ליהודים יש מיליוני עדים, והם שמסרו את הדת מדור לדור מאז קיבלו את התורה בסיני.

ה״פאתחה״

פרקים בתולדות האסלאם

אנו פונים אל יצירה אחרת של תקופה זו — ה״פאתחה״, הסורה הפותחת את הקוראן, היא התפילה של המוסלמים, האומרים אותה 10—17 פעם ביום — ביום חול וביום ששי ובחגים. שעה שביהדות הסידור הוא ספרות שלמה, אצל המוסלמי: עומדת ה״פאתחה״ במקום הכל. על כן חשוב מאוד שנהפוך בה ביצירה זו ונבין אותה. לגבי דידי, אין ספק שהיא יצירה ליטורגית מכוונת ושמוחמד חיבר תפילה זו על־מנת שתשמש כתפילה ציבורית לכל הזדמנות. הדעות חלוקות בנוגע למנין הפסוקים בסורה זו, אך השאיפה היא לראות בה שבעה פסוקים — אם על־ידי מנייה ה״בסמלה״ או על־ידי חלוקת הפסוק האחרון לשניים:

 

בשם האל הרחמן והרחום

תהילה לאל ריבון העולמים

הרחמן והרחום

אדון יום הדין (אולי אפשר לתרגם : המולך ביום הדין)

 אותך נעבוד וממך נבקש עזרה

 נחנו באורח מישור

אורח אלה שהסיבות להם, לא של אלה שעליהם החרון

ולא של התועים.

 

״תהילה לאל רבון העולמים״ — זו צורה שאינה מצויה הרבה בספרות התפילה העברית. אנו פותחים את התפילה ב״ברוך אתה״ (גם בקוראן יש ״תַבַּארַכּ״), אך כאן צורה סובסטנטיבית. ״תהילה לאל״ — כפי שמקובל בשפה הסורית. ״עולמים״ — אין לפרש כאן העולם הזה והעולם הבא, ומובן המלה, כמו במדרש, אינו אלא בני־אדם. כד אנו מוצאים גם בסורה 29, 9:

 האם אין אללה יודע מה בלב העולמים ?

לפיכך ברוד, שמוחמד הבין ״עולמים״ — בני־אדם.

״אדון יום הדין״ (המולך ביום הדין) — כמו בתפילות של הימים הנוראים ״מלך המשפט״. גם עצם המליצה ״יום הדין״ נמצאת רק בשתי התקופות הקדומות של מכה.

״אותך נעבוד וממך נבקש עזרה״ — גם זה מזכיר את ענין התפילה של הימים הנוראים ״שאותך ביראה נעבוד״. גם המליצה ״לעבוד״ אינה נמצאת אלא כאן.

״נחנו באורח מישור״ — כפי שאנו קוראים בתהלים כ״ז, יא: ״הורני ה׳ דרכך ונחני באורח מישור״. אך כאן משתמשים במלה ״ציראט״, שנגזרה מן הלטינית (״סטרטה״ — דרך). המלה שכיחה ביותר גם בלשון התלמוד, ומסיבה פשוטה מאוד.

הערת המחבר: . הצירוף ״יום אלדיך בערבית מעיד ללא ספק על השפעה עברית, שכן התרגום המקובל של ״דין״ הוא דת ואמונה.

بسم الله الرحمن الرحيم

1 – الفاتحة

الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ 2

الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ 3   

مَـلِكِ يَوْمِ الدِّينِ 4

إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ 5 ا

هدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ  6

صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَ الضَّالِّينَ

התרגום וביאורים של פרופ' רובין מתוך ספרו " הקוראן "

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר