מבצע ״מוראל״ משימה במרוקו (16 במארס – 24 ביולי, 1961)-סוף המאמר
הקשר הבריטי – כולל טניס
הודענו על נוכחותנו בקונסוליה הבריטית (ג׳ורג׳ לא התלהב ביותר מכך) וגילינו שהקונסול הוא אדם מקסים. הוא נהג לשחק טניס מוקדם בבוקר, ולעיתים, בסופי שבוע, יכולתי להצטרף אליו. אומנם כושרי ירד מעט מאז 1950, כשהייתי שחקן פחות נודד – זכיתי באליפות בורנמות׳(Bournemouth) הפתוחה לנערים (יחידים) נגד אלוף קזבלנקה(!) – אך במהרה חזרתי לכושר סביר וזכיתי להערכה כפארטנר למשחקי יחידים או זוגות. מדי פעם הופענו לתפילת יום ראשון בכנסיה האנגליקנית. כשאנו מצטרפים בקול רם לפיוטים שהכרתי בעל־פה מאז ימי לימודי בבית־הספר קנפורד(Canford School) בדורסט(Dorset).
חודשיים לאחר מכן, ב־10 ביוני, התייצבנו בביתו של הקונסול לחגיגת יום ההולדת של המלכה אליזבת. עיתונאי מרוקני שנכח במקום, כלל אותנו למחרת בעיתון Le Petit Marocain ברשימת האישים שנכחו. היה חשוב שתעודותינו החברתיות תהיינה ללא רבב, כמו גם התדמית המקצועית שניסיתי להקרין מאז בואי.
שבוע לאחר מכן היתה לנו פריצת דרך נוספת. ג׳ורג׳ אמר לי ליצור קשר עם אדם בשם מר קוני(Cuny), עיתונאי צרפתי ב׳La Vigie Marocaine, ואני נפגשתי איתו לארוחת צהריים. אמרתי לו כי הקונסול השווייצרי בקזבלנקה הזכיר את שמו כאדם שאולי יאות לכתוב מאמר על ״אוסאן״. הוא שמח לשמוע על כך וגמל לנו בכתבה ארוכה שהופיעה ב־25 באפריל, שהציגה את הארגון שלנו בעזרת ציטוט חלקים נרחבים מהעלון שלנו, כמו גם צילום הבית הכפרי שלנו בהרים. פרסום ללא־תשלום זה היה בעל ערך ניכר כיון שהוא איפשר להורי המועמדים שלנו לומר כי שמעו על ״אוסאן״ בעקבות מאמר ארוך בעיתונות המקומית. מודעות בתשלום, קטנות יותר, פורסמו בשני עיתונים אחרים, האחד בערבית והשני – La Vigie.
הכיסוי שלי היה כבר כמעט מושלם ואני הכפלתי את מאמצי ברבאט להשיג אישור מעורפל על המקומות אליהם מוכנים ה־Entraide Nationale ומשרד החינוך לשלוח קבוצות ילדים לשווייץ בחסות ה״אוסאן״. באותו זמן היו כי150 ילדים שנחשבו למועמדים אפשריים. למרות שהיה לי יותר מברור ש־50 הוא המספר הסביר – בהנחה שהצד הכלכלי יוסדר באופן מניח את הדעת, ה״משא-ומתן״ נמשך, ואני הורדתי את המחיר ליום ל-7 ואחר כך ל־5 פראנקים. זה עדיין לא היה נמוך מספיק, אבל נרמז לנו שהשלטונות עשויים להסכים לספק לנו תחבורה בחינם, אם נרד עוד בדרישותינו. לא החמצתי אף הזדמנות להראות את המאמר הארוך ב- Vigie Marocaine ועכשיו היה ביכולתי אף להציג את כרטיס הביקור הרשמי שלי, כשאני מדגיש את הקשר לשווייץ. פקידים במשרדים השונים ברבאט הורגלו לביקורי הסדירים ונשארו ידידותיים.
כתבתי לג׳נווה ב־8 באפריל כי אני מתכנן לטוס ללונדון תוך שבועיים כדי להביא את דיאנה. אך משפתחנו את המשרד בקזבלנקה רבתה העבודה. ג׳יזל, לעומת זאת, לא רצתה להיפרד לזמן ממושך מדיאנה, ואני הסכמתי לחלוטין – עכשיו, משנתברר כי המשימה תארך לפחות חודשים אחדים, אם לא תתמוטט לגמרי עקב כשלון. היתה רק החלטה אפשרית אחת – ובעקבותיה היה צורך לתכנן את הנסיעה, עם חניה בפאריס ובג׳נווה, כדי לפגוש את נ.ב.א. ור.ר. ואת פרופ׳ בלוך, ולדווח להם. בי2 במאי התאפשר לי סוף־סוף לצאת לפאריס.
קזבלנקה – פאריס – ג׳נווה – לונדון – קזבלנקה
התקבלתי בשפתיים קפוצות ומעט התלהבות. לא נ.ב.א. ולא ר.ר. – את זה האחרון פגשתי רק לזמן קצר – נראו מעוניינים במיוחד לשמוע תיאורים מפורטים של הקשרים שיצרתי או את שמותיהם. אפילו המכתבים שלי לג׳נווה הוגדרו כארוכים מדי.
ברור כי מעסיקי היו במבוכה. לתוכנית המקורית, שעוצבה בחפזון, היו אמורות להיות תוצאות ממשיות מהירות והמשך יציב. השינויים החד-צדדיים של השליח הסרבן שלהם, כנראה בהסכמת ג׳ורג׳ וראש ״המוסד״ במרוקו, הותירו אותם נבוכים. במקום לאפשר להם להודיע על בואם לישראל של כמה ילדים מרוקנים עוד לפני פסח ועל אחרים שעוד יגיעו, הם מצאו עצמם שומעים על ״רעיונות חדשים״ ועל הצעות שונות, זמן רב לאחר שהחג עבר – הצעות שלא ערבו לאוזנים, כגון לסבסד חופשות לילדים מוסלמים, או להמתין חודשיים נוספים של הכנות לפני שניתן יהיה לצפות לתוצאות ממשיות כלשהן. הם חשו כי אין הם שולטים יותר באיש שלהם בקזבלנקה, אבל ייאלצו לשאת במלוא האחריות להערכותיו המוטעות ולכשלונו הכמעט ודאי.
דכדוך הנפש הגיע עד כדי כך שבתשובה לכמה רמזים הצעתי לכסות את הוצאות המשימה בעצמי, ואפילו הצעתי בסארקאזם שיחליפו אותי בשליח יותר צייתן. כאן שינה לפתע נ.ב.א. את טון הדיבור, והצהיר על אמונו המחודש ביכולתי לא להתרחק מהמטרות המיידיות של המשימה ככל שאני הולך ומעמיק בסבך התככים. הוא אפילו הבטיח לחפש פתרון של פשרה לשאלת הסבסוד לקבוצת ילדים מוסלמים – ללא הצלחה, כפי שהתברר אחר־כך.
חשתי כי אני שוב ״על הסוס״, אך גם מלא מרירות על חוסר ההבנה הבסיסית שנתקלתי בה בפאריס, וטסתי לג׳נווה לדווח לפרופ׳ בלוך. קשר של ידידות התפתח בינינו מאז פגישתנו הראשונה בינואר. למרות שבואם המאוחר של ילדים יהודים (ומוסלמים) יסבך באופן ניכר את מחנות הקיץ של ילדים יהודים, בריטים וצרפתים, הוא מיד הסכים לחפש מקומות לינה נוספים ולטפל במצב כפי שהתפתח – בהנחה שנ.ב.א. ור.ר. נתנו את הסכמתם (שהרי .O.S.E היה תלוי בהם לחלוטין מבחינה כלכלית).
במהרה נוסחו מכתבים להוד מעלתה הנסיכה ללה עאיישה ולמר צ.פ., ראש היחידה לחינוך תיכון. מכתבים אלה היו אמורים להישלח לשגריר השווייצרי ברבאט – דרך משרד החוץ השווייצרי בברן – שיסכים, כך קיוויתי, להעביר אותם ליעדם באופן חצי־רשמי.
מצב רוחי עלה במשך שהותי בת 24 השעות בג׳נווה, ולאחר ששכרתי דירה מתאימה, שבנייתה היתה אמורה להסתיים באוקטובר, נסעתי ללונדון. שם עברתי עוד יומיים עמוסים התרוצצויות: אמי היתה חולה, שתיים מאחיותי עמדו להיות לאמהות: עניינים משפחתיים דחופים דרשו טיפול; האומנת של דיאנה הוצרכה לחזור לג׳נווה, שם תועסק במעון ההרים של .O.S.E עד שובנו: והחשוב ביותר, היה עלי להרגיע את הורי אשתי ואת אחי הבכור (שהיה נשוי לאחותה הגדולה של ג׳יזל), בן המשפחה היחידי שידע היכן אני נמצא ומה אני עושה.
והיתה גם דיאנה הנהדרת שלנו בת החמישה חודשים, עם ציצת שיער בהיר זקופה על ראשה, עיניה הכחולות־צלולות והפקוחות לרווחה, ולחייה הוורודות, רכות ומלאות, שדרשו כל הזמן חיבוקים וצביטות. הנסיעה הארוכה לקזבלנקה, עם חניה בפאריס, לא היתה בדיוק מסע תענוגות לאף אחד מאיתנו. כששכבה לה מאושרת בסל שלה, ומסביבה ערימות הספרים שהבאתי אתי, הומה, בוכה ולעיתים ישנה, מוקפת בכל עזרי התינוקות הרגילים, היה לי רגע של ספק, שחלף מייד. החלק האחרון של המסע הוכיח עד כמה צדקה ג׳יזל בתלונתה כי אני חסר כישורי אבהות בסיסיים ביותר. הצלחתי להאכיל אותה, אך לא הרבה יותר מזה, ודיילת היתה חשה תכופות לעזרתי. אך אפילו בעזרתה לא יכולתי להסתיר את מבוכתי, משהגעתי אותו ערב והושטתי חבילת תינוקת רטובה ומותשת לאמה המוקסמת, לאחר היעדרות של חמשה ימים(שלי) וחמשה שבועות(של דיאנה).
המשפחה היתה שוב מאוחדת, ומאורע טבעי זה סיפק לנו בתום לב את הכיסוי המושלם. מי היה חושד לרגע שאנגלי – אנגליקני! – המתגורר עם אשתו ותינוקת בדירת מלון ״אנפה״, שליח של מוסד שווייצרי, הוא למעשה שליח ציוני, המשתף פעולה עם המוסד החשאי הישראלי במטרה אחת ויחידה – לא כדי לשלוח ילדים מרוקנים לחופשות ריפוי או הבראה בשווייץ, אלא כדי לאפשר להורים לשלוח את ילדיהם בביטחה לישראל דרך שווייץ, כך שהם עצמם יוכלו לבוא בעקבותיהם, להסתכן ולהפליג במחתרת מחופים נידחים, באישון לילה.
ג׳יזל, דיאנה ו״מאורע משמח״
לפני שיצאתי ללונדון אמרה לי ג׳יזל שהיא הרה, אבל ביקשה לא לגלות להוריה. מצב חדש זה תרם באופן ניכר להגדלת הלחץ הנפשי שנמצאה בו, כיון שחשה אחראית לחיים החדשים שהיא נושאת בתוכה, ויחד עם זאת היא היתה פגיעה יותר מבחינה פיזית. בהתאם לאופיה, לא יכלה שלא להיות מאושרת בהריונה והאינסטינקט האמהי דחף אותה להגן בכל מחיר על הרך שייוולד(אריאן־יעל). היא היתה מודעת לחלוטין לכך שפעילותה במרוקו עלולה לסכן אותו. עם זאת חשה התחייבות מוסרית לעמוד בהתחייבותה ולא לזנוח את המשימה – ולהסתכן בכך שאעשה כמוה – אלא לפעול כמיטב יכולתה למען הצלחתה.
היה גם סיבוך נוסף. בריאותה של דיאנה הושפעה קשות מהחום המעיק וג׳יזל נאלצה להכין מדי יום מאכלים דיאטטיים ולשמור בקפדנות על נקיון וחיטוי.
למרות כל אלה, שיתוף הפעולה שלה מעולם לא דעך ותמיד שוחחנו על כל דבר. היא נהגה לתרגם את מכתבי לצרפתית ולעיתים קרובות הדפיסה אותם בנסיעותיה התכופות למשרד אחר־הצהריים, שם העמידה עצמה לשירות ההורים – יחד איתי, או לבד – או ענתה לטלפונים ורשמה הודעות בהיעדרי. בתחילה הצטרפה אלי לפגישות, הסדירות עם ג׳ורג' שפעם אף ביקר אותנו (בניגוד לחוקים) בדירת ״אנפה״ שלנו, כדי לראות איך אנו חיים. לאחר מכן הוא אסר עליה להצטרף אלי לפגישותינו הליליות כיון שזה נראה לו סיכון מיותר. כשכמות העבודה גדלה מעבר לכל ציפיותינו, נהגה לפעמים להישאר במשרד עד השעות הקטנות של הלילה, או שהיתה עובדת בערבים בבית הגב׳ תורג׳מאן, סוכנת הנסיעות שלנו.
הכיסוי שלי הוחזק על־ידי הקשרים החברתיים הידידותיים שהיא טיפחה – במיוחד עם משפחת כ. – היא שיחקה את התפקיד של אם צרפתיה מאושרת, הנשואה לאנגלי, בעוד שלמעשה הלחץ הנפשי בו היתה גדל והלך, ובמיוחד בחודש השלישי להריונה, ביולי.
את כל הדברים האלה לקחתי כמובנים מאליהם באותם חודשים מתוחים. הנחתי שהיא תמיד תהיה שם, כאשה, כאם, וכשותפה לעבודה. לא רציתי, או שפחדתי, לראות מעבר לזה, או אפילו לנסות לנתח את בעיותיה ואת המתח הניכר ממנו סבלה. למרות עייפותה הכללית ומצבה הגופני והנפשי – שרק אשה צעירה הרה, החיה דרמה בלתי רגילה שכזו, יכולה להרגיש – היא נשארה יציבה בהתמדתה עד הסוף.
סוף המאמר