מורשת יהדות מרוקו

רשה"נ – רבי שמואל הנגיד- קורדובה 992 – 1058. היהודי היחיד שזכה בארץ ספרד להיות הווזיר בבית השלטון המוסלמי בחצי האי האיברי, והיה הנגיד של כל קהילות יהודי ספרד, הלך בעקבות קודמו, חסדאי אבן שפרוט ( חיאין, גיאן 915 – קורדובה 970, וראה עצמו מנהיג כל קהילות ישראל בארץ ישראל, בכל תפוצות הגולה, ובייחוד ראה עצמו אחראי לקהילות ישראל בארץ ישראל, והיה קשור בציון וירושלים בכל נימי נפשו. היה שותף, ואף כיועץ עליון, למינוי ראש ישיבת גאון יעקב בירושלים, דאג לפרנסת יושבי ירושלים הרבנים, העסיק את יושביה בהעתקת ספרות ישראל, והיה נושא בהוצאות המאור בכל בתי הכנסת הרבניים בירושלים.  שירת ציון וירושלים הייתה נשמעת בין שיריו בקול רם מאוד, ואף היה למגדלור לכל משוררי ישראל הבאים אחריו, ואף למשורר נושא דגל ציון וירושלים רבי יהודה הלוי. רב שמואל הנגיד היה המשורר הספרדי, אשר דאג כי שיריו יגיעו לבתי הכנסת ולישיבות בירושלים, ואף ביקש, כי ישמשו שירי תפילה והודיה לקהל בתפילה בציבור. יובאו כאן רק שני קטעים מתוך שניים משיריו.

עֲלֵיכֶם בְּנֵי תּוֹרָה וְתוֹפְשֵׂיָה – השיר לרבי דוד, איש יושב ספרד, אשר נתמנה למשרה בירושלים לפני עלייתו :

1-עֲלֵה נָא אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת כָּל / הָאֲרָצוֹת וְדוּן דִּינֵי קְנָסֶיה
וְדַע כִּי לְךָ דָּוִד, יְשִׁיבָה תּוֹךְ / דְּבִירָהּ כְּבֶן דָּוִד בְּכִסְיָה

 הֲיוֹם מָחָר תְּמִישׁוּן אָהֳלֵיכֶם – שיר זירוז לרבי סהלאן איש מצרים לעלות ארצה כראש ישיבה :וְאָרוּץ בּוֹ אֱלֵי נוֹף, עִיר מְגוּרֵי / תְּחוֹלֶלְכֶם וְקִרְיַת סִבְלֵיכֶם
וְאֵלֵךְ עִם רְבִי סַהְלָאן אֲצִילָה / אֱלֵי צִיּוֹן תְּהִלַּת חוֹלְלֵכֶים
וְאָשִׂיחָה לְשְׁכְנֵי הַר לְבָנוֹן / וְיַרְדֵּן וַאֲמַנֶּה נַחֲלֵיכֶם.

עוד יובאו כאן טורים בודדים משלושת שירי מלחמה, ושלושתם מופנים לירושלים.

3 – באחד משירי המלחמה הראשונים ( החלו בשנת 1038 ) אחרי מלחמת ידייר בקיץ תת"א – 1041

לְבָבִי בְּקִרְבִּי חַם וְעֵינִי מֲדַמַּעַת / לְמַעַן אֲנִי נִכְסָף לְחַמַּת וּמֵפָעַת
וְלִרְאוֹת עֲדַת שִׁרְיוֹן מְבִיאָה לְמוֹרִיָּה /  בְּשִׁירִים צְרוֹרוֹת נֵרְדְ חוֹנָה וְנוֹסַעַת
וְאוֹרְחַת לְבָנוֹן עַל אֲרִיאֵל בְּקוֹל זִמְרָה / תְּפַזֵּר פְּתוֹתֵי מוֹר וְקִדָּה כְּזוֹרַעַת
יְמֵי נַעֲרֵי בְּצִיּוֹן כְּשֶׁמֶשׁ עַל / עֲרוּגוֹת בְּשָׂמֶיהָ מְהִלָּה וּמוֹפַעַת

 4– בשיר עם כתובת מפורשת להעברתו לעיר ירושלים : " אליכי ירושלים עיר העתיקה אני אסכפתא שבספרד : ושיר זה שלח מן מערכת הקרב, אשר היה בחודשים מארס – אפריל 1046.

בְּהִנָשְׂאָה ) הזמרה יְשׂוּששׂוּם עַם / וְתִפְרַח וְתָגֵל כַּחֲבַצֶּלֶת עֲרָבָה
וְעוֹד תּוּשַׁר בְּפִי עוֹלִים גְּאוּלִים / א)לֵי צִיּוֹן עֲלֵי דֶּרֶךְ נְתִיבָה

5 – בשיר " אם תבך עלי עין גולה " אשר נכתב אחרי המלחמה על ידי סביליה – 1056, לדניאל בן עזריה, ראש הישיבה בעיר הקודש ירושלים :

מִי יִתְּנֵנִי נָא כְּבַעֲלֵי כָּנָף / אוֹ בַּעֲלֵי אֶבְרָה וְלוֹ אָעוּפָה
אֶל בֵּית אֱלֹהִים לַחֲזוֹת בֶּן דָּוִד / יָפֶה אֲשֶׁר לְמִשְׂרָה יָפָה.

ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני–עמ'248

ויש אף בקטעי שירים אלה המובאים כאן, כדי לחוש בחוש דברים של ממש, אשר שימשו השראה ומקרו למשורר הלאומי רבי יהודה הלוי, ובייחוד הקטע האחרון. אולם במאמר אחר, שהוקדש לשירי ציון בשירת רשה"נ, הושוו מובאות רבות בשיריהם, וההשוואות ההן מוכיחות עוד יותר את המשך השלשלת משירת רשה"נ בשירת רבי יהודה הלוי.

שירי ציון וירושלים של רמב"ע ( גראנדה 1055 – אסטילה בנאבארה, צפון ספרד 1135 ) רוכזו שירי הקדש, במחלקה מיוחדת על ידי המהדיר, אף כי רחוק כינוסו להיות מלא ושלם, ויובאו כאן רק בודדים ממחלקה זו והמחלקה הסמוכה לה, " באשמורת הלילה ", וגם הם " שירי גאולה "

 1 – עַד אָן גֵּיא חִזָּיוֹן / מְעוֹן פְּרָאִים

שָׁמֵם וְדַרְכֵי צִיּוֹן / אֲבֵלוֹת

 2  – יוֹנָה זְמִירָיִךְ / הַרְבִּי וְשִׁירָיךְ

לְקַבֵּץ פְּזוּרָיךְ / אֶל מִבְּצָרָיךְ

וְלִמְחוֹלַוֹת מַחְנַיִים / שְׁלוֹמִים תִּשְׁאָלוּ

יְרוּשָׁלַיִם / יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבָיִךְ

3- בשיר " מִשְׁעָן עַמּוֹ וּמִבְטֶחָים " הוא מסיים :

קוּם כְּצֵאתָךְ מִמִּצְרַיִם / וְהַקִּימָה שִׁבְעָה רוֹעִים

וּמֹשֵׁל בִּירוּשָׁלַיִם / וּבְאֶרֶץ יְהוּדָה כֶּחָם

-4 בְשיר אַחֵר " לתיקון חצות " נמצאים הבתים האלה :

עָקוּר עֵץ חֶבְלוֹ / וּנְטַע אָהֳלוֹ / כִּי יֵשׁ עֵת לַעֲקוֹר / וְגַם עֵת לָטַעַת

יְפֵה נוֹף בְּחֶבֶל / נַחְלַת תֵּבֵל / בְּעֶבְרַת עַל נֶעְתָּם

מָתַי עֶלְיוֹן / תְּבָאֵר חֶזְיוֹן / הַקֵּץ אֲשֶׁר נִסְתַּם

וְנֶחְתַּם בְּטַבַּעַת

ריה״ל (תודילה, ע׳ 1075—־קהיר, 1141) היה בן דורו הצעיר של רמב״ע ואף בן טיפוחיו. אחרי שקיבל רמב״ע מידי ריה״ל אחד משיריו, והיה ריה״ל באותה שעה עלם צעיר, נתלהב לכשרונו הספרותי של העלם, והזמינו לבוא לביתו ולהתארח אצלו. נתפתחה ידידות בין שני המשוררים גדולי הדור, ולא פסקה כל ימי חייהם. זכה ריה״ל להיות אהוב כל בני דורו, וזכה ריה״ל לשמש כלי מחזיק ברכה של כל דורות המשוררים הספרדים שקדמו לו ולקחת את שכרם של כולם. כאברהם, העשירי אחרי נח, שלקה את שכר עשרת הדורות כולם. מאז החלה השפעת השירה הערבית על השירה העברית ועד הסתלקותו של ריה״ל לעולמו עברו מאתיים וחמישים שנים בערך, והרי זה כעשרה דורות. זכה ריה״ל להגיע לידי שלמות נפלאה בשירת ספרד, באמנותה, בקישוטי השירה, במוטיבים של השירה הספרדית, הרעיונות, הדימויים וההשאלות, וכל אלה מצאו את ביטוים השלם והנפלא בלשון העברית, אשר גובלה בידו כעיסה למצה שמורה בידיים אמונות ונאמנות. אף שירי ציון וירושלים הגיעו לשיא השלם והמלא בשירתו של ריה״ל.

היתה שירתו לשירה הקלאסית והשירה לאות ולמופת בשירת ספרד, אולם שירי ציון וירושלים השתלטו השתלטות מוחלטת, עד כי בלעה את כל שירי ציון וירושלים של כל משוררי ספרד מיום תקומתה של שירת ספרד ועד סופה בארץ ספרד, ימי גירוש היהודים מארץ ספרד. הייחוד הגדול ביותר לשירי ציון וירושלים של ריה״ל, שהפכו הם להיות שירי תפילה ושירי קינה בבית־הכנסת של עם ישראל, בלא הבדל אשכנזים וספרדים, בבלים ותימנים, פרובנסאלים ואיטלקים, אלג׳ירים וניוגראבים. השיר ״ציון הלא תשאלי״ מצא לו עשרות חיקויים בין משוררי כל העדות, וזהו השיר היחיד שתורגם יותר מכל שיר ספרדי אחר ללשונות שונות בארצות תבל.

מאז החלה חכמת ישראל בראשית המאה הי״ט, החלו לאסוף ולכנס את שירי ציון וירושלים ליריה״ל. כבר בדיואן הראשון (״בתולת בת יהודה״) אשר: -ליקט וכינס שד״ל, היו שירי ציון וירושלים בראש כל שיריו, הקובץ השני, הגדול מן הראשון, שאף הוא נעשה על־ידי שד״ל, וכבר כונה ״דיואן ריה״ל״, פותח בכתובת לשיר הראשון: ״לכבוד ירושלים עיר הקודש״, והשיר הוא: ״יפה נוף משוש תבל״. כשבא המכנס הבא, הרכבי, והוסיף וכינס את שירי ריה״ל, פתח את הדיואן במחלקה א: ״שירי ציון״, ואף גדול חוקרי שירת ספרד, חיים ברודי, ייחד מחלקה בכרך ב בשם: ״משא נפש ציונה״. אצל השניים האחרונים כבר נמנים עשרות שירים במחלקה זו, אולם אין לי ספק, כי המכנס של דיואן ריה״ל בימינו, דוב ירדן, יעלה את מספר שירי ציון וירושלים בדיואן ריה״ל לרב יותר מאשר אצל השניים הנזכרים:

ויש להודות, כי לא קשה למנות שירים רבים מצוינים במחלקה זו בדיואן רבי יהדוה הלוי, ואמנם רק אחדים מהם, והם המפורסמים ביותר בקהל ישראל ובייחוד חוקרי שירת ספרד :

דְּבָרֶיךָ בְּמוֹר עוֹבר רְקוּחִים / וּמִצוּר הַרְרֵי הַמוֹר לְקוּחִים.

הַבָּא מַבּוּל וְשָׁם תֵּבֵל חֳרָבָה / וְאֵין לִרְאוֹת פְּנֵי אֶרֶץ חֲרֵבָה

הַיּוּכְלוּ פְּגָרִים / הֱיוֹתָם חֲדָרִים / לִלְבּוֹשׁ קְשׁוּרִים / בְּכַנְפֵי נְשָׁרִים

הִצִּיקַתְנִי תְּשׁוּקָתִי לְאֵל חַי / לְשַׁחֵר אֶת מְקוֹם כִּסְאוֹת מְשִׁיחָי

הֲתִרְדּוֹף נַעֲרוֹת אַחַר חֲמִישִּׁים / וְיָמֶיךָ לְהִתְעוֹפֵף חֲמוּשִׁים

זֶה רוּחֲךָ צַד מַעֲרָב רַקוּחַ / הַנֵּרְדְּ בִּכְנָפָיו וְהַתַּפּוּחַ.

יוֹעֵץ וּמֵקִים / בִּמְרוֹם שְׁחָקִים / וְעַל יָם רְחוֹקִים / צִדְקוֹ סֶרַח

הָמוּ גַּלִּים / בְּרוּץ גַּלְגַּלִּים / וְעָבִים וְקַלִּים / עַל פְּנֵי הַיָּם

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל / קִרְיָה לְמֶלֶךְ רַב / לְךָ נִכְסְפָה נַפְשִׁי / מִפַּאֲתֵי מַעֲרָב

לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנוֹכִי בְּסוֹף מֵעֲרַב / אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֶת אָשֵׁר אוּכַל וְאֵיךְ יֶעֱרַב

אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי בְּעוֹד / צִיּוֹן בְּחֶבֶל אָדוֹם וַאֲנִי בְקֶבֶל עֲרַב

צִיּוּן הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירָיךְ / דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיךְ

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים וְעֵת אֲחְלוֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתְךָ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירָיִךְ

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד / אָנִיד לְבִתְרִי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיךְ

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

עמ' 251

כאשר הוא מצליח לחבר שיר בשפה האהובה, הוא מלא חדווה וגאווה:

וְאֶשְׂמַח שִׂמְחַת לִבִּי שִׂימְחָתִי, בִּרְאוֹת פְּעֻולַּת רוּחִי בִּפְעֻולָּתָהּ,

[אַבִּיט כְּעַל רֹאשִׁי כּוֹתֶרֶת.

אֲבָל בָּרִי לִי, אֲנִי יָדַעְתִּי, כִּייָ בַּאֲפֵלַת לִבִּי, בִּכְסַלְּתָהּ,

[כִּמְגַשֵּׁשׁ חוֹתֵר בַּמַּחְתֶּרֶת.

אולם עד שהצליח להשתמש בה ביצירתו, היה עליו לעמול קשות בגילוי סודותיה, בין היתר, כנראה, באמצעות עיון בספרי הדקדוק השונים, ששכנו במקום של כבוד בכל ספרייה של משכיל עברי באירופה ומחוצה לה, כולל מוגדור. אך עיקר שליטתו המדהימה ברזי הלשון העברית בא לו מתוך עיוניו וחקירותיו במקורות עצמם, ובמיוחד התנ״ך:

חָקַרְתִּי נְתִיבָתָהּ, מָה רַבָּה עֲבוֹדָתָהּ! – בִּקְרוֹא כָּל קוֹרֵא בָּהּ קְרִיאָתוֹ.

תּוֹרָתָהּ וּתְעוּדָתָהּ, לִבְנוֹת שִׁיר בִּתְכוּנָתָהּ, בְּמִדָּה, בְּמִשְׁקָל הֲבָרָתוֹ

פֹּעַל, שֵׁם וּמִילָּתָהּ, וְשִׁיתּוּפֵי תֵּיבוּתָהּ, וְשֵׁם נִרְדָּף – כָּל שָׂם בִּתְבוּנָתוֹ

מודעותו של ר׳ דוד אלקאיים לצרכיה של הכתיבה הספרותית, לעבודה הלשונית הנחוצה, המתסכלת והמלהיבה בו בזמן, ולכללי הפרוזודיה של שירתו העברית, אין לה אח ורע בכל שירת יהודי מרוקו וצפוךאפריקה בכלל. הוא גם היחידי שנתן לכך ביטוי אמנותי בגוף יצירתו, ובצורה פואטית כל־כך. מודעות זו לכתיבה היצירתית היא גם אחד הסימנים לגישתו המשכילית הכללית. השפעתם של משוררי ההשכלה העבריים אינה מוטלת כאן בספק.

למעשה, אין ר׳ דוד אלקאיים מתאר סערת רגשות בלבד ביחסו ללשון העברית. לגביו, כיוצר וכמשכיל עברי, מסמלת העברית יותר מכל ערך אחר את האפשרות לפעול מיידית ובאופן אישי לשינוי הגורל היהודי בגולה, כחלק מהגשמת שאיפותיו התרבותיות והלאומיות. לכן, יותר מאשר רומן סוער עם העברית, מתפתח בשיריו השונים המוקדשים לשפה מיתוס שלם של הלשון העברית, מיתוס המקפל בקרבו את עמדותיו האישיות של המשורר ואת המניעים לנחישות התגייסותו למען השפה. עמדותיו אלה הן קודם כול רגשיות. מלבד יופיה והדרה של השפה בעבר הרחוק, מתבטא דרכה עיקרה של התרבות היהודית והיצירה היהודית, ובה נאמו הנביאים. לכן יש לפעול למען תחיית השפה והחזרתה למצב ה׳׳בראשית״.

מטרות אלה עולות משירי השבח וההלל שהוא הקדיש ללשון:

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפׇת בְּרוּרָה,

שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ הֲדוּרָה,

תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּיתֵךְ צְרוּרָה,

וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשׁוּרָה,

יְלָדָּתֵךָ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה,

קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יִקְרַת כַּמְּנוֹרָה,

יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה,

שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?

הִתְנוֹסְסִי, וְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.

תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ נֶעֱצֶמֶת.

כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.

בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.

בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לְךָ נֶעֱלֶמֶת.

כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

ברם, בכתבו על השפה, מגלה המשורר גם צרכים מיידיים ואישיים יותר. כיוצר המבקש לתת דרור לעולמו הרוחני המסוער, והמודע בו בזמן לכללי יצירתו ולמגבלותיה, הוא זקוק ללשון עשירה ומגוונת, שתספק את כישוריו ואת שאיפותיו האמנותיים. אין הוא יכול להסתפק בלשון הקורפוס הסגור של הטקסטים העבריים המסורתיים, שעיקרם התנ״ך. הוא חייב לפרוץ את מעגל ״קוצר הלשון״; ואם כי הצליח ליצור לעצמו שפה גמישה ועשירת ביטוי, אין הוא מתפאר בנוצות של מחדש הלשון, ואין הוא מתיימר שהרחיב כהוא זה את אוצרה:

דָּמְמוּ שְׂפָתִי בִּשְׁפוֹךְ מִלָּתִי / בַּבַּיִת אֶל, עִלַּת / עֲלוֹת בִּקְדֻושָּׁתָהּ /,

[תִּלְאֶה כָּל לָשׁוֹן מְסַפֶּרֶת. 

וְעֵת יִיטַב לֵב בְּשִׁיר שָׁאַפְתִּי /, עָטִיתִי גֻּולַּת / זָהָב מֵאַדְמָתָהּ /

[תַּרְשִׁישׁ וְאֶבֶן הַזִּיהֶרֶת.

צְנִיף בּוּשָׁה עוֹטָה בִּכְלִימָּתָהּ / לִפְנֵי קְהִילַּת / עַמִּי, וְאֵימָתָהּ /

[לָבַשְׁתִּי בִּמְעִיל וְאַדֶּרֶת.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 144

המניע המדרבן את ר׳ דוד אלקאיים בפעולתו למען הלשון אינו רק רגשי או ״צרכני״, אלא גם אידיאולוגי. מתוך הכרתו הקרובה את שירת ה׳׳קצידה״ הערבית־מוסלמית ואת השירה האנדלוסית על־פי המסורת ששרדה במרוקו, הוא בא לידי קנאה בעושר הרב של הערבית הספרותית למחצה, הבא לידי ביטוי בשירה הזאת. ״פיוט זה על השפה ועל השירים״, הוא כותב בראש פיוט, ״ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה: ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה מצא נחמה״.

בלשון השיר הוא כותב:

      נָמַס אוּלַמִי, /נִבְטַל מֵחִכִּי עַם נָבָר / שִׁירֵי מַהֲלָלִי,

       [בַּת שִׁירָתוֹ כִּי נִפְלַל.

        דִּמְעִי וְדָמִי / הָמוּ לְשִׁירֵי עַם גָּבַר,/ נִיבוֹ וּמִשְׁלֵי

       [חֲרוּזָיו בָּם הִתְהַלַּל.

       קוֹלִי בִּשְׂפָמִי / נָטָה בְּשַׁפְרִירוֹ, בִּדְבַר / חִינּוֹ, וַעֲלֵי

       [מְלִיצוֹתָיו שֶׁעָלַל

מערכת מורכבת זו של עמדות מחייבות ומפעילות היא שביסוד התגייסותו החד־משמעית של המשורר למאבק למען השפה ולמען השימוש בה בשירתו:

           "וַאֲנִי מִיְּדִיעָתָהּ, זַעֲקָתִי מֵאַנְחָתָהּ,

             [כְּחוֹשֵׁק יִזְעַק מֵרוֹב צָרָתוֹ.

             כִּעַסְתַּנִי צָרָתָהּ, בְּשֶׁמְּעֵי אֶת חֶרְפָּתָהּ,

            [תְּחָרֵף עַמִּי בְּנִיב זִמְרָתוֹ.

            סָבַלְתִּי אֶת קִלְלָתָה, רָאִיתִי מְצוּקָתָהּ,

            [קַמְתִּי כְּאִישׁ נִלְחָם בִּגְבוּרָתוֹ".

שכרה של מלחמת לשון עיקשת זו בצידה: היוקרה שהוא זוכה לה בקרב הקוראים או השומעים את שירתו, וההערכה שהם מביעים כלפי שיריו, אם כי הוא עצמו עדיין ספקן לגבי יכלתו הספרותית:

          "חָקַרְתִּי וְאֵדַע בְּעַנְוָתִי / יְקָר וּגְדֻולַּת, / עוֹז שִׁיר וְזִמְרָתָהּ, /

            [בְּעֵת יְחֻובַּר בְּמַחְבֶּרֶת.

           רֻובָּם נִמְתְּקוּ, לֹא לְעֻומָּתִי/ וְרַק לַזּוּלַת, / כִּדְבַשׁ מִיַעְרָתָהּ, /

          [אוֹ מוֹר וּלְבוֹנָה בְּמִקְטֶרֶת".

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-עמוד 147

נדמה לי, כי מספיקים הבתים המובאים כאן, כדי להיווכח בגדלותו של ריה״ל ובעליונותו על כל אשר היו לפניו ועל כל אשר היו אחריו. יש בשירים האלה מלשון הספרות המקראית ומלשון ספר תהילים ומלשון ספר התפילות השגורות על פיהם של בני־ישראל בכל מקום אשר הם נחיתים שם. אין אפוא פלא, כי היה ריה״ל ש״ץ האומה כולה בשירת הקודש, הפיוט והזמירות, הסליחות והקינות ובראשם שירי ציון וירושלים, אף על־פי ששרו שירי ציון וירושלים כל משוררי ספרד כולם. אולם השאלה היא  במה אפשר: לבאר, כי היו השירה והפיוט אך ורק בלשון העברית, בשעה שכל יתר דברי הרוח כתבו יושבי הארצות תחת שלטון האיסלאם בערבית־יהודית אף במקרא ובהלכה, במדע ובלשון? קבר נדונה שאלה זו על ידינו במאמרים אחדים, ובהם קבענו, כי הדבר קשור בתנועות החברתיות תרבותיות בימי־ד,ביניים בארצות האסלאם, והן תנועת ה״ערבייה״ ותנועת ה״שעובייה״.

ה ״ ערבייה״ בארץ ספרד: במשך שלוש־מאות ׳השנים של השושלת היחידה מבית האומייה בחצי האי האיברי (755—1031) נשתלטה ה״ערבייה״ בין המוסלמים ואף בין האזרחים האחרים המוסתערבים, הנוצרים וגם היהודים. תורת ה״ערבייה״ צמחה עם כיבושי הערבים אחרי הופעת האסלאם, ונזדקקו לה השליטים הערבים והמוסלמים כדי לבסס את שלטונם. תורה זו שימשה כעין טיח בין הנדבכים, כדי לאחד את העמים הנכבשים תחת אמונת האסלאם. האימפריה המוסלמית הענקית בימי־הביגיים, ככל אימפריה אחרת קודמת לה או הבאה אחריה, זקוקה היתד. לערכים שיהיו משותפים לכל בני הארצות הנכבשות ובני העמים הנכבשים. מהודו במזרח עד קצה המערב במארוקו ומקצה חצי־האי הערבי בדרום ועד צרפת בצפון שלט חצי הסהר, שהכריז על אמונה חדשה ועל דת חדשה, על שליח חדש ועל תורה חדשה שירדה מן השמים. לאלה נצטרפו ערכי תרבות ומוסר, ערכי לשון וספרות, תולדות שבטי ערב ונימוסיהם. במאה השמינית כבר עלתה תורת ה״ערבייה״ כפורחת, ובמאה התשיעית כבר היתד. כעומדת זקופת קומה וגברת שלטת בארצות המוסלמים. מכאן ואילך היתד, בבחינת תרבות מגובשת ומגובסת, מסורת חיה ומהלכת בין העמים, הכופה את השקפותיה על כל בני העמים האחרים בתחומי שלטון האסלאם. החכמים והמשכילים המוסלמים נשתעבדו לה, ואף הטיפו לה, כי נשתכנעו באמונתם בה ונשאו בגאון את דגלה.

אם נסכם את השקפות ה״ערבייה״ בספרות הערבית והמוסלמית, נוכל למנותן בצורה תמציתית בסעיפים הבאים להלן:

הארץ הנבחרת מבין כל הארצות היא חצי־אי ערב, שהריהי שוכנת באקלים הרביעי מבין שבעת האקלימים, והיא שוכנת באקלים הממוצע והממוזג ביניהם.

העם הנבחר מבין כל העמים הוא העם הערבי, שהריהו נמצא בחצי־אי ערב, האקלים הנבחר.

השבט הנבחר מבין כל שבטי ערב הוא שבט קריש, שהרי ממנו יצא שליח אללה.

האיש הנבחר מבין כל אנשי קריש הוא מוחמד שליח אללה, והוא הנביא הנבחר מבין כל הנביאים, חותם הנביאים.

התורה הנבחרת מבין כל התורות שירדו מן השמים זהו הקראן.

 הלשון הנבחרת מבין כל הלשונות היא הלשון הערבית, שבה דיבר אללה עם השליח.

השירה הנבחרת מבין כל שירות תבל היא השירה הערבית, שאותה שרים המלאכים בשמים לאללה.

אפשר לצמצם גם את אלה לשלושה סעיפים בלבד: הארץ (1) ; העם והשליח (2—4) ; התורה (5) ; הלשון והשירה (6—7).

ה ״ שעובייה״ בארץ ספרד: כנגד תורת ה״ערבייה״ התקוממו מש­כילי העמים הנכבשים ותנועת מרד זו כונתה ״שעובייה״, וכינוי נוסף כונתה על־ידי חסידי ה״ערבייה״ והוא ״אהל אלתסויה״ (= אנשי השוויון), כי דרשו זכויות שוות לעצמם, כמו לבני שבטי ערב ואף לבני שבט קריש בשלטון האזרחי ובשלטון הצבאי.

גם בארץ ספרד היתה ידועה ה״שעובייה״. היו לה חסידים לא מעטים בין ילידי ארץ ספרד וגם בין השבויים והעבדים, שנשבו או נשכרו מבין הנוצרים והיו בשירות המדינה. אלה ואלה נתאסלמו בעל כרחם בעזרת החרב המתנופפת על צווארם, ואחר כך קיבלו השכלה ערבית ונימוסים ערבים.

כבר במאה התשיעית לא יכול היה להתעלם אבן עבד רבה, אבו עמר אחמד בן מוחמד (קורדובה, ע׳ 860—940), והקדיש לשתי מפלגות אלה סעיפים מיוחדים בספרו ״עקד אלפריד״, והרי שמות הסעיפים: (1) קול אלשעוביה והם אהל אלתסויה (= דברי ה״שעובייה״ והם אנשי השוויון); (2) רד אבן קתיבה עלי אלשעוביה (תשובות אבן קתיבה על ה״שעובייה״); (3) קול אלשעוביה פי מנאכח אלערב (דברי ה״שעובייה״ בענין גילוי העריות של הערבים); (4) באב אלמתעצבין ללערב (= שער המתלהבים לערבים).

בארץ ספרד לא יכלו ילידי הארץ הספרדים ותסלאביב להילחם בעליונות השירה הערבית והלשון הערבית, אולם בכל כוחם נלחמו בהתנשאות הערבית ביחס למוצא ולמולדת, וכאן נאמרו לערבים מלים חריפות, העולות על כל מה שנאמר להם בארצות המזרח.

כבר במאה העשירית מופיעים חסידי ״שעובייה״ לא מעטים בארץ ספרד, המהללים את הסלאבים וילידי ספרד ״המֻוָלָדוּן״. היתה זו המאה האחרונה של האומיים בספרד, וכבר נתגלו מהללים את הנכבדים בין הסלאבים ויש מתלהבים לספרדים ילידי המקום, אולם מבחינה ספרותית הופיעו אחרי חורבן בית

האומיים, והשתלטו שליטים מבניהם כראשי המדינות הקטנות שנוסדו זה מקרוב. כתב פולמוס ,בנדון שנשאר! בידינו, ונתקשרו בו דברי פולמוס נגד ה״ערבייה״ בארץ ספרד עצמה עד המאה הי״ג, הוא לאבו עמאר אבן גרסייה (מוצאו מארץ הבאסקים, המאה הי״א) והיה משורר וראש לשכה (כאתב) ממשלתית. האיגרת נכתבה לאבו עבד אללה בן אלחדאד, משורר החצר של מעתצם בן צמאדם שליט אלמריה (1061—1100), וזה בעצם תקופת השיא של שירת ספרד (רמב״ע וריה״ל). אף ייתכן, כי שימש כפקיד בכיר בחצר המלוכה של מעתצם בן צמאדם שליט אלמריה, ויש אומרים שחי בדניה, אולם אין ספק, כי היה זה במחיצתם של משוררי ישראל וחכמי ישראל בארץ ספרד, ומסתבר, כי ידעו על תנועת ה״שעובייה״, ואולי אף ידעו על איגרת אבן גארסיה עצמה.

באיגרתו הוא מבליט קודם כל את ההבדלים הטבעיים שבין שתי המפלגות, והוא מהלל ומשבח את בעלי הצבע הבהיר, שהם אצהב, אשקר, כנגד בני המדבר ״אלערב״, שהם בעלי הצבע השחור והצבע הכהה.

לפי אבן גארסיה היו הערבים שומרי גמלים מצורעים ורועי צאן ובקר, ואילו בין הספרדים היו הקיסרים והכוזרויים, שבמקום מקל רועה בידיהם נופפו בחרב ובחנית.

מורשת יהודי ספרד והמזרח-יששכר בן עמי – תשמ"ב-ציון וירושלים בשירת ספרד-נחמיה אלוני

עמ' 254