מחקרי-אליעזר-אליעזר-בשן-חיוב-יהודים


מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.

דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.

האם חל שינוי בשנים הבאות.

גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.

לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.

בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.

י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.

יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.

ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.

דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.

בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.

בטנג'ר ובערי החוף

בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר  ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20

מתקופה זו אין מידע חד משמעי. ב' מיקין[B.Meakin ] שחי במרוקו, היה בקי במתרחש בארץ זו, ופרסם כמה חיבורים עליה. לדבריו בערים הפנימיות על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. לעומת זאת, לדברי אנגלי שביקר בשנת 1892 במרוקו, גזירה זו היא נחלת העבר, ואילו החובה לחלוץ ליד מסגד קיימת עד עתה. לעומת זאת, לפי דיווח בכ"ו באייר תרנ"ד – 1894 – נתחדשה הגזירה הישנה שכל יהוד העובר ליד מסגד עליו לחוץ נעליו.

לפי דו"ח מתחילת המאה העשרים שנמסר בידי איש שנשלח למרוקו לבדוק את מצבם של היהודים, הגזירה חלה רק על יהודי פאס, בהיותה עיר קדושה, ואסור שכופרים יחללוה בנעליהם. ואילו בערים אחרות האיסור הזה כבר בוטל. אולם לפי מקורות אחרים בשנים אלה, הדבר חל על ערים אחרות.

היה זה בימי הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שעלה על כסאו בגיל 14 בשנת 1894 ושלט עד שנת 1908. שנות מלכותו הצטיינו בחולשה ובחוסר יציבות, קרבות בין שבטים. התערבות ותחרות של מדינות אירופה על השליטה במדינה חלשה זו. מהומות ותסיסה נגד צרפת שכבשה בשנת 1907 את אוג'דה, קזבלנקה ורבאט. הייתה תביעה להדיח את הסולטאן, והאיבה נגד הנוצרים והיהודים גברה. בשנת 1907 חייב מושל מראכש את היהודים היוצאים מהמללאח לחלוץ נעליהם. העובדה שהדבר חייב פקודה אומרת שלא נשמר בקפדנות. בשנה זו ואחריה חלה הרעה במצבם של היהודים שהתבטאה גם במצוקה כלכלית ובגזירות.

באגרת שכתב הרב עמאר ממכנאס, בכ"ד אדר תרס"ח – 26 בפברואר 1908 – ונשלחה לאברהם ריבי, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כדי שימליץ בפני ראשי כי"ח בפריס לקבל סיוע חומרי, נאמר : מאז שהתחיל בעירו המרד נגד עבד אלעזיז, יהודי מרוקו במצוקה גדולה, והוא מונה אותן. ראשית כי גזרו עלינו ללכת יחף. ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחינו בני ישראל אשר לא יוכלו ללכת יחף ולסבול בושה. לאחר מכן מנה צרות אחרות.

מנהיגי קהילת ואזאן פנו ב-28 ביוני 1908 לכי"ח במכתב בו ביקשו עזרה במצוקתם. הם כתבו בין השאר :

" אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות והאיבוד הממון, ואין מציל מידם. וכעת גברה שנאתם עלינו ויוסיפו לחטוא בהסרת המנעלים והריסת בתי כנסת "

אירופי ששהה בפאס בתחילת מלכותו של מולאי חאפט', שהוכרז בתור סולטאן ב-23 באוגוסט 1908, כתב : " בעבר נאלצו יהודים ללכת יחפים, ולמרות שבערי החוף עתה אין זה כפוי, בערים הפנימיות לא יעיז יהודי לעבור ליד מסגד כשהוא נועל נעליים.

 מקורות לועזיים אחרים מהעשור הראשון ותחילת השני, חוזרים על החובה שחלה על היהודים לחלוץ נעלים ביוצאם הממללאח. בספר שפורסם בשנת 1911 על החליפות של המגרב נאמר, שלעתים מוצאים היהודים פחם תחת רגליהם כדי שרגליהם יפגעו.

כניסה לארמון המלכות.

במכתבו של אברהם אלמליח, מנהל בית הספר בפאס, לנשיא כי"ח ב-30 ביונואר 1911, התייחס לפנייתו של הרב וידאל הצרפתי מפאס לנשיא הנ"ל, בבקשה שישפיע על הוזיר לענייני חוץ השוהה עתה בפריס, לשם ביטול ההוראה המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בהופיעם בחצר המלכות. וכי עמידה במשך שעות בחצר שאדמתה רטובה בחורף או חמה בקיץ גורמת לסבל. הרב וידאל שהופיע כמה פעמים בשליחות הקהילה בחצר המלכות, חזר לעתים כשהוא חולה. לדעתו, אין סיכוי שהסולטאן ירשה ליהודים להיכנס לחצר הארמון עם נעליהם. גאוותו לא תרשה זאת, והדבר מנוגד לתפישה המוסלמית באשר ליחסים עם היהודים. אבל ניתן להשיג זאת על ידי מאמצי היהודים.

הכותב ציין שהוא עודד יהודים, תושבים או אזרחי מדינות זרות, שיכנסו לחצר הארמון בנעליהם. הוא גם הציע ללוותם בביקורם הראשון להערכתו, במשך הזמן ייעלמו ההבדלים בין יהודים נתיני הסולטאן ובין בעלי חסות זרה, ולכל היהודים תהיה זכות להיכנס בנעליהם לחצרות הפנימיים של הארמון. הכותב לא ראה אומץ מצד היהודים גם מאלה שנלוו אליו, לעבור את המפתן של חצר הארמון בהיותם נועלים נעליים. מסקנתו כי יש תקווה שעם חדירת רוח מודרנית לעולם המוסלמי, הפליה זו על היהודים תיעלם.

הגזירה והחרפה הכרוכה בכל נמשכה עד לשנת 1912. הדבר בוטל רק הודות למשטר החסות הצרפתי. הרב שאול אבן דנאן יליד פאס, ראש בית הדין הגבוה ברבאט והרב הראשי של יהודי מרוקו משנת 1949 עד 1964, כתב בהסכמה לספרו של רבי יוסף בן נאיים "מלכי רבנן", ירושלים תרצ"א :

" גזירת חק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ לתחום המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו, הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופה…וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושע רבה. הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש בגדי החופש והדרור "

אזרחים זרים ובעלי תעודת חסות.

הבעיה שהתעוררה מדי פעם הייתה האם ההגבלות החלות על יהודי מרוקו חלות גם על יהודים אזרחי מדינה זרה וכן על יהודים שרכשו תעודות חסות של מדינה זרה. לפי ההסכמים בין מרוקו לבריטניה בשנת ת1856, לספרד בשנת 1861, צרפת בשנת 1863, הותר לנציגיהן הדיפלומטים במרוקו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן המכהנים בסגל הדיפלומטי ומשרתים אותו. נושאי תעודה זו משוחררים מתשלום מס גולגולת ומההגבלות החלות על הד'מים. נוסף לאלה היו אחדים ביניהם יהודים שלא שירתו את הדיפלומטים ורכשו תמורת תשלום תעודת חסות. גם אצל בעלי החסות עלתה הבעיה של חליצת נעליים.

לפי אולוף אגרל, הסולטאן (מוחמד אבן עבדאללאה שלט בשנים 1757 – 1790) הכריז כי האיסור על נעילת נעליים בחלקים המוסלמים של הערים, אינו חל יהודי מארצות נוצריות. אולם לא הייתה עקביות בנידון, וגם יהודים בעלי מעמד דיפלומטי חלצו נעליהם. רופא צבאי ששירת בגיברלטר ונשלח לפאס בשנת 1806 כתב, שיהודי שכיהן בתור סגן קונסול, חלץ מנעליו בעוברו ליד מסגד, דבר שהנוצרים באותו תפקיד אינם חייבים לעשות. אברהם בן סעדון בעל חסותה של צרפת סירב בשנת 1849 לחלוץ נעליו ליד מסגד בטנג'יר, והדבר גרם לעימות בין נציגי צרפת לממשל של מרוקו.

ג'יימס ריצ'רדסון 1806- 1861 שערך מסעות בצפון אפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-19 כותב שלפני שנים הורה הסולטאן שיהודים הבאים מאירופה דינם כאחיהם בממלכתו, אבל בפועל התעלמו מהוראה זו. הוא מספר על יהודי יליד בריטניה ששאל את סגן קונסול בריטי האם עליו לחלוץ נעליו בהופיעו בפני הסולטאן, ואם יעשה כך האם ישללו ממנו זכויותיו בתור יליד בריטניה. כוונתו שאם יחלוץ נעליו, יגלה זהותו היהודית, ויחול עליו הנוהג המחייב יהודים מקומיים. הדיפלומט לא ידע מה לענות לו. הוא גם מספר שבהופיעו בפני מושל עם תורגמנו היהודי, חלץ הלה את נעליו.

הגרמני היינריך קרל פון מָלצָאן שביקר בצפון אפריקה באמצע המאה ה-19 במשל כשלוש שנים, כתב בהיותו בתיטואן שיהודים בעלי תעודות חסות שרכשו מהקונסולים, אינם חולצים נעליהם מחוץ למללאח. לפי זכרונותיו של דרומונד האי, התורגמנים היהודים של הקונסולים נאלצו לחלוץ נעליהם כשהיו עוברים ליד מסגד או מקום קדוש, הדיפלומט הביע התנגדות לדבר. כשהגיע לטנג'יר בראשית תפקידו כקונסול הבחין בכך שתורגמנו היהודי דוד סיסקו שנלווה אליו, חלץ נעליו בעוברו ליד מסגד. דרומונד נזף בו באומרו שעליו לזכור שהוא מועסק על ידי דיפלומט ונהנה מזכויות בהתאם להסכמים.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ'406

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 141 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר