מחקרי-מערב-ומזרח-אסופת-מחקרים


מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית

מסמכי ההתכתבות של בית הדין עם המפקח על העניינים האזרחיים

ארבעת המסמכים מופיעים במחברות בכתיבת יד הכוללות את העתקי המכתבים ששלח בית הדין במוגאדור לנמענים, ובהם השלטונות במוגאדור ובעלי דין שפנו לקבלת שירות כלשהו מבית הדין.

  • מסמר ד – מכתב ראשון מאב בית הדין למפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

במכתב בית הדין מבקש מן הממונה על בתי המשפט במוגאדור לחייב את יצחק אלחראר להופיע אישית בעת הדיון בתביעת אשתו. הוא אינו רשאי למנות לו מיופה כוח שיופיע במקומו משום שמדובר בעניין שחובה על בית הדין לדון בו בנוכחות שני בני הזוג, היינו בגירושיהם. בית הדין פונה אל המפקח הצרפתי משום שהוא מייצג הלכה למעשה את ׳השררה׳, היינו המערכת השלטונית, שמתפקידה לאכוף את קיום החלטות בתי המשפט. הוא מסתמך בעניין זה על נוסח הט׳היר מ־22 במאי 1918.

[Avril 1932]

Conformément au Dahir du 22 mai 1918, art. 9, le sieur Isaac Elharrar a été convoqué pour la deuxième fois. Il dev[a]it se présenter au Tribunal Rabbinique hier à dix heures et demie. Or, il n’est pas venu.

Je vous demande de vouloir bien faire en sorte qu’Isaac Elharrar vienne au Tribunal Rabbinique le 17 mai à dix heures et demie pour entendre ce que la Loi aura décidé au sujet du procès que sa femme lui a intenté.

Conformément à la Loi israélite, le sieur Elharrar ne pourra donner sa procuration à qui que ce soit; il devra se présenter personnellement au Tribunal, car dans cette affaire, il est question de divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’ex[pression de mes] sentiments] dév[oués].

 Je vous prie instamment de faire en sorte qu’il vienne au Tribunal le 17 mai sans faute.

תרגום

[אפריל 1932]

בהתאם לט׳היר מיום 22 במאי 1918, סעיף 9, האדון יצחק אלחראר זומן בפעם השנייה. הוא היה אמור להופיע בבית הדין הרבני אתמול בשעה עשר וחצי. והנה הוא לא בא.

אני מבקש ממך לגרום ליצחק אלחראר לבוא לבית הדין הרבני ב־17 במאי בשעה עשר וחצי כדי לשמוע מה שיחליט המשפט בעניין התביעה שהגישה אשתו נגדו.

בהתאם למשפט היהודי, לא יוכל האדון אלחראר לתת ייפוי כוח לאף לא אחד; הוא חייב להופיע בבית הדין בעצמו, שכן בפרשה זו מדובר בגירושין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

אני מפציר בך לעשות כך שיבוא לבית הדין ב־17 במאי ויהיה נוכח בדיון.

  • מסמר ה – מכתב שני של בית הדין לממונה על השירותים העירוניים

המכתב צורף לסיכום פסק הדין בצרפתית שנשלח למפקח הצרפתי על השירותים האזרחיים, כפי שמחייב אותו הט׳היר הנ״ל. פסק הדין והסיכום שנשלחו לפקיד הצרפתי הושלמו בו ביום שהופיעו שני בני הזוג וטענו את טענותיהם. במחברת התכתובת לא נמצא הסיכום שנשלח למפקח על השירותים העירוניים.

Trib[unal] rab[binique] de Mog[ador] Mog[ador], le 17 mai 1932

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

j’ai l’honneur de v[ou]s envoyer ci-joint une copie du jugement qui a été rendu le 17 mai. Je vous prie de vouloir bien faire le nécessaire pour l’exécution du jugement.

Veuil[lez] agrjeer], Monsieur] le Contrôleur, l’ex[pression] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent] signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 17 במאי 1932

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להעביר לך ר״ב העתק של פסק הדין שניתן ביום 17 במאי. אני מבקש ממך לעשות מה שצריך כדי להוציא לפועל את פסק הדין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 427-425

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית

הפולמוס העיתונאי סביב הפרשה

שני המסמכים הבאים פורסמו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré באותו גיליון של העיתון, אולם המסמך הראשון(מסמך ח) הוא רק מובאה שהעיתון הביא אותה במלואה מן המקור העיתונאי הפריזאי שבו התפרסמה בראשונה, כדי לאפשר לקוראי הכתבה השנייה (מסמך ט) להבין טוב יותר במה המדובר ולהבין גם את פשר הנימה הפולמוסית החריפה שנקט יעקב אוחיון ברשימתו. שני המסמכים מצטיינים בנימה פולמוסית ברורה. הראשון, שנכתב בידי עיתונאי ידוע, כביכול מפיו של הנתבע־הקורבן, מתפלמס עם מדיניות השלטון הצרפתי מתוך גינוי הפגיעה בחופש הדת והמצפון ועם הקהילה היהודית במוגאדור על שהיא רודפת את יצחק אלחראר על לא עוול בכפו. בגיליון העיתון הובא מסמך ח ראשון כרשימה חדשה והמסמך השני הובא אחריו, אך כאן הפכנו את הסדר כדי להתאימו לסדר הכרונולוגי שבו הופיעו הכתבות.

ה. מסמר ח – הכתבה המגמתית בעיתון הפריזאי Le Populaire מאמר זה התפרסם ב־1 בפברואר 1933 בעיתון הצרפתי,Le Populaire ששימש מאז 1916 ועד לסגירתו הסופית ב־1970 ביטאונה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. מחברו, החותם בראשי התיבות R.J.L, הוא כאמור עורך הדין רוברט ז׳אן לונגה, נכדו, נינו או בן נינו של קארל מרקס, בעל דעות שמאלניות תקיפות, שהיה עורכו הפוליטי הראשון של העיתון בעת ייסודו. בתחילת שנות השלושים הוא שהה במרוקו כעורך דין ופעל פעילות נמרצת נגד המדיניות הקולוניאליסטית של צרפת ונגד מדיניות הפרוטקטורט. הוא התחבר לחוגים לאומניים מרוקאיים שהתחילו להתארגן באותו הזמן. ב־1933 ייסד עם חברים לדעה ירחון לענייני חברה וכלכלה ושמו ׳מע׳רב׳ ( (Maghreb כדי לתת ביטוי לדעותיו הפוליטיות הבלתי שגרתיות, שהיו אז נחלתו של מיעוט קטן בלבד במרוקו. ב־1933 גם התקבל כנראה כחבר בלשכת הבונים החופשיים של קזבלנקה.

מחבר המאמר לא היה אפוא סתם עיתונאי, אלא עורך דין ופעיל שמאל ידוע שפרקליטו של יצחק אלחראר גייס את עזרתו ואת המוניטין שלו כדי לאלץ את ממשל הפרוטקטורט לקבל את עמדת לקוחו ולפטור אותו מן החובה לציית לפסיקת בית הדין הרבני. בכתבה זו המחבר מציג את פרשת אלחראר כמקרה מובהק של הפרת הזכות לחופש המצפון ולחירות האמונה, המוקנית לכל אדם, ומתעלם לחלוטין מן ההיבטים המשפחתיים של הפרשה, כאילו אלחראר לא היה כלל בעל משפחה לפני שהמיר את דתו; לדעתו הכוחות האפלים של הקהילה היהודית וכוח הדיכוי של הפרוטקטורט הם שמפרים את זכותו הטבעית לחופש מצפון. זאת ועוד, פרשת אלחראר היתה למעשה בעבורו הזדמנות נוספת לניגוח שלטונות הפרוטקטורט, שהיו שנואי נפשו. האם היה יצחק אלחראר מודע לכל המאבק הפוליטי שכיוון אליו עורך הדין שהוא שכר להגנתו? סביר להניח שלא. הוא פנה כנראה אל עורך דינו על פי עצת מכובדים מוסלמים שאתם נפגש ברבאט וקיבל מהם עידוד. בסופו של דבר לא יכלו אלה לעזור לבן חסותם אף שלא הסכימו עם הטיפול של השלטונות הצרפתיים בפרשה, מפני שלאנשי הממשל הצרפתי ברבאט היתה עוצמה פוליטית שדיכאה אותם. פקידים בכירים אלה בממשל המח׳זן מוזכרים בשמותיהם ובתפקידיהם בכתבה.

לבד מן הפתיחה ומן הסיכום של הכתבה הכותב מביא ברשימתו את הצהרתו של קורבן הרדיפות הדתיות, כפי שהוא רשם אותה כביכול מפיו, ויש לפקפק בכך. למעשה הוא שם את הטקסט הפולמוסי שלו נגד הפרוטקטורט בפיו של אלחראר כדי לתת אמינות יתר לסיפור, שאמור לזעזע את אנשי הקדמה בצרפת. רצף האירועים המתואר בהצהרת הנתבע־הקורבן אינו תואם את זה שביתר המסמכים הקשורים לפרשה. הוא גם מציג את הקהילה היהודית, את בית הדין הרבני במוגאדור ואת בית הרבני הגבוה ברבאט כחותמות גומי של השלטון הצרפתי, שמקבלים ממנו פקודות גם בעניינים משפטיים שבתחום סמכותם. ואולם אין הוא מנסה להסביר מדוע ממשל הפרוטקטורט והקהילה היהודית עשו יד אחת נגד יצחק אלחראר, לבד אולי משרירות הלב שביסוד השיטה הפוליטית הנוהגת במרוקו למגינת לבו.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-431

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית

מחקרי מערב ומזרח

La liberté de conscience au Maroc

Un article du ‘Populaire’

Pour l'intelligence de l’article ‘Un affreux bourgeois chez les Socialistes’, nous donnons in extenso l’article du ‘Populaire’ du 1er février [1933], dont J. Ohayon a souligné l’inanité.

Un malheureux israélite pratiquant la religion musulmane depuis une dizaine d’années a voulu se convertir officiellement. Le contrôleur civil et la communauté juive persécutent le malheureux.

Celui-ci s’est adressé, en désepoir de cause, au conseiller du gouvernement, directeur des affaires chérifiennes, qui ne répond pas.

La Résidence, fidèle à sa méthode reste muette, mais bien entendu soutient en sous-main le contrôleur civil.

Voici les faits racontés par l’intéressé:

‘Je me nomme Abdallah, ci-devant Isaac Elharrar, de la famille Harrar bien connue.

‘J’ai appris les principes de la religion musulmane pendant huit ans auprès de M. Mohammed El Yazid, dans la circonscription Harda-Ould- Mouis, tribu Menabha.

‘Mon âme inclina vers l’islam et j’éprouvai une sympathie pour cette religion. Un jour, je suis allé chez le cadi de la ville de Mogador (Driss Ben Khadra) pour lui demander d’enregistrer officiellement ma conversion à l’islamisme; il me répondit que les autorités françaises n’accepteraient pas ce fait. J’ai insisté et j’ai fait des démarches pendant trois ans, sans résultat. Le cadi me disait toujours: Je suis témoin de votre conversion, notre ‘religion n’a pas besoin de ces formalités’.

‘Puisque j’avais des relations constantes avec des musulmans, je voulais être soumis à la même loi qu’eux et être justiciable devant les mêmes tribunaux. Les Juifs savaient déjà cela, ils voyaient que j’étais indifférent à leur religion et que je m’adonnais à certaines pratiques islamiques (comme le jeûne, le sacrifice, etc.)

‘Finalement, je me suis rendu à Rabat chez le ministre de la Justice et j’ai demandé la reconnaissance officielle de ma coversion. Le ministre me demanda le mobile qui me pousse à agir ainsi. Je lui ai répondu que j’avais étudié cette religion et qu’elle me convient mieux que la religion juive, et que je me soumettais déjà à ses prescriptions ouvertement et je suis venu pour obtenir une confirmation officielle. Il me demanda si je n’avais pas de dettes, pas de procès en cours. Je lui répondis négativement et lui demandai d’ouvrir une enquête à Mogador et sa région, c’est alors qu’il demanda à son premier secrétaire, Abbas Kardondi, d’enregistrer ma convesion. Puis il me dit: ‘Vous ne devez pas contraindre votre épouse à quitter sa religion, vous devez respecter sa foi, de même pour vos enfants. Vous continuerez, comme par le passé, à remplir votre rôle d’époux et de père, ainsi que vous le recommade l’islam.’

‘Je suis allé en compagnie du mokhazni du ministre au marché du vêtement et j’ai acheté un costume marocain dans le genre que portent les musulmans. Puis je suis revenu au Dar-el-Makhzen où j’ai vu plusieurs fonctionnaires qui m’ont félicité.

‘Après cela, je suis retourné à Mogador, ma résidence habituelle. J’ai informé le cadi de ce qui s’était passé, et il se montra satisfait.

‘Le contrôleur civil poussa les israélites à m’intenter un procès, devant la juridiction rabbinique.

‘ Le contrôleur adjoint me fit venir dans son bureau où quatre gendarmes m’attendaient pour m’emmener de force. Mais les musulmans se sont réunis en grand nombre et protestant et demandant ma libération, il était obligé de me libérer.

‘Le contrôleur adjoint empêcha le pacha d’envoyer au grand-vizir le rapport qu’il avait demandé sur mon affaire.

‘Il fit faire une enquête sur moi auprès de toutes les autorités. Cette enquête qui porte le numéro 7547, en date du 12 août, me fut entièrement favorable.

Je suis retourné à Rabat, le grand-vizir me renvoya chez le ministre de la Justice. Celui-ci me dit qu’il a été sévèrement blâmé par les autorités françaises d’avoir enregistré ma conversion et me demanda de divorcer avec ma femme et me dit même qu’il m’accorderait un secours de 5000 francs. Je lui ai répondu par ce qu’il m’avait déjà dit que l’islam ne m’obligeait pas à divorcer et que je ne voyais pas en quoi mon islamisation pouvait gêner les autorités françaises. Aucun résultat.

‘Enfin, je suis allé chez le contrôleur de la Justice, Rageot; il me refusa de me recevoir.

‘J’ai chargé un avocat de me défendre, Me H. Gay, qui a écrit des lettres, demande des audiences, sans recevoir de réponse.

‘Je suis retourné à Mogador où m’attendait un procès devant le pacha au sujet d’une dette. Le contrôleur, sur l’insistance des Juifs, voulut me faire prêter le serment juif, j’ai refusé et j’étais soutenu par le cadi qui déclarait au contrôleur qu’il ne pouvait pas juger un musulman selon la loi juive.

‘Je retourne à Rabat, mon avocat est toujours sans réponse. Le contrôleur de la justice consent à me recevoir et me dit qu’il ne reconnaît pas ma conversion et qu’il m’ordonne de divorcer et de donner à ma femme cinquante mille francs.

‘Les notables de Rabat se sont réunis et ont protesté contre le traitement dont je suis victime; ils m’envoient une lettre où ils reconnaissent ma conversion, parmi les signatures : Madana ben El Hosni, juge au haut tribunal d’appel, Guersous, administrateur des douanes, Bouhelal, membre de la Chambre de Commerce, etc. Les Juifs ont porté la question de mon divorce devant la cour rabbinique de Rabat. Mon avocat s’oppose et soulève la question de l’incompétence de ce tribunal, disant que le procès est intervenu après ma conversion et que maintenant je ne dépends plus que des tribunaux du Chraâ. J’ai porté plainte au sultan, on m’adressa une deuxième fois au contrôleur de la justice.

‘Des lettres adressées au directeur des affaires cherifiennes restèrent sans réponse!’

Mais l’épilogue de tout cela vaut d’être raconté. La Cour rabbinique de Rabat, quoiqu’incompétente, vient de condamner Abdallah ben Mohammed, sur l’ordre de la Résidence. Et le contrôleur eut ce mot charmant:

– Si vous ne voulez pas avoir d’histoire, convertissez-vous au christianisme!

Sans commentaire.

תרגום הכתבה

חופש המצפון במרוקו

מאמר של העיתון Le Populaire

להבנת המאמר ׳בורגני מכוער בין הסוציאליסטים׳ אנו מביאים כאן את המאמר המלא שהתפרסם בעיתון Le Populaire מ־1 בפברואר, שיעקב אוחיון הראה את ריקנותו מתוכן.

יהודי אומלל שמקיים את חוקי האסלאם מזה כעשר שנים רצה להתאסלם באופן רשמי. המפקח על העניינים האזרחיים והקהילה היהודית רודפים את ביש המזל.

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 | 435

בייאושו פנה יהודי זה אל יועץ הממשלה, מנהל העניינים השריפיים, אך זה אינו משיב.

משרד הנציב העליון נשאר נאמן לשיטתו ושותק, אך ברור מאליו שהוא תומך בשקט במפקח על העניינים האזרחיים.

הנה העובדות כפי שתיאר אותן בעל העניין.

׳קוראים לי עבד־אללה, לפנים יצחק אלחראר, ממשפחת אלחראר הידועה.

למדתי את עקרונות הדת המוסלמית במשך שמונה שנים אצל מר מחמד אל־יזיד, בנפת חרדה־אולד־מוויס, שבט הנמנה עם המנאבהה.

נפשי הלכה שבי אחרי האסלאם וחשתי אהדה כלפי דת זו. יום אחד הלכתי אל הקאדי של העיר מוגאדור (דרים בן ח׳דרה) כדי לבקש ממנו לרשום באופן רשמי את התאסלמותי; הוא ענה לי שהשלטונות הצרפתיים לא יסכימו לכך. התעקשתי והגשתי בקשות במשך שלוש שנים, אך לשווא. הקאדי חזר ואמר לי: ׳אני עד להתאסלמותך, הדת שלנו אינה זקוקה לעניינים פורמליים כאלה׳.

היות שקיימתי באופן קבוע קשרים עם המוסלמים, רציתי לקבל עלי את מצוות האסלאם כמותם ולהידון בפני בית דין מוסלמי כמוהם. היהודים ידעו זאת כבר, הם ראו שנעשיתי אדיש כלפי דתם ושקיימתי כמה ממצוות האסלאם (כמו הצום, הקורבן, ובו׳).

לבסוף נסעתי לרבאט אל שר המשפטים וביקשתי שיכירו בהתאסלמותי באופן רשמי. השר שאל למניע שמביא אותי לפעול כפי שאני פועל. עניתי לו שלמדתי את רזי הדת ומצאתי שהיא מתאימה לי יותר מן הדת היהודית, ושאני כבר מקיים את מצוותיה בפרהסיה, ובאתי כדי לקבל הכרה רשמית בכך. הוא שאל אותי אם לא מוטלים עלי חובות, אם לא עומד משפט נגדי. עניתי לו בשלילה וביקשתי ממנו שיפתח בחקירה במוגאדור ובסביבתה, ואז הוא ביקש ממזכירו הראשון, עבאס קרדונדי, לרשום את התאסלמותי. אחר כך אמר לי: ׳אסור לך לאלץ את אשתך לעזוב את דתה: עליך לכבד את אמונתה, וכך לגבי ילדיך. עליך להמשיך למלא את תפקידך כבעל וכאב כבעבר, כמו שהאסלאם מצווה עליך׳.

הלכתי בלוויית השוטר המוסלמי של השר לשוק הבגדים וקניתי שם בגד מרוקאי מן הסוג שלובשים המוסלמים. אחר כך חזרתי לבית המח׳זן ונפגשתי שם עם פקידים שונים והם החמיאו לי.

לאחר מכן חזרתי למוגאדור, עיר מגורי מאז ומתמיד. דיווחתי לקאדי על מה שקרה, והוא נראה שבע רצון.

המפקח על העניינים האזרחיים דחף את היהודים לתבוע אותי למשפט בפני בית דין רבני.

המשנה למפקח הזמין אותי לבוא אליו למשרדו, ושם חיכו לי ארבעה שוטרים כדי לקחת אותי בכוח. אך מספר רב של מוסלמים התקהלו ודרשו שישחררו אותי, והוא נאלץ לשחרר אותי.

המשנה למפקח מנע מן המושל מטעם המח׳זן לשלוח לווזיר הראשי את הדוח שהוא ביקש בענייני.

436 | יוסף שיטרית

הוא ניהל חקירה נגדי אצל כל השלטונות. חקירה זו שמספרה 7547, מיום 12 באוגוסט, היתה כולה לטובתי.

חזרתי לרבאט, והווזיר הראשי שלח אותי חזרה אל שר המשפטים. זה אמר לי שהוא ננזף בחריפות בידי השלטונות הצרפתיים על כך שרשם את התאסלמותי ודרש ממני להתגרש מאשתי. הוא אף אמר לי שיעניק לי סיוע של חמשת־אלפים פרנק. עניתי לו וטענתי כמו שהוא טען בעבר באוזני, שהאסלאם אינו מחייב אותי להתגרש ושאינני מבין מדוע התאסלמותי אמורה להפריע לשלטונות הצרפתיים. שום תוצאה.

לבסוף פניתי אל המפקח על [בתי] המשפט, ראג׳ו; הוא סירב לקבל אותי. מיניתי עורך דין להגנתי, עורך הדין ה׳ גה, והוא כתב מכתבים ומבקש פגישות עם פקידים, בלא שיקבל תשובה.

חזרתי למוגאדור, ושם חיכתה לי תביעה משפטית בנוגע לחוב. המפקח, על פי הפצרות היהודים, רצה שאשבע על פי המסורת היהודית. סירבתי ונתמכתי בידי הקאדי, שאמר למפקח שאין הוא יכול לשפוט מוסלמי על פי ההלכה היהודית.

חזרתי לרבאט, ועורך הדין שלי עדיין לא קיבל כל תשובה. המפקח על [בתי] המשפט הואיל בטובו לקבל אותי לשיחה ואמר לי שאין הוא מכיר בהתאסלמותי והוא מצווה עלי להתגרש ולתת לאשתי חמישים אלף פרנק.

המכובדים [המוסלמים] ברבאט התאספו ומחו נגד הטיפול שאני מקבל. הם שלחו לי מכתב ובו הם מכירים בהתאסלמותי; בין החותמים: מדאנה בן אל־חוסני, שופט בבית המשפט העליון לערעורים; גרסוס, מנהל במשרד המכס; בוהלאל, חבר לשכת המסחר, ועוד. היהודים הביאו את פרשת הגירושין שלי בפני בית הדין הרבני הגבוה ברבאט. עורך הדין שלי התנגד והעלה את עניין חוסר הסמכות של ערכאה זו, שכן כעת ענייני נתון בידי בתי הדין השרעיים בלבד. הגשתי תלונה למלך, ונשלחתי שוב אל המפקח על [בתי] המשפט.

מכתבים שנשלחו למנהל העניינים השריפיים נותרו ללא תשובה!׳

אך הסוף של כל זה ראוי שיסופר. בית הדין הרבני [הגבוה] ברבאט, אף על פי שאין זה מסמכותו, דן את עבד־אללה בן מחמד, על פי פקודה שהגיעה מטעם לשכת הנציב העליון. והמפקח היה לו משהו נחמד להגיד:

– אם אתה מעוניין שלא יהיו לך בעיות, המר את דתך לדת הנוצרית.

בלא פרשנות.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד 436

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-

מחקרי מערב ומזרח

 

א. מסמך ט ־ הכתבה הפולמוסית של יעקב אוחיון

מאמר זה נכתב בידי יעקב אוחיון, שנולד וגדל במוגאדור ברבע האחרון של המאה הי״ט והכיר היטב את תולדותיה ואת אורחותיה. הוא נפטר בקזבלנקה בשנת 1944. לאחר שעסק במסחר היה לעיתונאי וכיהן במערכת העיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שיצא בקזבלנקה, וכן שימש חבר במערכת השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא באותה עיר בשנים 1940-1926. בביטאון זה הוא היה המומחה שכתב על יהודי מרוקו בעבר ובהווה. בהיותו בן מוגאדור הוא הכיר אישית את יצחק אלחראר ואת משפחתו וידע מכלי ראשון את מהלכי הפרשה וגלגוליה. ואולם הוא לא הסתפק בדיווח עיתונאי על הפרשה, שמבחינתו לא היה בה חידוש, אלא כתב מאמר פולמוסי תקיף נגד מחבר הכתבה הקודמת, שהתפרסמה בעיתון הפריזאי Le Populaire, ביטאון הסוציאליסטים לפני עלייתם לשלטון ב־1936.

מאמרו מורכב משני חלקים ברורים. בראשון הוא מעלה על נס את חן עיר הולדתו מוגאדור ואת רוח הסובלנות הבין־דתית השוררת בה, ובתוך כך הוא עושה אידאליזציה ברורה של המצב החברתי ששרר בעיר. בשני הוא מראה את התיאור האבסורדי שהביא עמיתו הצרפתי בעניין גלגולי הפרשה, ומגלה את התפלויות הרבות, הסילופים הברורים והמגמתיות שבכתבה. ואולם הוא לא רק חושף את התנאים המשפטיים, האנושיים והקהילתיים העומדים ברקע פרשת ההתאסלמות של יצחק אלחראר, אלא הוא גם מגן בה בעת על מהלכי הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט בניהול הפרשה ובכלל. בכך הוא ממשיך לא רק את הקו העיתונאי האישי שלו כחסיד ידוע של תרבות צרפת וההיטמעות בה וכתומך במפעל הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אלא גם את קו המערכת של השבועון היהודי, שתמך גם הוא במדיניות הפרוטקטורט וביקש בדרך זו לסלק כל תואנה להצרת צעדיו או לצמצום הופעתו כעיתון ציוני מוצהר.

הוא מגלה שהוגשה תביעה משפטית קודמת נגד יצחק אלחראר, בעניין שנשאר עלום, עשר שנים לפני שנודעה התאסלמותו, ונפסקה נגדו באותו הזמן החובה להישבע על פי ההלכה כדי להוכיח את חפותו; הוא רומז שאולי זו היתה הסיבה שדחפה אותו להתאסלם או שהביאה אותו לפחות למחשבה על המרת דתו. הוא אינו מזכיר כלל את הקשר הרומנטי שקשר את אלחראר לאהובתו המוסלמית, אלא מדגיש את ההיבטים הציבוריים והמשפטיים של הפרשה. אלחראר המשיך לחיות בתקופה זו כידוע חיים יהודיים רגילים עם אשתו ואף הוליד אתה ילדים. העיתונאי גם מחזק את הטענה שהתנהלותו התוקפנית והעיקשת של היהודי המומר כלפי היהדות והקהילה נגרמה עקב רצונו להיות פטור מתשלום סכומי הכתובה הגבוהים; יש לשער, כאמור, שהוא נהג כך עקב לחצם של אשתו החדשה ובני משפחתה המוסלמיים, שהיו מעוניינים שישמור על רכושו ויוריש אותו להם בבוא הזמן.

  • השוו אוחיון(לעיל, הערה 13). על חיבור זה ראו, D. Knafo, Le Mémorial de Mogador 331-336 .Jérusalem 1976, pp

עמדה אוהדת זו כלפי המפעל הקולוניאלי הצרפתי לא עזרה לא ליעקב אוחיון ולא לשבועון הציוני ב־1940, כשעלה משטר וישי לשלטון בחסות גרמניה הנאצית וחקק את החוקים האנטי־יהודיים. יעקב אוחיון היה העיתונאי היהודי היחיד במרוקו שעבד במשרה מלאה באותם ימים, והוא סולק מעבודתו על פי  חוקי הגזע. כמו כן נסגר מיד העיתון  illustre L’avenir .

הכתבה נכתבה לפני סיום הפרשה בקיץ 1933, כשיצחק אלחראר נאלץ בסופו של דבר לכבד את פסק הדין של בית הדין הרבני על כל סעיפיו.

Tribune Marocaine

Un ‘affreux bourgeois chez les Socialstes’

Mogador est une cité bienheureuse où les habitants collaborent dans une harmonie exempte de toute arrière-pensée raciale ou confessionnelle, chose rare et précieuse dans un pays où la notion de religion domine celle de rationalité.

Cette ville est aimée des dieux, mais que les hommes ingrats délaissent chaque jour pour des ciels plus nourriciers, sinon plus cléments, conserve quelques amitiés fidèles parmi les poètes. Des athéniens aussi, séduits par son charme souriant, y ont porté leurs pénates, et l’un d’eux et non des moindres y exerce son apostolat au milieu d’une population unie par l’accord le plus parfait.

Bien des causes, sans compter la douceur du climat, participent de cette harmonie que les malveillants seraient tentés de trouver monotone, mais que les honnêtes gens apprécient infiniment. Une des plus heureuses est évidemment le groupement dans les mêmes quartiers des éléments les plus divers de la population. Juifs et musulmans habitent la même rue, souvent la même maison.

 הערת המחבר : רק בתחילת המאה העשרים, בייחוד אחרי הטלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב־1912, הורשו היהודים לגור ברובע המוסלמי שנקרא ה׳מדינה׳, כך שתופעה זו של עירוב אוכלוסין יהודים ומוסלמים היתה חדשה ומצומצמת יחסית בשנת 1933. היהודים העניים המשיכו לגור רובם ככולם במלאח, ובעלי האמצעים גרו תמיד ברובע הקסבה עם מוסלמים וצרפתים בעלי מעמד שווה. רק יהודים מן המעמד הבינוני הנמוך עברו לגור ב׳מדינה׳ בשכנות עם המוסלמים

Dans le domaine des affaires, cette entente se poursuit, et les intérêts sont tellement liés que, si l’on venait à priver l’une des parties de la population de la collaboration de l’autre, il en résulterait dans l’économie de la ville une perturbation fatale à l’ensemble.

Au Maroc, avons-nous dit, les moindres incidents touchant à la religion, et qui, pour le philosophe ou simplement l’homme d’esprit, sont du domaine de la comédie, voire du vaudeville, revêtent, par suite de la prépondérance de l’idée confessionnelle, un caractère dramatique parfois dangereux pour l’ordre.

Mais à Mogador, ces incidents ont toujours été considérés avec une ironie pleine d’aménité. C’est ainsi qu’un graisseur indigène éprouve un jour le besoin de passer à la religion de Moïse. Le lendemain, une calotte noire et le tour fut joué. Les musulmans considérèrent la chose avec un sourire amusé, et les Juifs n’en tirèrent aucune vanité.

Un autre jour, ce fut un catholique espagnol qui entra sous le giron de Jéovah. Le tribunal rabbinique, craignant un incident diplomatique, en réfère au consul. Celui-ci répondit que l’Espagne n’était plus au temps de Torquemada, et que, de toutes façons, l’affaire ne le regardait pas. Notre homme fut donc ‘initié’. Cette initiation faillit même lui coûter la vie, sans l’intervention du docteur Bouveret qui, toujours avec le sourire, arrêta une hémorragie provoquée par la maladresse du ‘mohel’.

Tout cela laissa la masse indifférente. Les chefs spirituels de la Communauté étaient plutôt ennuyés de ces ridicules manifestations.

Mais voici où le vaudeville tourne au drame, et où le phiplosophe qui souriait commence à s’affliger.

Isaac Elharrar, alias Abdallah, négociant connu sur la place, et dont la famille est d’ailleurs parfaitement honorable, éprouva, l’automne dernier, le besoin de faire parler de lui. Il quitta bruyamment le culte d’Israël, et embrassa avec solennité la religion de l’islam. Jusqu’ici, rien à dire. ‘Nul ne peut être inquiété dans ses opinions, même religieuses’, dit l’article 10 de la Déclaration des Droits de l’Homme.

Il y a bien le vieux père d’Isaac, et sa vieille mère, qui sont affligés de ce qu’ils considèrent comme un suicide de leur enfant, car Abdallah- Isaac, à cinquante ans, a toujours eu une grande vénération pour ses parents, et tremblait devant son père comme un tout petit enfant. Il y avait bien l’épouse et les enfants – des jeunes gens et des jeunes filles – qui conçurent de ce départ un chagrin amer. Mais tout cela, comme dit l’autre, est du sentiment. Et, depuis Molière, tout le monde sait que la religion – la religion des prosélytes – et le sentiment sont deux choses absolument dissemblables.

‘Et je verrais mourir frère, enfants, mère et femme,

Que je m’en soucierais autant que de cela’. dit Orgon, élève et admirateur de Tartuffe.

Aussi, n’est-ce pas principalement de cela que nous voulons entretenir le lecteur. Il s’agit d’un fait bien plus grave.

Non content d’avoir tenté de diviser musulmans et Juifs dans l’un des trop rares coins où ils fraternisent, Isaac-Abdallah, tremblant pour son argent mène une campagne contre les Juifs, et n’hésite pas à s’attaquer, en passant, à l’administration française du Protectorat.

Cette fois, ce n’est plus la feuille ‘Maghreb’, brûlée depuis longtemps aux yeux de tous les Marocains, que R.J.L., appelé à la rescousse par Elharrar, utilise pour son offensive contre la Résidence qu’il déteste, mais le ‘Populaire’, organe des prolétaires. Dans sa passion, il oublie qu’Abdallah-Isaac, comme d’ailleurs tous les autres clients marocains de R.J.L., est un ‘affreux bourgeois’.

Par une ironie du destin, vraisemblable et vraie, c’est dans le ‘Populaire’, dirigé par le Juif Léon Blum, que l’arrière petit-fils du Juif Karl Marx attaque le judaïsme marocain à la demande du Juif renégat Isaac-Abdallah Elharrar.

Elharrar commence par déclarer qu’il pratiquait depuis dix ans la religion des vrais croyants. Cela ne l’a nullement empêché de vivre pendant dix ans dans le mensonge – par crainte, sans doute, pour ses petits intérêts – et à tel point que la nombreuse progéniture qui naquit de lui durant cette décade – en cela, il est excellent Juif – a été élevée avec soin dans la loi de Moïse qu’il déclare aujourd’hui avoir toujours abhorrée. Cette contradiction n’a pas suffi à rendre notre renégat suspect aux yeux de M. R.J.L.

Et cependant, de l’aveu d’Elharrar, le cadi de Mogador, que Juifs et musulmams estiment pour sa pondération, lui a conseillé de ne pas faire d’éclat. Il passa outre à ce sage conseil.

Isaac Elharrar avait été condamné dans un procès vieux de dix ans à jurer selon la loi de Moïse, qu’il déteste officiellement depuis l’automne dernier. Quelques ‘loustics’ de Mogador ajoutent que c’est pour ne pas se parjurer en tant que Juif qu’Isaac a quitté le judaïsme, semblable à ce Juif condamné à mort qui, avant de monter sur l’échafaud, se convertit au catholicisme. Interrogé par le bon prêtre sur les motifs de cette conversion ‘in extremis’, il répondit: ‘Je ne voulais pas qu’il fut dit qu’un Juif a été guillotiné’.

Mais passons rapidement au fond de l’affaire. Le ‘Populaire’ ne sait sans doute pas que la loi mosaïque régit l’état civil des Juifs marocains.

Isaac Elharrar a épousé sa femme, par contrat devant notaires, selon ‘la loi de Moïse et d’Israël’. De plus, il s’est engagé devant notaires à n’aller que là où sa femme voudrait vivre. Or, du fait de sa conversion, le contrat selon la loi de ‘Moïse et d’Israël’ a été rompu. Ce contrat prévoit un délit. Qu’y a-t-il d’inique à ce qu’il soit exécuté? Et, puisque Abdallah-Isaac se considère – et que le ‘Populaire’ le considère – comme libre de suivre sa conscience – si l’on peut dire – n’est-il pas juste que sa femme, selon la même logique, suive elle aussi la voix de sa conscience?

Du reste, le cas est prévu dans les dispositions gouvernementales, et, pour éviter les abus et faciliter les liquidations douloureuses qui résultent de ces ruptures familiales, l’Administration bienveillante oblige les néophytes à liquider leur situation maritale et successorale avant de vivre d’une vie spirituelle nouvelle. Rien de plus sage, dira-t- on.

Mais M. R.J.L. se moque bien de la religion. Il se moque d’Abdallah et tous les renégats. Il se moque même des Juifs, et de l’islamisme.

Ce qu’il vise à travers tout cela, c’est l’Administration du Protectorat, c’est la personne de M. le Résident Lucien Saint, à laquelle il semble avoir voué une rancune aveugle.

Et ce but, par l’injustice et le mal-fondé de la cause d’Abdallah, a été, comme les autres fois, entièrement manqué.

תרגום

דעות בענייני מרוקו

׳בורגני מכוער אצל הסוציאליסטים׳

מוגאדור היא עיר רבת מזל שהתושבים משתפים בה פעולה ביניהם בהרמוניה חסרת דעות קדומות, גזעניות או דתיות, וזה דבר יקר ערך במדינה שבה הדת גוברת על התבונה.

עיר זו אהובת האלים היא, אך בני אדם כפויי טובה זונחים אותה בכל יום לטובת מקומות מזינים יותר, אם לא נוחים יותר; עם זאת היא שומרת על אהבתם הנאמנה של המשוררים. גם של האתונאים, שפותו על ידי החן והחיוך שלה, והובילו אליה את אליליהם, ואחד מהם, והוא לא הבלתי חשוב ביותר מביניהם, כיהן בה ככוהן גדול בקרב אוכלוסייה מאוחדת ששררה בה הסכמה מושלמת.

סיבות רבות, בלא להביא בחשבון את אקלימה הנוח, כרוכות בהרמוניה זו שחורשי רעות מתפתים לחשוב שהיא מונוטונית, ואנשים הגונים מעריכים אותה היטב. אחת הסיבות הטובות לכך היא בוודאי הצטופפותם באותם רבעים של יסודות מגוונים ביותר באוכלוסייה. יהודים ומוסלמים גרים באותם רחובות, לעתים באותם בתים.

בתחום העסקים, נמשכת שותפות אמיצה זו, והאינטרסים של אלה ואלה קשורים כל כך עד שאם יוחלט למנוע מחלק אחד של האוכלוסייה את השותפות של החלק השני, תסבול כלכלת העיר קשות ויוסב נזק לכולם.

במרוקו, אמרנו, התקריות הקלות ביותר הנוגעות לענייני דת, אשר בעבור הפילוסוף או סתם איש הדעת הן מתחום הקומדיה ואף מתחום תאטרון הבידור, עוטות אופי דרמתי שהוא לפעמים מסוכן לסדר הציבורי, כתוצאה מחשיבות היתר המיוחסת לעניין הדתי.

אך במוגאדור מסתכלים על תקריות אלה באירוניה שמתלווה אליה חביבות רבה. כך קרה שעוזר מכונאי בן המקום חש באחד הימים בצורך לעבור לדת משה. למחרת הוא חבש כיפה שחורה והעניין הסתיים בכך. המוסלמים הסתכלו על העניין בחיוך ובבדיחות הדעת, והיהודים לא התרברבו על כך.

ביום אחר, קתולי ספרדי הוא שהמיר את דתו לדת היהודית. בית הדין הרבני חשש שהדבר יגרום תקרית דיפלומטית ופנה אל הקונסול. זה ענה לו שספרד כבר איננה בעידן טורקמדה ושמכל מקום, אין העניין נוגע לו. האיש שלנו ׳הוכנס בברית׳ אפוא, והכנסתו בברית אף היתה מסכנת קשות את חייו אילולא התערבותו של ד׳׳ר בוברה, אשר בחיוכו המתמיד הפסיק את שטף הדם שנגרם לו עקב חוסר ערנותו של המוהל.

כל המקרים האלה השאירו את המוני התושבים אדישים. המנהיגים הרוחניים של הקהילה אף היו מוטרדים מתופעות משעשעות אלה.

אך הנה מקרה שבו תאטרון הבידור הופך לדרמה ובו הפילוסוף המחייך מתחיל לדאוב.

יצחק אלחראר, המכונה עבד־אללה, סוחר המוכר היטב בעיר, בן למשפחה מכובדת ביותר, חש בסתיו האחרון צורך שידברו עליו. הוא עזב ברעש את דת ישראל ועבר ביראת כבוד לדת האסלאם. עד כאן אין מה להגיד. ׳אף לא אחד ייפגע בגלל דעותיו, גם אם הן דתיות׳, נאמר בסעיף 10 של הצהרת זכויות האדם.

ישנם בוודאי אביו הזקן של יצחק וכן אמו הזקנה הכואבים את כאבם על מה שהם רואים בו מעשה התאבדות מצד בנם, שכן עבד־אללה־יצחק, בן חמישים, כיבד מאז ומתמיד את הוריו, ורעד ליד אביו כאילו היה ילד קטן. ישנם בוודאי גם הרעיה והילדים – נערים ונערות – שהצטערו צער רב על עזיבה זו. אך כל זה, כמו שההוא אמר, עניין של רגש. ומאז מולייר כולם יודעים שהדת – דת הגרים – והרגש הם שני עניינים שונים לחלוטין זה מזה.

׳וגם אם ימותו אחי, ילדי, אמי ורעייתי, לא אחוש מכך דאגה כמו בעניין הזה׳. אומר אורגון, תלמידו ומעריצו של טרטיף.

אי־לכך, לא לפרשה זו בעיקר אנו רוצים להסב את תשומת לב הקוראים. מדובר בעניין חמור הרבה יותר.

יצחק־עבד־אללה לא הסתפק בכך שניסה לעורר מחלוקת בין מוסלמים ויהודים באחד המקומות הנדירים ביותר שבו הם מקיימים קשרי אחווה, אלא הוא גם מנהל מערכה נגד היהודים, משום שהוא חס על ממונו, ואינו מהסס, בדרך אגב, לתקוף את הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט.

הפעם לא העלון ׳מע׳רב׳, שאינו זוכה להערכה כלשהי בעיני כלל בני מרוקו, הוא שרג״ל, תומכו של אלחראר, משתמש בו כדי לנהל את מתקפתו נגד הנציב העליון נשוא שנאתו, אלא העיתון ׳העממי' ביטאון אנשי הפרולטריון. בסערת נפשו הוא שוכח שעבד־אללה־יצחק, כמו כל יתר הלקוחות של רג״ל, הוא ׳בורגני מכוער׳.

כמעשה אירוני של הגורל, הקרוב לאמת והאמתי, נינו של קארל מרקס מתקיף הפעם את יהודי מרוקו בעיתון ׳העממי׳, עיתונו של לאון בלום, לבקשתו של היהודי המומר יצחק־עבד־אללה אלחראר.

אלחראר טוען בתחילה שהוא מקיים מזה עשר שנים את המצוות של דת המחזיקים באמונה האמתית. זה לא מנע ממנו כלל לחיות במשך עשר שנים בשקר – משום שחשש, בוודאי, לאינטרסים הקטנים שלו – עד כדי כך שצאצאיו הרבים שנולדו לו בעשור זה – ובזה הוא יהודי מצטיין – חונכו כראוי על ברכי דת משה שהוא טוען כעת שהוא תיעב אותה מאז ומתמיד. לא היה די בסתירה זו לעשות מן המומר שלנו חשוד בעיני רג״ל.

אף על פי כן, על פי דברי אלחראר עצמו, הקאדי של מוגאדור, שיהודים ומוסלמים מעריכים אותו בגלל מתינותו, יעץ לו שלא להכות גלים. הוא התעלם מעצה נבונה זו.

יצחק אלחראר נדון בתביעה משפטית שהוגשה נגדו לפני עשר שנים להישבע על פי דת משה, שאותה הוא מתעב באופן מוצהר מאז הסתיו האחרון. בדחנים אחדים במוגאדור אומרים שיצחק עזב את היהדות כדי שלא יישבע שבועת שקר כיהודי, בדומה לאותו יהודי שנדון למוות וקודם שעלה לגרדום המיר את דתו לדת הקתולית. כששאל אותו הכומר הטוב על המניעים שהביאו אותו להמיר את דתו ברגע האחרון הוא ענה: ׳לא רציתי שיגידו שערפו את ראשו של יהודי׳.

אך בואו נרד מהר לשורש העניין. העיתון ׳העממי׳ אינו יודע כנראה שחייהם האזרחיים של יהודי מרוקו מתנהלים על פי דת משה.

יצחק אלחראר נשא את אשתו, על פי חוזה שנחתם בפני סופרי בית דין, על פי ׳דת משה וישראל׳. יתרה מזה, הוא התחייב לפני סופרי בית דין שלא ילך אלא למקום שאשתו תרצה לחיות בו. והנה, בגלל המרת דתו, הופר החוזה שנחתם ביניהם על פי ׳דת משה וישראל׳. הפרת החוזה כרוכה בעברה. איזה חוסר צדק יש בכך שהחוזה יכובד? ועוד, היות שעבד־אללה־יצחק רואה את עצמו – ו׳העממי׳ רואה אותו – כאדם חופשי שזכאי לחיות על פי מצפונו – אם אפשר להגיד – האין צדק בכך שאשתו, על פי אותו היגיון, תחיה גם היא על פי מצפונה?

לבד מזאת, מקרה כזה רשום בסדרי הממשל, וכדי למנוע מעשי מרמה ולהקל את חיסול העניינים הכואבים הנובעים מגירושין במשפחה, הממשל מחייב מתוך כוונות טובות את הגרים החדשים לסיים את פרשת נישואיהם ואת ענייני הירושה קודם שיעברו לחיות את חייהם הרוחניים החדשים. אין נבון מזה, תגידו.

אך אדון רג״ל מצפצף על הדת. הוא מצפצף על עבד־אללה ועל כל המומרים. הוא אף מצפצף על היהודים ועל האסלאם.

מה שהוא מכוון אליו בכל זה הוא ממשל הפרוטקטורט, הוא הנציב העליון אדון לוסיאן סאן עצמו, שהוא שומר לו טינה עיוורת.

ומטרה זו, משום אי הצדק וחוסר האמת שבעניינו של עבד־אללה, הוחטאה לגמרי, כמו במקרים הקודמים.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד444

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר