בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-פרק שני: ימי המלח
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
פרק שני: ימי המלח
אבל וחפוי ראש ומהורהר יצאתי מבית הקברות, וכבר לא נחפזתי לעמוד מול נוף ילדותי שכה חשקתי ונרגשתי לקראתו. משהו שם הרתיע אותי לאחר שראיתי יהודים בעליבותם, וכמו לא אביתי לראות עוד ועוד יהודים בשפלותם. או שמא מלכתחילה יראתי מן המפגש הזה והביקור בבית הקברות לא היה אלא תירוץ דחוק לדחותו. אבל לבסוף ובאין מפלט היינו שם, נוכח הכניסה הראשית אל השכונה, שדרכה עשיתי פעמי לבית הספר מדי יום, ושכל בני משפחתי ומשפחת המלח הגדולה יצאו גם הם ובאו בה איש־איש לעיסוקיו. השער הגדול הזה, שהיה המבוא אל העולם החיצון בנעורי, לא היה לאמתו של דבר אלא פתח די עלוב לדרך ראשית צרה הדחוקה בין חנויות, עלובות ממנה, בניגוד מאכזב לדרך המלך הגדולה שנחרתה בזיכרוני, שמשני עבריה פניהם המחייכות של בעלי החנויות היהודים שאינם עוד. עתה הייתה השכונה מקום מפגש של מבוקא ומבולקא של רוכלים ומחזיקי חנויות ערבים, שפרשו את מרכולתם על אם הדרך עד כי היה צורך להיאבק כדי לפלס נתיב בהמולה הזאת. ואמנם גילו את אוזני כי אותה שכונה טרוטה ומזוהמת, שבימי זהרה אכלסה 20 אלף יהודים טרם ההגירה של שנות ה־50, כיום מצטופפים בה 100 אלף ערבים ויותר, אלה על אלה. וגם אם בימיה הטובים לא הייתה זו בדיוק שכונה נאה, אלא גיבוב של בתים ישנים, מהם מחולקים לדירות ומהם לחדרים צפופים שלא ידעו סדרי היגיינה תקינים, ורק מיעוטם היו דירות מרווחות של בעלי בתים שהפרוטה מצויה בכיסם – עתה הרע היה לגרוע, והגרוע לבלתי נסבל, והדחוק למפוצץ, ומגורי העוני למאורות שאינן ראויות למגורי אדם. משעה שעזבו היהודים, המון רב של כפריים והרריים ערבים וברברים אצו לרשת את מקומותיהם בלא שהייתה בידם פרנסה ובלא שהממשלה יכלה להבטיח להם צורכי קיום. וכאשר לא היה מחסה לראשם, התנחלו בקרנות רחוב ומתחת לסמטאות מקושתות וחשוכות וניסו להיבנות מחדש מכל הבא ליד. והיד איננה משגת.
החנויות, שאחדות מהן הציעו בזמנו סחורה מגוונת וראויה, חלקה סדורה למשוך את עין הקונים, הפכו עתה לחצרות אחוריות לרוכלים ולמצבורי גרוטאות וזוהמה, שפלא הוא כיצד בעליהן מוצאים בהם את ידיהם ורגליהם. הכול נערם בצדי הדרך, והולכי רגל בטלים משוטטים אנה ואנה כחלק מן התפאורה הבלתי סדורה הזאת. ואז, להבדיל מחנויות שהן מקום לבוא ולקנות בו, הן היו לחלק מהתוהו ובוהו שספק אם מישהו ידע לשם מה, משום מה ובשל מי הוא שם. והעיקר, זוהי ״עיר״, וזהו ״המרכז המסחרי״, והעוברים והשבים הם ״לקוחות״, והמסחר מתנהל לו כדרך הטבע, ממש כמו עסקי האוויר של מנדלי מוכר ספרים. ההמונים אינם עשויים מקשה אחת. גברים יחפים עם גלביות שחוקות לגופם ולפרקים גם כיסוי ראש שהיה לפנים כובע, נתערבבו בנשים כבודות שעטו לקומתן התמירה גלימות צבעוניות מרחפות ששוליהן נגררו אחריהן כשובלי שמלת כלה. את פניהן הסתירו ברעלות ססגוניות נאות, ובמקום שיסיחו מהן את דעתם של גברים, הן משכו תשומת לב יתרה בעיכוזיהן מאחורי קפלי גלימותיהן ובמבטיהן העזים דרך סדקי כיסוי הפנים שרימזו לעיניים בוהקות, סקרניות, עולצות ומלאות חיים. כאילו מאחורי רעלתן הן היו בנות חורין להלעיג על הגברים, להתגרות בהם ולהלהיט את יצריהם בעודן נחבאות מאחור פרגודן הנייד ומתחסדות מאחורי מלבושן הצנוע. כשראיתין, עלתה בזיכרוני ח׳דיג׳ה, הברברית התמירה והנאה ששירתה בביתינו, גרה עמנו וסייעה לאימא ז״ל לגדל את ילדיה שהביאה לעולם כמעט מדי שנה עד שכלו כוחותיה. ח׳דיג׳ה הייתה צעירה ונראתה נטולת דאגות שכל צרכיה על בני המשפחה והיא אחת מאתנו. הייתי צופה בה כאשר התקינה עצמה לצאת לרחוב לשליחויות. בטרם תסווה פניה מאחורי הרעלה ותחביא את רגליה הארוכות תחת גלימה, הייתה מצטבעת ומגנדרת פניה עד כי שאלתיה מה בצע אם ממילא איננה מגלה את פניה בציבור. ה׳דיג׳ה חייכה, לפעמים הצטחקה במבוכה לתמימומו של הילד הסקרן, ולא יספה. אנלפביתית הייתה, אך כל סדרי מועד וחג שלנו ידעה ואפילו את ברכות הקידוש, המוציא על הלחם וברכת המזון. בכל ערב שבת ומועד נטלה כסף כדי ללכת מעצמה, בלי שידחקו בה, לקנות את עיתון יום המחרת. בערב ראש השנה וכחלק מהכנות החג נטלה מעות לשני ימי עיתון. למחרת, בלי שאיש הזכיר לה, בעודנו בבית הכנסת, אצה למלא את חובתה ולהביא עיתון, אך מה רבה הפתעתו של אבא ז״ל בשובו מן התפילה כאשר מצא על שולחנו שני עותקים מן העיתון. לשאלתו היא השיבה, בתום שובה לב שעוד הוסיף לה חן, כי במקום שתטרח פעמיים לקנות בשני ימי החג, היא התחכמה ורכשה באחת שני עותקים כדי שיקרא אחד היום והשני למחרת. היא לא ירדה לסוף דעתנו כאשר פרצנו כולנו בצחוק ועוד ימים רבים הזכרנו לה את טעותה התמימה.