מנהג-שירת-הבקשות-אצל-יהודי-מרוקו-דוד


מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

היאוש

המצוקה וחוסר התקוה התישו את כוחם של היהודים ״הן כשל כחי וסבלי מרב מצוקה״. זהו ביטוי לקוצר הרוח של העם. אחד הפיוטים מתאר בציורים עזים את מצבה של כנסת ישראל בגלות. המשורר משכים קום לבית־הכנסת להתלונן בפני הקב״ה על מצב העם בגולה ושופך לפניו את צער ליבו״

אל בית הנה קמתי לא אחרתי

נגדך אערוך תחנה ואכרעה

כי לך הישועה, עוטרה נא, ופדה נא לעגומה

בין שני הכפירים היא לעוברים

זה ישפיל זה ירים, נמחצה, וכדה על שכמה:

מעדו קרסוליה ונדחפה

וכי עוד ביד צר, נרדפה, ובארבע פנות עלמא:

הייתה לחרפה למשל ושלנינה

בין אומות נתונה, למגנה הוציאה ביד רמה

וכתגובה בא הבכי מרוב יאוש:


" דמעי כלו, צעיני יכלו

מיחל כלו, לך דדומייה"

 

פרק ה׳

כנסת ישראל מתוארת בגלות כנתונה בין שני הכפירים ־ אדום וישמעאל. המשוררים נתנו כינויים שונים לאויבי ישראל בגלות מרוקו: ״בן שפחה״, ״שה בן זאבים״, ״נין עמלק בין השאר הם מתוארים גם כשמות עמי כנען כמו ״גן יקשן… אוהלי כושן…דישן״, בפיוט ״שוכנת בשדה״ שחיבר ר׳ שלמה אבן גבירול. עם ישראל מתואר כאישה חלושה הנושאת כד על שכמה, ועול הגלות התיש את כוחה עד שרגלה מועדת. משורר זה מתאר תופעות שונית המאפיינות את הגלות וביניהן גם ההשפלה והחרפה ״היתה למשל ולשנינה״. הצלחה זו של אומות העולם ־ אדום ישמעאל־ נוגדת את מצבו הבזוי של עם ישראל בגולה, וזה מעורר את היהודי המצוי לתהות על מצב העם בגלות ועל אורך הגלות הנמשכת ואינה נפסקת.

דימוי נוסף של ה׳ ועם ישראל מופיע בפיוט ״על מי נטשתה הצאן?״. בפיוט זה מדמה המשורר את ה׳ לרועה הנוטש את צאנו. הצאן ״עם ישראל״ נמצא במצב קשה, כי אין כד שידאג לו ויכלכל אותו; הוא משוטט בצמא חסר כול לקראת מותו הצפוי. זהו מצבו של עם ישראל:

מרעיתם נפצה על מים, ואיך בצמא נצמתו,

אך אם יום או יומיים, תעמוד מלכת מותו, כל הצאן…

רועם רועים רועי רוח, בשדה צבעון וענה,

נפוצו נטשו אל כל רוחי".

״שדה צבעון וענה״ בפיוט הוא דימוי לאויבי ישראל.

אורך הגלות הוא נושא נוסף הנדון בפיוטים. כך אנו מוצאים מספר פיוטים ב״שירת הבקשות״ הקובלים בפני האל על הסבל בגלות ועל אורכה המתמשך. המחבר מדמה את עם ישראל ל״עדר תועה״ ובאחת הקצידות נשאלת שאלה:

יעד אן עדר תועה

יצאו עלי בני בליעל, מרד ומעל,

מלכותם נמשכה ואיפה הוא מרחם משחר ?"

הערת המחבר: רעיון זה של הצלחת אומות העולם כנגד עם ישראל המפוזר בגולה בא לידי ביטוי בדברי ר׳ שמואל בן זקן (1735־1670) האומר ״כי כן שאין משפיל לרשע עד יגביהו עד גרם המעלות ומשם יורידנו אלי׳׳. כונתו כי זוהי עליה של האומות לצורך ירידה כדי שהרשע, שהם אומות העולם, ירגיש את כאבה של ההשפלה, יש קודם כל להעלותו לרוב המעלה. ראה מנור עמ׳ 54־55.

בקצידה נוספת, כותב המשורר על התוחלת הממושכת לקראת הפסקת סבל הגלות והציפיות לגאולה.

308) — קצירה — להר״ ר מרדכי טרזמאן ז״ל

הערת המחבר: קצידה מס׳ 308 בא״ש נכתבה ע״י ר׳ דוד טרזמאן ומופיעה בפרשת ״ויחי״. קצידה זו המתארת את בדידותו של ישראל בין העמים מזכירה את דברי בלעם בספר במדבר כ״ג, ט׳ ״הן עם לבדד ישכון״. על ביטוי זה אומר הפרשן ר׳ אברהם אבן עזרא ״כי ראה (בלעם) בחכמתו שתעמוד זאת האומה לבדה ולא תתערב עם אחרת מתגברת עליה לעזוב תורתה כאשר עשו כל האומות״.בדידותו של העם ביחס לגויים אחרים נובעת מרצונו לשמור על תורתו, ודבר זה מרגיז את האומות המנסות לפגוע בעם ישראל.

 

ע״מ י־י הגאים ברובה

בשקל ״מאל גִ׳פני יבכי בדמוע ליל ונהאר״

מתוך אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצקו"ל

 

מָתַי אוֹר דּוֹדִי יִזְרַח וְיִנְהַר / מָתַי מַלְכֵּנוּ יֵצֵא כְּגִבּוֹר
מַתִּי רַגְלֵי מְבַשֵּׂרטוֹב בָּהָר / מָתַי אֲסִירִים תְּשַׁלַּח מִבּוֹר
מָתַי כְּאוֹר חַמָּה יָאִיר סַהַר / מָתַי עֹל אוֹיְבִי מֵעָלַי תִּשְׁבֹּר
מַתִּי בִּנְךָ מִכָּלטֻמְאָה יִטְהַר / מָתַימַלְכִּיסִיגִים תִּצְרֹף כַּבּוֹר
מָתַי הַמַּשְׂכִּיל יַזְהִיר כְּזֹהַר / מָתַי עַל כָּלפְּשָׁעַי תַּעֲבֹר:

מַדּוּעַ דּוֹדִי מִמֶּנִּי רַחַק / עָזַב יוֹנָתוֹ מִרְמַס שָׁמוּהָ
מַדּוּעַ עֲזָבָהּ שׁוֹכֵן שַׁחַק / בָּאוּ בָּהּ זָרִים וַיְחַלְּלוּהָ
מַדּוּעַ שֵׁבֶט יְהוּדָה בְּדֹחַק / בֶּןאַמָּה וְאָדֹם הִזִּילוּהָ
כְּשֶׂה .נֶאֶלְמָה בֵּין גּוֹזְזֶיהָ:

308) — הנושא: כמיהה ליעודי ה׳, עשר מכות, רשות ל״קדיש״.

דודי — כנוי חיבה לה׳ יתעלה, אהובי. וינהר — יאיר. מבשר טוב — אליהו הנביא ז״ל. מבור — מן הגלות. סהר — ירח. מתי סיגים… — מתי תזקק העולם מן הפסולת שבו כמו שמסיר כתמים מן הבגד ע״י הבורית? יונתו — כנוי חיבה לכ״י. מרמס שמוה — כנוי להשפלה ושעבוד. עזבה — שב אל ״יונתו״. ויחללוה — פגעו בכבודה. הזילוה — ביזו אותה. כשה נאלמה… — חסרת אונים.

קטע פיוטי זה מכיל את המרכיבים השונים המופיעים בפיוטי הבקשות:

על המצוקה החומרית כותב המשורר ״עול אויבי״ ו״כל טובי ממנה שדד״. המצוקה הרוחנית מתוארת במילים ״בדד, גולה ונדח…בן אמה…עלי משתורר בגאווה וחרפה״. הקטע מציין גם את אורך הגלות ואת הציפיות לגאולה ״מתי אור דודי יזרח…מתי עול אויבי מעלי תשבור… עיני תמיד כל יום לך צופה״.

הגלות המתמשכת מעלה תהיות אצל המשוררים ביחס למציאות הגלותית הקשה,כאשר המשורר כותב ״עד מתי״ הוא גם מעלה הד של מחאה על ייסורי העם שאינם באים לקיצם.

הפרעות שפרצו מעת לעת, נוסף על הייסורים שחלו על היהודים, זעזעו קשות את היהודים בקהילות השונות ורחשי ליבם של יהודי כל הדורות באו לידי ביטוי בפיוטים שכתבו המשוררים. אין להתפלא על כך, שחייהם של היהודים בגולת מרוקו היו רצופים באין סוף של פרעות ופגיעות. בפיוט אחר אנו מוצאים את הרעיון של הסתר פנים.

הערת המחבר: ר׳ מאיר די אבילה (1730 ־ ז) כותב על אורך הגלות ״שכבר נגזר עליה שתשאר בגלות יומו של הקב״ה שהוא אלף שנה״. אורך הגלות הביא לשיבוש ביחסי ה׳ ועמו כי אלף שנות הגלות כבר חלפו. אורך הגלות יביא בעתיד ספקות ביחס למעמדו של עם ישראל כעם נבחר. ראה מנור עמי 37־36.

על כך כותב המשורר:

למה ברחוק תעמוד, תעלים לעתות בצר ?

צוה ישועות גלמוד, קורא לך ממצר

ולחיק משנאיך תמד, שבע, הידך תקצר? "

ה׳ מתיחס באדישות ובחוסר עניין, כביכול, למצב העם בגלות. הוא כאילו מסתיר את פניו מהעם בעת צרתו. ובאין ברירה ברגע מלא יאוש נאלץ המשורר להמשיך במה שהוא מסוגל לעשות־להתפלל ולצעוק לגאולה:

" זמן פדות נתאחר, מיום ליום עד מחר

קנה גרוני נחר, בערב ובשחר"

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט עמ' 56

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

החזרת העטרה ליושנה בהיבטה הלאומי היא גם החזרת מלכות ישראל כמימים ימימה:

חוטר מגזע ישי יצא, זה מה שקוינו

קרנו תרום ותנשא, מלכותו עלינו

ישב על מדין, דן וידין עמך בצדק

כינונה של מלכות ישראל היא חלק מהשאיפות הלאומיות של עם ישראל, והיא תבוא לאחר פריקת עול הגלות ונקמת ה׳ באויבים. מלכות זו תהיה תחת דגלו של משיח בן דוד ״חוטר מגזע ישי״.

הערת המחבר: שאיפה זו לנקמה בגויים באה לידי ביטוי באימרה הידועה ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד׳׳(שבת ס״ג א׳). עד לבואן של ימות המשיח המזהירים עם ישראל יפרוק את עול העמים מעליו וינקום בהם, לאחר מכן תכונן מלכות בית דוד על עם ישראל.ע"כ

הגאולה בהיבטיה הרוחביים (כינון המקדש וחידוש הפולחן)

אצל עם ישראל, ובכלל זה בגולת יהודי מרוקו, מפעמות תקוות משיחיות לגאולה עתידית. עיקרן של תקוות אלה אינן בהיבטים הלאומיים בלבד. קיימים בעם רצונות להתגשמותם של יעודים רוחניים שהם העיקר שבעיקרים. הגאולה תביא בעקבותיה להתעלות רוחנית של העם. התעלות זו תבוא בתהליך שסופו חידוש ימי הזוהר של העם והמלכות שבארץ־ישראל. אחד העניינים המרכזיים הקיים בפיוטי הגאולה שב״שירת הבקשות״ הוא בניין המקדש ששימש כמרכזו הרוחני של עם ישראל. בניין המקדש מופיע בתדירות כחלל מהשאיפות של עם ישראל בעידן הגאולה.

הערת המחבר: כך לדוגמה אנו מוצאים בתפילת ״שמונה עשרה״ בשחרית של יום חול את הביטוי ״והשב העבודה לדביר ביתך ובתפילת ״שמונה עשרה״ של ראש חודש ״יהי רצון מלפניך ה׳ אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו, ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם״.ע"כ

 בפיוט אחד כתוב ״בשמו אבטח כקדם, יבנה היכל ומקדש״, ובפיוט אחר מופיע אותו רעיון במילים שונות ״יזרח שמשנו, בדביר ועזרה״. המקדש מקבל שמות שונים: היכל, מקדש, דביר וגם בית הבחירה״ויבנה בית הבחירה בגדל תעצומו״. כך מוצאים פיוט המציג תמונה מהווי המקדש לעתיד לבוא בעידן ימי הגאולה:

פיוט מספר 240 מ"איעירה שחר" לרבי חיים רפאל שושנה

 (240) — פיוט — סי׳ מנד(יל)

ע״מ בת״י ב״ת בדלת בת״י בת׳׳י בסוגר


מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן / אֶרְאֶה סְבִיבוֹת אָהֳלִי
מֶשִׁי וְאַרְגָּמָן / כֶּסֶף וְזָהָב וַחֲלִי:

נָבִיא וְכֹהֵן שָׁם / יוֹשְׁבִים עֲלֵי כִּסְאוֹת יְקָר
נוֹשְׂאִים עֲלֵי רֹאשָׁם / הוֹד עִם עֲטֶרֶת פָּז וָדָר
הָאִישׁ אֲשֶׁר יֶאְשַׁם / מִחֵטְא אֲשֶׁר הָיָה כְּבָר —

יִגַּשׁ בְּעֵתקָרְבָּן / יָבִיאוְיָצָא מִבְּלִי —
חֵטְאזַךְ אֲזַי יִלְבַּן / לָשׁוּב כְּמוֹ חַי מֵחֳלִי:

דֵּעָה כְּמוֹ כַלְכֹּל / מָלְאָה אֲזַי אֶרֶץ צְבִי
הָאֵל אֲשֶׁר עַל כֹּל / נָעְלָהוְעַל חוּג יוֹשְׁבִי
גָּדוֹל וְגַם יָכוֹל / צוּרִי לָקוֹנִי אוֹהֲבִי:

וּבְתוֹךְ נְוֵה מִשְׁכָּן / קוֹל פַּעֲמוֹן עִם כָּלכְּלִי —
זֶמֶרוְשִׁיר נִתְכַּן / אֶל יוֹצְרִי וּמְחוֹלְלִי:

כנפי שחר

מעשה… — כל מה שמסביב לאהלי, בית מקדשי, עשוי בקפידה ובדייקנות. משי… — שם אריגי תולעת־שני וצמר אדום עם בלי כסף וזהב ושאר תכשיטים. יגש בעת — בעת אשר יגש. ילבן — יכובס מלכלוך החטא. דעה… — במ״ש (ישעי יא, ט) כי מלאה הארץ דעה את הי. בלבול — אחד מארבעת החכמים המפורסמים (מ־יא ה, יא). ועל חוג… — היושב על חוג הארץ(ישעי מ, בב), מעגל המקיף את הארץ, השמים. קול פעמון — פעמוני הזהב שהיו בשולי מעילו של כהי־ג (שמות כח, לג). ושיר נתכן… — וקול השיר אשר נתקן ללוים לומר בביהמ״ק לכבוד הבורא יתבי.

פיוט זה מציג תיאור עתידי של עבודת האמן שתעשה בעת הקמת המקדש. המשורר מתאר בלשון ציורית את המקדש כפי שצפה אותו בדמיונו. יופיו משתקף בבדי משי ובכלים יקרים מכסף ומזהב ובצלילי זמר הנישאים בפי הלויים. במקדש זה, שעפ״י המסורת יבנה ע״י ה׳, יושמע קול זמר ושיר ע״י הלויים לכבוד האל הבורא.

לאחר בניית המקדש תחודש עבודת הקרבנות ״ותרצה בשבחי״, באחד הפיוטים אנו מוצאים את המשורר מיחל לעבודת הקרבנות במקדש ולמצוות העליה לרגל:

מתי יקריבו ערך עולות וזבחים שלוש פעמים בשנה?

קול מבשר ישועה, לך מקווה

החצוצרות ותרועה, כמו גן רוה"

(פיוט 205 אעירה שחר)

ובפיוט אחר כותב המשורר:

זבח תודה כפר ענש / נקריב בשבת וחדש

עולה וכליל, נחדש / קרבן ומנוחת מחבת

בשתי שורות אלה מציין המשורר את כל סוגי הקרבנות שעתידים בני העם, החוזרים לציון, להקריב במקדש שייבנה.

מירושלים, בירת מלכותו של ה׳, יישמע קול תורה:

משם תצא אורה / תורה מפארה

כי מציון תצא תורה ותהלה

רעיון זה מזכיר את דברי הנביא ישעיהו בחזון אחרית הימים ״כי מציון תצא תורה ודבר ה' ־ מירושלים״, ובכך הופכת ארץ־ישראל למרכז ההשכלה לכל העמים. על כך אומר המדרש ״ציון היא בית הועד לכל העולם, שנאמר ״כי מציון תצא תורה״. תורה זו תחזור להיות תורת נצח שתלווה את עם ישראל בכל אשר יפנה ותסייע לו להגשים את ייעודו כעם הבחירה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"טעמוד 64

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט -מה בין שירה לפיוט?

מה בין שירה לפיוט?

א-לאחר גירוש ספרד, משוררי מרוקו עברו יותר לכתוב שירת קודש ופחות שירת חול. חיי היהודים במרוקו לאורך כל התקופות היו חיים קשים. השושלות השונות שעלו לשלטון נתנו יחס משפיל לשאינם ערבים. טבעי ששירתם של יהודי מרוקו תעסוק בנושאים דתיים לאומיים, כגון יחסי אדם ואלוקים, יחסי עם ישראל ואלוקים, מעמד עם ישראל ומצבו בגלות. המשוררים כתבו, בתהייה רבה, על שבט אפו של אלוקים שניחת עליהם.

בכתיבת פיוטיהם הדתיים בחרו הפיטנים בביטויים ובציורים שנעשו לקנין הצבור מדורי דורות. במקום אשר אתה רואה את ענוותנותם, שם אתה רואה את גדולתם. הם המעיטו בביטויים המתארים את היחיד והרבו בביטויים המתארים את רוח הכלל. הם ראו בכל אירוע הסטורי קשה שקרה להם ־גזירות, פוגרומים, גירושים ־ ביטוי לרצון האל ולסבל הגלות על חטאי העם. מתוך תחושת משבר הגירוש הם פרקו את צערם ואת כאבם על סבלות העם תוך המתנה לגאולת ה׳ ולמשיח שיבוא.

ב-בדמויים של אהבה, של חשק, של יין ומשתאות המופיעים בשירת החול נעשה שימוש, מעתה, בשירת הקודש בדמות אהבה לה׳ ולתורה, אהבה שבין האל לעמו. הדימויים האלה מופיעים בפיוטים רבים:

״הב נרדה לגן, נאכל מגדים שם/ ובחיק יפת עין תשכב וגם תישן״(ר׳ שלמה אבן גבירול). דמוי לשכינה השרויה בקביעות עם כנסת ישראל.

״רעיה חמודה וכבדה, לחיה ינוצץ כברק/ יפה כמו אודם פטדה, ובלי כחל ופקס ושרך״ (ר׳ סעדיה שוראקי). תארי יופי המציינים את שלמותה של התורה.

״שם תשכבי עמו, תתענגי לעד/ תבלי ימייך בגילה ורננה״ (מנדיל). צפיה לנחמה בו יחיה עם ישראל בארצו של ה׳.

ג-הפיוט הוא יצירה שירית־דתית, שנועדה מלכתכילה לקשט את התפילה ולהוסיף לה נופך חגיגי.

במובן הרחב הפיוט הוא מכלול היצירות שנתחברו מהמאות הראשונות לספירה לעיטורן של התפילות ושל טקסים דתיים אחרים. היוצרים הגדולים שפעלו בספרד למן המאה ה־ 10 הביאו את שירת הקודש העברית לשיא של אמנות. חלק מהפיוטים החליפו חלק מנוסחאות הקבע של תפילות שונות, ובכך הובטח גיוונן של תפילות החובה, בעיקר בשבתות ובחגים. כך במרוצת הזמן, הפך הפיוט ליסוד בולט גם בטקסים דתים צבוריים, משפחתיים ואישיים.

כך אנו מוצאים פיוטים שחיברו יהודי מרוקו בשני מעגלים:

1-מעגל חיי אדם ־ פיוטים לברית מילה, לפדיון בן, לבר־מצוה, לחתן וכלה, לקינות ולהספדים.

הערת המחבר: :: במעגל חיי אדם אפשר להזכיר את ר׳ דוד חסין שכתב את ׳׳אערוך מהלל ניבי׳׳ לברית מילה ואת ׳׳אלוקים חי נורא אתה״ לבר מצוה. משורר פורה זה כותב גם את ׳׳יחידה רעיה׳׳ לחתונה. את הנ׳׳ל אפשר למצוא בי׳תהילה לדוד׳׳ לר׳ דוד חסין(עמ' ל׳׳א ול׳׳ג) וב׳׳שירי דודים השלם׳׳ למאיר אלעזר עטיה (ראה מפתח הספר בע׳׳מ 420). עשרות קינות שנכתבו ע׳׳י משוררים ממרוקו,אפשר למצאם בסדור התפילה לצומות ׳׳קול תחינה׳׳ ובולטים ביניהם: ׳׳ברוב יגוני׳׳ של ר׳ ברוך טולדנו (נפטר ב־ 1712), ׳׳מי זה במר יפצהו פיהו׳׳ לר׳ יעקב אבן צור, ׳׳מרפא אל ציר נאמן׳׳ לר׳ יצחק מנדיל (פאס, מאה 17).ע"כ

2-מעגל השנה ־ פיוטי סליחות וימים נוראים, פיוטים לשלושת הרגלים, לחגים(חנוכה, ט״ו בשבט, פורים), ולשבתות.

הערת המחבר: במעגל השנה אנו מוצאים את הפיוט ׳׳סוכה ולולב׳׳ שחובר ע׳׳י ר׳ משה אדהאן (נפטר ב־1733), ׳׳אשורר שירה׳׳ לשמחת תורה שחובר ע׳׳י ר׳ ברוך טולידנו, ׳׳יום זה נהלל׳׳ לפסח של ר׳ דוד חסין, ״נרדי נתן ריחו׳׳ לשבועות שנכתב ע״י ר׳ אברהם בן מוסא. ב״שיר ידידות״ בפרשת ׳׳זכור׳׳ אפשר למצוא עשרות פיוטים לפורים שנכתבו ע״י משוררים במרוקו ובעיקר ע״י ר׳ דוד חסין( ״תהילה לדוד״ עמ׳ כ״א ־ כ״ג). לרשימה זו אפשר לצרף את שיריו של המשורר הפורה, ר׳ דוד בוזגלו מתוך ״שירי דודים השלם״. ב״שיר ידידות״ משובצים בקשות רבות לשבת שחלקם נכתבו ע״י יהודים ממרוקו.ע"כ

משוררי מרוקו כתבו גם פיוטים חינוכיים, הסטוריים וחברתיים. השירה התפתחה גם דרך שירי שבח שחוברו לכבודם של נדיבים שהזמינום במיוחד, או שחוברו לכבודם של אנשים חשובים כמו שליחים דרבנן(שדר״ים) שהגיעו למרוקו לאסוף תרומות. אלו הם שירי שבח חילוניים שהושמעו בעת מעמד התורה בפני כלל הציבור ובכך, הם התקרבו לשירת הקודש.

הערת המחבר: דוד חסין כתב שיר שבח לכבודו של השד״ר ר׳ עמרם בן דיוואן ״אערוך שיר מהללי״. ראה גם ב״שיר חדש״ לר'- רפאל משה אלבאז שכתב את ״אערוך שירה חדשה״ לכבוד התנא הקדוש ר׳ שמעון בר יוחאי(עמ׳ ל״ד־ ל״ה).ע"כ

הפיוטים שכתבו המשוררים במרוקו הפכו להיות כלי ביטוי למצוקות הגלות ולתקוות הגאולה. באמצעי זה הביאו לידיעת בני הקהילה מצד אחד, את שמחת היחיד והציבור ומצד שני, את תוגתו ואת אבלו של הפרט והכלל. הנושאים שעליהם כתבו יותר מכל היו המצוקה הגלותית, הגאולה והכיסופים לא״י. פיוטים אלה היו הכרח נפשי וחברתי של המשוררים. בכתיבתם הם מצאו נחמה ורוגע בתנאי הקיום הקשים בתוך עולם ערבי עוין.

– דוד חסין כותב קינה ״ארים קול יללה״ על מות שבעה מיהודי מקנס (״תהילה לדוד״ עמי פ״ז).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט -מה בין שירה לפיוט?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 177 מנויים נוספים

ספטמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר