מנצוף-ביי-סקעאת


״הערבים שמרו על היהודים״- בין צלב קרס לסהרה – רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מונצף ביי לא היה המנהיג התוניסאי היחידי שהקהילה היהודית של תוניסיה זכרה באהבה בגלל עזרתו ליהודים בזמן המלחמה. ברגע המכריע הזה בתולדות הארץ, בעת שהמעצמות הגדולות נאבקו זו עם זו על השלטון בעולם על אדמה תוניסאית, כינם מונצף מסביבו חצר וממשלה מורכבים מהאנשים החכמים והנאורים ביותר, כמו ראש הממשלה שניק ושר החצר עזיז ג׳לולי, הוגה מוסלמי ליברלי, שעמד בעבר בראש עיריית תוניס. משימתם היתה לשמור על האוטונומיה של תוניסיה או על מה שנשאר ממנה ולהגן על התוניסאים, ולשם כך היה עליהם לשמור על איזון עדין בין השלטונות הצרפתיים, הכובשים הגרמנים וכוחות בעלות הברית המתקרבים. העזרה ליהודים – לעתים קרובות ליחידים, לפעמים לקבוצות שלמות – היתה מאמץ מתמיד. לא תמיד עלה הדבר בידם. כשקלר ולילה שמלה ביקשו מג׳לולי להתערב כדי להציל את בעליהן, הסיפור שסיפרתי בפרק הפתיחה של הספר, הודה הנכבד הערבי בצער כי אין בכוחו לעשות כלום. אך לפעמים הם הצליחו, בשקט, להשיג שחרור של בני ערובה יהודים, להזהיר מנהיגים יהודים מפני מעצרים צפויים או להאט ביצוע של חוק נגד־יהודים. זו הסיבה לכך שיהודים בתוניסיה זוכרים את שניק, ג׳לולי ועמיתיהם כידידים שנחלצו לעזרתם בעת צרח.

דוגמה מרשימה מאוד של עזרה ערבית ליהודים הנתונים במצוקה היא סיפורו של סי עלי סקעת. מעלליו נזכרים, ולו בדרך אגב, לפחות בשני דוחות על הכיבוש הגרמני שכתבו יהודים תוניסאים אחרי המלחמה. אבל נדיבותו המופלגת נשכחה זה מכבר. סיפורו הוא באמת סיפור אבוד.

הערת המחבר : בספרו של Sabille  נכתב כי " סי עלי סקעת, לשעבר שר בממשלת הביי, שיכן שישים פועלים יהודים בנחלתו בזג'ואן ברגע גורלי של המלחמה :" תיאור דומה מופיע בספר שכתב בנו של ראש הקהילה היהודית בתוניסיה בזמן המלחמה. ראו Borgel

סי עלי סקעת נולד בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, בן למשפחה מוסלמית אצילה, אל־קורייש, שאילן היוחסין שלה מגיע עד לנביא מוחמד. בגיל צעיר התחיל סי עלי לעבוד בשירות הציבורי. הוא החל את הקריירה שלו כמפקד משטרה צנוע בערי שדה נידחות ומונה ברבות הימים לראש עיריית תוניס. לבסוף נעשה שר בחצר הביי, וכיהן שם כ״שר העט והעצה״, תפקיד שתוארו המוזר מחזיק כמה מהסמכויות החשובות ביותר בממשלה, ובכללן הרבה מאלה של שר משפטים, שר פנים ורמטכ״ל בממשלה מודרנית.

סי עלי התחנך בעידן הערבי הליברלי בשלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. זו היתה התפרצות קצרה, אבל עזה, של נאורות ומודרניזם שחוללו רפורמות אירופיות – פוליטיות, חברתיות, ותרבותיות – בחברות הערביות. תוניסיה, על אוכלוסייתה המגוונת ובה איטלקים, צרפתים, מלטזים ואירופים אחרים, היתה פתוחה במיוחד לרעיונות הליברליים האלה. נכון שהרגע היה קצר, והרפורמות – מלבוש מודרני עד לחוקות כתובות – היו לא פעם רק חיקויים רדודים של סגנון מערבי, אך שוחרי רפורמות ודמוקרטים ערבים בימינו מוסיפים להציג את העידן הליברלי קצר־הימים כהוכחה לכך שהם חוזרים אל השורשים שלהם, ואינם פורצים לשטח חדש לגמרי.

בדומה למאורות זוהרים אחרים של העידן הליברלי, גם סי עלי נודע כאיש נאור, מודרני, פתוח לוויכוח וסובלני כלפי דעות מנוגדות. בני משפחה משבחים אותו ואת אשתו – ליליה בכוש, בתו של גנרל תוניסאי חשוב – על שהחדירו את הרעיונות האלה בחמשת ילדיהם. לאחר קריירה ארוכה ופורייה בממשלה, פרש סי עלי ויחד עם ליליה התיישב בחווה של 3,000 דונם, שרכש באמצע שנות העשרים. הוא שהה שם יותר מעשרים שנה כנכבד כפרי, הרחק מהמערבולת הלאומנית בתוניס, שדחקה אנשים בני דורו – שלא ראו סתירה בין תודעתם הלאומית ובין נאמנותם לחצר המלוכה – תחילה אל מחוץ לפוליטיקה ואחר כך אל מחוץ להיסטוריה. סי עלי הלך לעולמו ב־1954, שנתיים לפני שתוניסיה קיבלה את עצמאותה והחליפה את שלטון הביי ברפובליקה.

החווה של משפחת סקעת נמצאת בביר חלימה שמדרום לתוניס, למרגלות ג׳בל זג׳ואן שגובהו 1,295 מטר, בתוך עמק פורה ורחב, שנושא את שם ההר ונודע כאסם התבואה של תוניסיה. עמק זג׳ואן נודע גם כמקור המים של קרתגו העתיקה, היריבה ההיסטורית של רומא על השליטה בים התיכון. חלקים של אקוודוקט, שאורכו שבעים קילומטר, מיתמרים עדיין מעל הכביש לתוניס.

סי עלי קנה את החווה לאחר שכבר החלה לשגשג. שדות חיטה כיסו את רוב השטח, אבל עדיין נותר מקום למאות כבשים ולמטעי זיתים ושקדים. נחל קטן זרם דרך הנחלה, ומילא את הבאר בירכתי הגן הגדול שנפרס על פני יותר ממאה מטר מתחת לחלון חדר השינה הראשי של הבית הראשי.

מה שמבדיל את חוות סקעת מחוות אחרות בעמק זג׳ואן הוא עיצובה כאסיינדה בסגנון ספרדי. זו בנויה בצורת ריבוע עם חצר גדולה, שבקצה הרחוק שלה ניצב הבית הראשי. מוסכים, אסם, מחסנים ומבנים אחרים ממלאים את ארבע הצלעות של הריבוע. הקטעים המרשימים ביותר הם הצריחים והחומות, ומגדל שמתנשא מעל החומות. בתוך הבית הראשי מתרוממת מעל לפרוזדור המרכזי תקרה בגובה שישה מטרים, ומהפרוזדור נפתחים חדרים לכל כיוון. מזוזת הדלת של כל חדר מקושטת באריח מצויר, ומעל כל דלת מופיעה כתובת בערבית – בקשה מאללה לברך בשפע את מי שמתגורר בחדר.

תיארתי את החווה של סי עלי במפורט, כי זה המקום שבו מתחולל הסיפור שברצוני לספר. ביקרתי במקום במאי 2004, יחד עם כאמל סקעת, בנו הבכור של הדי, הבן של עלי, שמנהל היום את החווה. במשך חודשים חיפשתי קרובים של סי עלי ללא הצלחה. תודות למקרה ממוזל הכרתי את כאמל באמצעות עמית תוניסאי, לאחר שהתברר לי שהוא וכאמל נפגשים תדירות בבית קפה מהודר בלה־מרסא, פרבר אופנתי של תוניס. במצב המתפורר שבו מצאתי את החווה היא נראתה לי כנחלה מטה־לנפול שדון קישוט נקרה אליה בשיטוטיו ברחבי אנדלוסיה. לפני שבעים שנה, כשסי עלי התיישב בה כנכבד כפרי, היא ודאי נראתה כגן עדן.

בהתבסס על זיכרונות מקוטעים מימי המלחמה ועל מקורות אחרים, סיפורו של סי עלי סקעת נראה בערך כך: בשלב מכריע של המלחמה על תוניסיה השתוללו קרבות בעמק זג׳ואן. על רקע שאון התותחים והפצצות הנופלות מכל עבר, החליטו שישים עובדי כפייה יהודים, שהועסקו במחנה עבודה של כוחות הציר שהיה סמוך לחווה, לנצל את הנסיבות ולברוח. בחיפושיהם אחר מקלט הם הגיעו אל השער בחומות החווה של סי עלי. השר לשעבר שנעשה לבעל אחוזה כפרי פתח את ביתו לכולם, סיפק להם מעון ומזון, והשאיר אותם תחת חסותו עד בוא בעלות הברית לעמק זג׳ואן בדרכן לתוניס ולביזרט. תודות לו ניצלו השישים מגורל שהיה עלול להיות מסוכן, ואולי קטלני.

הערת המחבר : למרבה הצער, אין מקור שקובע מתי בדיוק הגיעו היהודים הבורחים לחוותו של סי עלי ולכן, לא ברור כמה מהם נשארו תחת חסותו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר