מעגל-החיים-שלום-צבר-שבעת-הימים-הראשונים


מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

מעגל-החיים

שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

לידה מוצלחת של תינוק הביאה עמה חששות רבים לשלומו. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות בתקופה זו הדאיג והביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים. הפחד מלילית וההגנה מפניה נמשכו ביתר שאת בימים הראשונים שלאחר הלידה, והגיעו לשיאם בלילה שלפני הברית. קמיעות הנייר שנזכרו לעיל שימשו גם הם למטרה זו. הם מוכרים מקהילות רבות – החל מגרמניה ופולין וכלה במרוקו ועיראק. בלוב ובתוניסיה נהגו לתלות על דלת חדרה של היולדת דף "שמירה לילד וליולדת״, ובו מודפסים השבעות וקמיעות נגד לילית וכל מיני מזיקים אחרים, המזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים…" (תהלים קכא) וטקסטים מגינים אחרים. באיטליה, בנוסף לקמיעות נגד לילית שתלו בארבע פינות החדר, נהגו לתלות על עריסתו של כל תינוק קמיע מהודר בצורת נרתיק כסף שנעשה בידי צורף אומן ובמרכזו המילה "שדי" או השם "אגלא" (ראשי התיבות של"אתה גיבור לעולם הי" – מתוך תפילת העמידה). קמיעות דומים שימשו גם לתינוקות נקבות, וידועות דוגמאות מרהיבות מהמאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה שנוצרו בוונציה, ברומא ובחבל פיימונטה(Piemonte).

מלבד לילית קיימים במסורות העממיות שדים אחרים העלולים להזיק לרך הנולד. בקהילות צפון אפריקה האמינו שלכל אדם יש שד כפיל הנולד יחד עמו. השדה הכפילה של היולדת – שגם לה נולד ילד, הוא ילד־שד – מבקשת להחליף את תינוקה השד בתינוק האנושי. לפיכך יש לשמור עליו היטב, שמא ברגע של היסח דעת תצליח השדה להחליף את התינוק. הסימנים להחלפת התינוק נתלו בתופעות גלויות לעין. למשל אם הוא לא התפתח כראוי או חלה ללא סיבה נראית לעין, היו אלה סימנים מובהקים שההחלפה אכן בוצעה. במרוקו נהגו לבדוק זאת על־ידי הנחת התינוק על קבר צדיק: אם כעבור זמן מה החל התינוק לבכות, שימש הדבר סימן שהשדים אכן החזירו את התינוק האנושי ואם לא בכה, היה זה סימן רע. בצנעא נהגו בעבר לבצע "החלפה" של ילד שנראו בו סימנים (מְבַּדַּל – מוחלף):

מתחת גלגל של באר מים חיים (עגלת אלביר), שכן דרך השדים לשכון על הבארות; אחד מוסרו ואחד מקבלו ואומרים זה לזה בעת המסירה: "שלו חקכם ודו חקנא" ("קחו את שלכם ותנו את שלנו"). אם זה לא הועיל – הולכים למקום המיוחד למשכן השדים, "אלמכ'לצה", והיא נקרה טבעית בתוך שן סלע תלול וצר, רחוק מעיר צנעא מהלך כשעה אחת, עומדים שניים משני צדי הסלע ומוסרים את החולה זה לזה דרך הנקרה שבע פעמים ואומרים "שלו חקכם ודו חקנא".[קאפח, עכו׳ 221, הערה [21.

בסוריה נהגו באופן דומה בילד שהלך ונחלש מלידתו, משום שגם שם האמינו כי הוחלף בידי ג'ן(שד). לפיכך לקחו אותו לבור עמוק שנמצא ליד קברי אחד הקדושים, והורידו אותו לתחתית הבור. משהעלו אותו מהבור סברו כי החילופין אכן נעשו: הג'ן לקח את בנו וההורים קיבלו את ילדם חזרה.

באפגניסתאן חששו שתינוק אשר האמינו כי נפגע משדים עלול להזיק לאמו, לאחיו או לאחיותיו שנולדו או שייוולדו בעתיד. לפיכך, כל תנועה חריגה או השמעת קול מוזרה היו בעוכריו של התינוק, והוא הוכרז "נגוע שדים". תינוק כזה, למרות שלעתים בא לעולם אחרי שנים של עקרות או לאחר פטירה של אחיו שקדמו לו, היה מונח בתוך סל גדול; בחורף בתוך מרתף קפוא ובקיץ בחצר לוהטת. אחת לשעתיים השקו את התינוק הדחוי במים מתוקים. תינוק זה לא האריך ימים בדרך כלל בשל הזנחה וקור בחורף או התייבשות בקיץ. אותם ששרדו הפכו לצנינים בעיני החברה, מחשש שידביקו את סביבתם באותו "דיבוק״. הוא היווה תזכורת מרה לחרפת אביו ואמו, ואיש לא השיא לנגועי שדים את בנו או בתו.

מנהג מעניין אחר שנהג באפגניסתאן ובקהילות אחרות בהקשר של הגנה על תינוק פגיע או שנחלש לאחר לידתו הוא מעין טקס של "הולדה מחדש". טקס כזה ידוע גם מתרבויות אחרות, ומטרתו לנסות ולשנות את גורלו של התינוק על־ידי תיקון הלידה והענקת חיות חדשה. באפגניסתאן נעשה הדבר על־ידי העברת היילוד דרך פיה של פרוות זאב, ואילו במרוקו נהגו בשיטה אחרת, שנועדה להגן על תינוק שנולד לאחר שאחיו מתו בזה אחר זה סמוך ללידתם. משפחת היולדת הכינה מבעוד מועד כד חרס גדול שאת תחתיתו הסירו בקפידה רבה. כד החרס השבור נקרא טאסור. מייד לאחר לידת התינוק לקחה המיילדת את הטאסור והעבירה דרכו את התינוק פעם אחת או יותר. פעולה זו נחשבה לסגולה בטוחה להבטחת חיי התינוק – בכך שייראה שהתינוק לא נולד מרחמה של האישה אלא בדרך אחרת, ועל כן לא ייפגע כמו אחיו. לילד כזה נוסף הכינוי טָאסור ליד שמו(למשל יעקב טָאסור, או אסתר טָאסורה), ושם זה ליווה אותם כל חייהם.

האם היולדת, חלשה ופגיעה לאחר הלידה, הייתה זקוקה אף היא לעזרה ולהגנה. בדרך כלל נחלצה אמה של היולדת לטפל בה, ועברה לשהות ימים אחדים במחיצתה כדי לטפל בה 'בתינוקה ולעודד את רוחה. כמו כן נהגו לשמור עליה מפגיעת שדים ומזיקים. בסלוניקי חיברו בסיכה למיטת היולדת ענף של פיגם (בפי יהודי ספרד רֹוּדָא) ופלח שום, ועל־פי אמונה עממית אחרת אסרו על אישה נידה לבקר בחדרה מחשש לפגיעה בה עצמה או ביולדת ובוולדה. בסלוניקי, כמו גם בקרב בני ישראל בהודו ובקרב יהודי דמשק, נמנעו מלהשאיר את היולדת לבדה בחדרה או בחשכה. בדרך כלל היו אלה נשים ששמרו על היולדת. הנר ליד מיטתה של היולדת דלק כל הלילה כסגולה ושמירה. הדלקת נר ליולדת ידועה כבר מתקופת התלמוד (שבת קכח, ע״ב), ונפוצה גם בין עמים אחרים למן העת העתיקה, כגון ביוון וברומא.

מקובל היה להימנע מהוצאת פריטים מחדר היולדת – פעולה שהיא בבחינת הוצאה של משהו מעצמיותו או מרוחו של הוולד, העלולה לגרום לו נזק. חוקר ארץ ישראל במאה התשע־עשרה, אברהם משה לונץ, מעיד על הספרדים בני היישוב הישן: "וכן לא יקחו בהלואה מבית היולדת במשך השבוע הראשונה מאומה. בייחוד לא יוקח אש מבית היולדת" (לונץ, "מנהגי אחינו באה"ק [= בארץ הקודש] בדת וחיי העם", ירושלים, א, וינה תרמ״ב, עמי 27). מנהג זה ידוע גם מאשכנז, עד כדי ההקפדה בין יהודי פולין שלא לכבות בחדר היולדת סיגריה בוערת. איסור הוצאת האש והדלקת הנר ליולדת מקורם בעניין נוסף: להבת האש או אור הנר מסמלים אור, חיים, נשמה ואף את התורה, וחכמים סמכו בכך על פסוקים כמו ״נר ה' נשמת אדם" (משלי ק מ), או "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו, כג).

במרוקו נהגו לערוך טקס חשוב לשמירה על היולדת וולדה, הוא טקס הידוע בשם תחדיד השחזת כלים לרדיפת מזיקים ורוחות רעות. טקס זה התקיים בכל ערב בבית היולדת, עת קרוביה, שכניה ומתפללי בית הכנסת הגיעו לבקרה והתכבדו במאכלים ובמשקאות. בשעות הערב למדו מתוך ספר הזוהר וכן קראו משניות. בחצות הלילה נעלו את חדר היולדת, ראש המשפחה נטל בידו חרב שנשמרה במשך היום מתחת לכרית היולדת, ונופף בה בכל פינות החדר כמקדם את פני הרעה הצפויה מהלילית והמזיקים. בניגוד למרוקו, בקהילות אשכנז בגרמניה ובאלזס (צפון צרפת) השתמשה היולדת עצמה בכלי נשק – סכין שנקראה קְרַאסְמֶעסֶער כשנלחמה נגד לילית בחצות הלילה. האמונה העממית אכן ייחסה לברזל חומר היציקה של סכינים וחרבות, כוח רב במלחמה בשדים, והמילה "ברזל" נתפסה כראשי התיבות של שמות ארבע האימהות שמהן יצאו שבטי ישראל: בלהה, רחל, זלפה ולאה.

קישור למנהג "התחדיד" באתר מורשת מרוקו:

https://moreshet-morocco.com/2013/04/05/%d7%94%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f-19/

אברהם משה לונץ(1918-1854)

סופר וחוקר ארץ ישראל נולד בקובנה, ליטא, ועלה ארצה בגיל חמש־עשרה. ייסד חוג משכילים וספרייה בירושלים בתחילת שנות השבעים של המאה התשע־עשרה. חיבר מדריך טיולים ראשון מסוגו לירושלים (נתיבות ציון וירושלים, 1876), ויזם את הוצאת השנתון ירושלים, כתב עת לחקר ארץ ישראל. אף־על־פי שהתעוור בשנת 1879, המשיך ללא לאות במפעלו. ההדיר ספרים חשובים, היה חבר פעיל בוועד הלשון העברית וממייסדי החברה העברית לחקר ארץ ישראל, וב־1902 ייסד את בית החינוך עיוורים בירושלים.

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד– עמ' 40

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

מעגל-החיים

מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

החפץ המרכזי שנוסף לריהוט הבית עם לידת התינוק הייתה העריסה. התינוק בילה בעריסה את רוב זמנו, ובמקומות מסוימים אפילו בזמן ההנקה. יתרה מזו, העריסה גם שימשה לצרכיו של התינוק, ועל כן הצריכה תכנון מיוחד. לעריסה נקשרו אמונות עממיות שונות, והיא הצריכה שמירה מיוחדת. במרבית הקהילות לא הונח התינוק בעריסה קבועה מייד עם לידתו. בדרך כלל בימים הראשונים עד הברית הוא נותר צמוד לאמו. באיראן שכב התינוק בשבוע זה לצד אמו במיטה, והיא החליפה את חיתוליו במידת הצורך. רק לאחר כמה ימים, משנתחזקה והחלה מהלכת בבית בחופשיות, השכיבה את הילד בגַהְוָארֶה (עריסה).

העריסה באיראן, במרכז אסיה ובכמה מארצות האסלאם האחרות הייתה תיבת עץ קעורה, שחוברה אל שני בסיסי עץ, כך שאפשר היה לנענע אותה. בתחתית העריסה הותקן פתח עגול להכנסת סיר. התינוק הושכב בעריסה כך שישבנו היה מכוון לסיר. צינור בצורת מקטרת שחובר לאברו העביר את השתן לסיר. לתינוקת הצינור היה ישר ללא תוספת פיית המקטרת, ובו שקערורית המותאמת לגופה.

יהודי כורדיסתאן השתמשו בעריסה דומה, הקרויה דּוּדִיָא. השתן(סִיבַּכּ) יצא דרך צינור עשוי קנה סוף, שחובר לגוף בעזרת שעווה – הן לילדים הן לילדות – ועבר דרך נקב בתחתית העריסה לסיר חרס (סְנְגָ'א). הילד לא הוצא מהעריסה לשם הנקה, אלא רק לצורך החתלה מחדש, בדרך כלל פעמיים ביום. "חיבור" התינוקות ל״אביזרים" אלה התאפשר משום שכרגיל הם היו חסרי תנועה בעריסה – מחותלים ועטופים בשמיכה מכף רגל ועד ראש. רצועות דקות וקבועות בתחתית העריסה שמרו שגופם יישאר בתנוחה הרצויה. גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בעריסה עשויה עץ. עריסות העץ נעשו בידי נגרים מבני העדה ממצע עץ מרובע בעל מסגרת עץ עליונה, ועליה פרשו כילה. העריסה נתלתה על וו מהתקרה, ונענעו אותה באמצעות חבל שנקשר אליה. בעריסה מעין זו הושכבו התינוקות וכריות בעירות תומכות בראשם, עד שלמדו לעמוד בכוחות עצמם.

בנוסף לעריסה הקבועה השתמשו באיראן ובכורדיסתאן בערסל תלוי. הערסל היה עשוי בד חזק ורבוע. בכורדיסתאן נקשר הבד בשני קצותיו למוט, שאותו קשרו בחבלים לקורה בגג החדר, ואילו באיראן נקשר הערסל (נָאנוּ) ליתדות בקיר או לכני ברזל יציבים. בערסל השתמשו לפרקי זמן קצרים ולצרכים מיוחדים (למשל לשכיבה ארעית קצרה. כשהאם יצאה עם התינוק מחוץ לבית היא לקחה אותו עם הערסל, שניתן להסרה בקלות). גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בערסל(זוּלָה).

במוזיאון ישראל בירושלים שמור ערסל מתימן, שנעשה בידי בורסקי יהודי מן הכפר אמלח – מרחק יום הליכה מצעדה, בירת חידאן. הערסל(מִזְבָּא) עשוי מעורה של בהמה קטנה, עז או כבש, ומעוטר בקונכיות בוהקות בלובנן הנקראות וַדְע התפורות על העור לסירוגין עם חרוזים אדומים. הן הקונכיות, שרגילים לתופרן לבגדי ילדים במקומות רבים, והן החרוזים נועדו לבלום את העין הרעה, הפוגעת בעיקר בתינוקות. כמו כן תפרו לצדו של הערסל שקיק בד ובתוכו צמח מיובש וטחון, הקרוי קָרָץ'; שגדל לאורך שבילי הכפר ונחשב צמח השומר מפני אבעבועות וגם מפני עין הרע. כשהתינוק הושכב בערסל ראשו הונח בחלק הרחב ורגליו בחלק הצר, והאם נשאה את הערסל כך שהראש מלפנים. תינוק שנפטר נישא לקבורתו בערסל שהוחזק במהופך.

קישוט העריסה באמצעים מאגיים שנועדו לשמירה מפני הרוחות הרעות העלולות להזיק לתינוק נהג כמעט בכל מקום. יהודי הקווקז, למשל, הניחו בעריסה הריקה חפץ מתכתי, חומש או ראש שום. בכורדיסתאן קשרו לעריסה קמיעות מסוגים שונים, כגון שרשרת שקדים, אגוזים, חרוזים כחולים וכ'מסה. בני ישראל הלבישו את התינוק בעריסה באמצעי שמירה: חרוזי ענבר, חרוזי זכוכית, פתיל שחור שנקשר על פרק ידם, וכן הקפידו על התנהגות ״נאותה" ליד העריסה גם בזמן שהתינוק הוצא ממנה. יהודי הקווקז נמנעו מלנדנד עריסה ריקה או לכסותה, כדי לא להביא מזל רע. יהודי מרוקו הניחו בעריסה סכין כשהתינוק הוצא ממנה. כמו כן, ליד העריסה נערכו טקסים שונים, כגון הטקס שנערך אצל יהודי גרוזיה ביום השלישי להולדת התינוק, עת הונח לראשונה בעריסתו, או טקס מתן השם לבת אצל בני ישראל בהודו.

טקסים בשבת ובימים שלפני ברית המילה

הימים שבין הלידה לברית המילה עברו אמנם ברגשי חרדה והתרגשות מרובים, אך גם בהכנות ובאירועים לקראת הטקס החשוב. כבר בתלמוד מוזכר "שבוע הבן" בהקשר של ברית מילה (למשל בבא קמא פ, ע״א), והיו חוקרים שהציעו כי הכוונה לחגיגות שנערכו בשבוע שבו נולד התינוק. אמנם פרשנות זו אינה ודאית, אך בעת החדשה הטקסים והחגיגות לפני הברית ובעיקר בלילה שלפניה נפוצים ביותר. אף כי טקסים אלה אינם מתחייבים מצד ההלכה, הם מהווים מעין שלבי ביניים או מעבר לקראת שלב השיא, הוא ברית המילה.

במרבית הקהילות התרכזו טקסים אלה סביב אבי הבן בשבת, אך בכמה קהילות נערכו חגיגות מיוחדות גם בימים האחרים שלפני הברית. בכורדיסתאן, למשל בכל יום לאחר הלידה התאספו הגברים בבית האב, אכלו ושתו ושרו שירי מילה. ביום השלישי להולדת התינוק בגרוזיה נאספו סביב עריסת התינוק, אותה הקפידו להעמיד בבית משפחה שלא מת בה ילד. ליד התינוק שבעריסה הניחו חפצים סמליים ששימשו להגנה או למשחק, כגון ספר תהלים, שום, סכין או גרזן ומטאטא קטנים. על העריסה תלו את חבל הטבור (ולאחר הברית גם את הערלה), ובשני צדיה הציבו נרות דולקים.

בין יהודי עיראק נהגו לערוך טקס רב משתתפים, שבו הרבו לשיר ולשמוח דווקא בלילה השישי להולדת הבן או הבת, הוא טקס "ליל השישי" (לֵילְתּ אִלְסִתֶּה). בטקס זה מתאספים בני המשפחה עם אורחים בבית היולדת, משברים כלי חרס על הרצפה, וכל נער או נערה לוקחים חתיכת שבר אחת, יוצקים לתוכה מעט זעפראן (תבלין חריף בצבע צהוב) מהול במים, וקוראים בקול רם: "שָׁשָׁה, שָׁשָׁה". בעונת האבטיחים שמו את הזעפראן בקליפות של פלחי אבטיחים, וקראו אותן הקריאות. בטקס זה שכרו להקת זמרים ומענים בתוף ובחליל וחילקו ממתקים שונים, בייחוד גרעיני תירס תְּפוּחִים (צֹוּרָה, או דֹוּרָה). טקס דומה ובעל שם דומה נערך גם בין יהודי כורדיסתאן, אם כי במרבית המקומות טקס זה לא חל בלילה השישי, אלא בלילה שלפני הברית. ייתכן כי דווקא בשל עריכתו בלילה השביעי נמצא הסבר למקור המנהג ולשמו, אשר אינו קשור בהכרח למספר שש.

על חשיבותה של השבת שלפני הברית תעיד בראש ובראשונה העובדה, כי זכתה לשם מיוחד בקרב כמה קהילות: "שבת אבי הבן" (בקרב יהודי מרוקו, כורדיסתאן ואיראן), "שבת שבחה״ (בני ישראל בהודו), ״שבת סעודת מילה״ (כורדיסתאן האיראנית), "שבת סימן טוב" (תוניסיה). כבר חז״ל עמדו על הייחוד של השבת שבאה לפני ברית המילה, ייחוד הנעוץ באמונה שעל התינוק לעבור שבת אחת קודם ברית המילה שלו. הסיבה לכך מוסברת במשל: "מלך שנכנס למדינה גזר ואמר: כל אכסניין [=תושבים] שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה{= גבירה] תחילה" (ויקרא רבה ם, י). כלומר, בבוא התינוק להתקבל לעם היהודי אין הוא יכול שלא לחזות קודם בזיו השבת, היא המטרונה. בין כך ובין כך יום השבת, היום החגיגי הראשון שלאחר הלידה, נעשה בקהילות רבות לאירוע חשוב והזדמנות נאותה לשמחה פומבית ראשונה להולדתו של בן זכר, ובמספר קהילות אף בלידת בת.

במרבית הקהילות התנהלה החגיגה בבית הכנסת סביב עלייתו לתורה של אבי הבן. בית הכנסת לבש חג והגיעו אורחים וקרובים רבים, וגם עזרת הנשים המתה יותר מהרגיל לכבודה של היולדת. האב קיבל בדרך כלל את עליית שלישי. באפגניסתאן הופקדה תפילת השחרית בידי אבי הבן, אשר גם שר פיוטים מיוחדים. בגמר התפילה הושלכו עליו סוכריות, להנאתם של הילדים אשר למרגלותיו. בבגדאד נקרא האב הַבְּהִבֵּן (שיבוש של"אבי הבן״), והוא התכבד לשאת את ספר התורה מההיכל אל התיבה. ליוותה אותו להקת זמר, שנודעה בשם אַבּוּ אלִשְׁבָּחוֹת. בהגיע עליית שלישי הוזמן אבי הבן בכבוד רב, ושוב ליוותה הלהקה את העלייה בפיוטים מיוחדים, ובעיקר בפיוט המסורתי לטקס זה, המתחיל במילים "יהי שלום בחילנו.

ושלווה בישראל. בסימן טוב בן בא לנו. בימיו יבוא גואל״. ממן השירה השמיעו הנשים קריאות גיל (הָלָאהִל), וזרקו לעבר האב שקדים מסוכרים (מְלַבַּס), אותם אספו הילדים בשמחה. קרוביו של אבי הבן כובדו לעלות לתורה בעליות הבאות.

בג'רבה שבתוניסיה שרו לכבוד האב: ״מה טוב ומה נעים נטע נאמנים הנה נחלת ה' בנים", "אבי הבן קום במהרה", ״בסימן טוב והצלחה". לאחר העלייה הודיע האב על תרומתו לקופות צדקה וחסד. בהרי כורדיסתאן הגיעו לשבת "אבי הבן" מוזמנים מהכפרים הסמוכים, ורבים מהם נשארו עד הברית. האב הזמין לעלייה לתורה את קרוביו ומכריו, שתרמו אף הם לבית הכנסת, ואת נושאי התפקידים בו. לאחר התפילה התלוו לאב קרוביו לשתייה ולסעודה משותפת. גם הנשים התארגנו בבית היולדת לסעודה משותפת, אשר לוותה בשירים ובריקודים. לסעודה הבוקר בשבת זו קראו יהודי זאכו כְ'לְיוּסֶת יָאלָא (ממתקי הילד). בכמה מקומות נהג אבי הבן לבחור בהזדמנות זו את הסנדק ולהודיע על כך בפומבי. גם בקהילות אחרות ליוו את האב הביתה בשירת פזמונים מיוחדים לרגל האירוע לאורך כל הדרך, ולאחר מכן ערכו סעודה חגיגית. כל משפחה באיראן הביאה עמה את החמין מביתה לסעודה שהייתה בבית היולדת, ואבי הבן דאג לשפע המשקאות.

על־פי מנהג מעניין שרווח בתוניסיה הטביעו על הקיר בחדרה של היולדת צורת כ'מסה מהפרשתו הראשונה של התינוק; ואילו בלוב צרו מהצואה צורת מפתח והטביעו אותה על הקיר או על גיליון נייר שנתלה בחדר, רמז למאמר התלמודי כי שלושה מפתחות בידי ריבונו של עולם: מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים ומפתח של חיה – דהיינו יולדת (תענית ב, ע״א).

פיזטים לברית מילה

יהי שלום בחילנו. ושלוה בישראל. בסימן טוב בן בא

לנו. בימיו יבא גואל:         בסימן טוב

הילד יהי רענן. בצל שדי יתבונן. ובתורה (אז) יתבונן.

יאלף דת לכל שואל:         בסימן טוב

ומקורו יהי ברוך. זמן חייו יהי ארוך. ושלחנו יהי

ערוך. וזבחו לא יתגאל:     בסימן טוב

שמו יצא בכל עבר. אשר יגדל יהי גבר. וליראי אל

יהי חבר. יהי בדורו כשמואל:         בסימן טוב

עדי זקנה וגם שיבה. יהי דשן בכל טובה. ושלום לו

ורב אהבה. אמן כן יאמר האל:        בסימן טוב

הנמול בתוך עמו. יחיה לאביו ולאמו. ויהיה אלהיו

עמו. וגם כל בית ישראל:   בסימן טוב

מנצור, סי׳ וצב, עמ׳ 200-199.

אזרחי היה יחיד בן לאומים, בן תשעים ותשע הזהירו שוכן מרומים,

שיח פיו הקשיב והיה לאב המון גויים, התהליך לפני ויהיה תמים.

תמים תהיה וברית אם תשמור, מצות מילה לך אם תחמור, רומים ארוממך וכעדת צדקיך לך אמוד, אנוכי מגין לך שכרך ארבה מאוד.

מאוד שמר אברהם מצות נוטה גבוהים, ויקח ילודי ביתו ומקנה כספו אשר אחריו נוהים,

וימול את בשר עורלתם כאשר צוה אותו אלהים, נהים רצים אחריו ולא שוהים.

אלהים חון יחון את הילד הזה ובאברתו יסיך לו, חילו ימלא ושמו יגדיל בקרוב קהלו,

 קיום יקיים עליו למלאת משאלו, חיים שאל ממך תן לו.

אשרי מואס עורלה ובוחר במילה, כי מאוסה עורלה ובחירה המילה,

וכול מצות אשר שמר אברהם לא נקרא שלום עד אשר מל עורלתו.

מתוך: מ' אבוחבוט, לתשוקת… משה צבאח בעיר טריסירה, טריסירה תר״ה [1845] (כתב יד מאוסף דב הכהן).

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר