מעוברות-צום-נשים


יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניות

יחס מיוחד לאשה בהריון והקלות בתעניותהורים וילדים

חודשי ההריון היו קריטיים לאשה ולגורל צאצאיה. בחודשים אלה היא זוכה ליחס מיוחד. מונעים ממנה מאמץ וזקוקה למנוחה. אם תתאווה למשהו יש לספק לה, שאם לא – היא עלולה לסכן עצמה ואת עוברה. הדבר מעוגן במסכת יומא פרק ח, משנה ה: ״עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב״. הרמב״ם בהלכות שביתת עשור פרק ב, הל׳ ט כותב: ״עוברה שהריחה לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא, ואם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתישב נפשה״. וכן בשו״ע או׳׳ח, סי׳ תריז: ״עוברה שהריחה״ כתב הרמ״א: ״ופניה משתנים אף על פי שלא אמרה צריכה אני. לוחשים לה באזנה שיום הכיפורים הוא אם נתקררה דעתה בזכרון זה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה עד שתתיישב דעתה״. כך כתב גם ר׳ מרדכי קורקוס ׳גדולת מרדכי׳, דף קג, ור׳ בנציון הכהן, ׳שערי ציון׳ או״ח, סי׳ לו.

אשר לט׳ באב: שו״ע או״ח סי׳ תקנד, ס״ק ה: ״עוברות ומיניקות מתענות בט׳ באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור, אבל בג׳ צומות אחרים פטורים״. בהקשר לתעניות אותו דין נוהג לגבי עוברה, יולדת ומניקה.

על פי המנהג גם נשים בכורות מתענות בערב פסח, אבל המעוברות כמו המניקות לא יתענו ויש איסור לגרום להן להחמיר, כי יש לחוש לולד. כך כתב ר׳ כלפון משה הכהן מג׳רבה (׳ברית כהונה׳, תשכ״ז או״ח, דף מא סי׳ ז).

החכם הנ״ל נשאל בשנת תרפ״ב (1922) האם לפי המנהג בג׳רבה עוברות ומניקות מתענות בארבע התעניות – צום גדליה, י בטבת, תענית אסתר ויז בתמוז. היו נשים שהחמירו על עצמן והתענו. הוא ציטט את הרמ׳׳א לשו״ע, או״ח סי׳ תקן, ס״ק א:

עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות אינן מחויבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר ודוקא בג׳ צומות, אבל בט׳ באב מחויבות להשלים.

ר׳ כלפון חשש לצער האשה וסכנת הולד, וסיכם כי יש להודיע ברבים שלא יתענו ״ואם יחמירו – איסורא עבדי״ [הן עוברות על איסור]. אבל אין מנהג קבוע בנידון (׳שואל ונשאל׳, ח״ד, או״ח, סי׳ ז, ח). ביום צום גדליה שנת תרפ״ו כתב החכם בנידון שוב: גם שמענו כי יש בעלי בתים והם בתור תלמידי חכמים שמכריחים אנשי ביתם בהיותן מעוברות או מניקות לאכול בתעניות הנזכרות מחשש נזק ואין מחלקים בזה בין מצטערות לשאין מצטערות. החכם התנגד להחמרה על ידי הנשים, בגלל החולשה השולטת בימיו. וסיכם בלשון זו:

ובפרט בימינו אלה שירדה חולשה לעולם הרבה מצד טבע הדורות שהולכים ונחלשים אם מצד היוקר והבצורת אשר בעונותינו הרבים רוב הבינוניים וכל שכן העניים והאביונים מצבם ומצב אנשי ביתם בתכלית החולשה. ולכן אין להחמיר כלל, ואפילו התרה נראה דאין צריך, דכשאנו באים להצריך התרה, הני נשי דעתם קלה עליהם וחושבות שמצוה רבה להתענות אפילו כשהן מעוברות ומניקות… ולכן סמכינן [אנו סומכים] בזה על המתירים גם בלא התרה (שם, ח״ד, או״ח, סי׳ לח). החכם דן בנושא זה בכמה מקומות בספרו: בחלק ח, או״ח, סי׳ סט, ציטט את רבעו ירוחם בשם הגאונים כי ״מעוברת אסורה להתענות זולתי בט׳ באב ויום הכיפורים משום צער הולד, וכך גם דעת מרן ר׳ יוסף קארו״. החכם הוסיף כי גם ״איסוראי איכא [יש בזה איסור] דכיון שפטורות מלהתענות והם מצערים את הולד״.

בחלק ח, או״ח, סי׳ עג הוא סיכם: ״תראה דעוברות ומניקות אסורות להתענות ובפרט בדורות חלושים אלו ובפרט במקומות החמים שהתענית קשה יותר״.

החכם הסתמך גם על פסק דין של הרב עובדיה יוסף, כפי שכתב בספרו ׳יחוה דעת׳ ח״א, סי׳ לה, לפטור המעוברות משעברו ארבעים יום להריון, והמניקה כל כד חודש, אפילו אינה מניקה (׳שואל ונשאל/ ח״ח, או״ח, סי׳ עג).

בתשובה אחרת בנושא זה מסופק החכם אם העוברות והמניקות מתענות בשאר תעניות חוץ מיום כיפור ותשעה באב, מהדין או מכוח מנהג. בג׳רבה אין מנהג קבוע בזה.

לפי המסופר בזמן הזה על שם ההמון והמיילדות דכמה ילדים בר מינן באים לידי סכנה על ידי התענית אם בימי עיבורן אם בימי יניקתן אם מצד חסרון החלב הראוי, כי בעירנו אי ג׳רבה בשנים ההם היו רובם ככולם חיים רק מהיניקה. עין רואה ואזן שומעת דסוגים אלו מסורים ביד הנשים ואף אם באמת נהגו, אין מנהגם כלום דלא יודעים [יודעות] שהם מותרים לגמרי מדינא וקבלו על עצמם איסור(שם, ח״ח, או״ח, סי׳ עה). בתשובה אחרת ללא תאריך, חזר החכם על השאלה האם עוברות ומניקות חייבות להתענות בארבעת הצומות. בניגוד לדברי הרמ״א, החכם הסתמך על ׳בית יוסף׳ לשו״ע בסימן זה בשם רבינו ירוחם שאסור להן להתענות. והדבר תואם את גישתו של החכם מג׳רבה: ״כי באו לשאול על זה, אנכי אמרתי כי לדעתי אין מתענות״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ט או״ח, סי׳ לה).

וכך כתב ר׳ דוד מועטי מאלג׳יר: ״עוברות ומניקות ומי שאינו יכול להתענות מאיזה חולי – אינו צריך התרה״ (׳אשר לדוד׳, או״ח, דף יא). היה נהוג שבימי הריונה הבעל קונה לה פרי חדש, ושכנותיה נותנות לה לטעום מתבשיל שלהן.3

תרומות. ר׳ שלמה זרקא, חכם בן המאה ה־19, כתב כי לתועלת התינוק יעשה בעלה, מעשה זה: מתחילת ההריון עד סופה יקח בכל יום פרוטה, יסתירה ויאמר: ״פרוטה זו שאני לוקח היא לעילוי נשמת רבי מאיר בעל הנס״. אחר כך ישלח את הכסף לטבריה (ש. אלקיים, תשנ״ז, עמי 48).

ר׳ אברהם אדאדי מטריפולי כותב על הנוהג כי בימי עיבורה הבעל תורם [לצדקה] (׳השומר אמת/ דף חי).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר