מעיין-השדים-עין-אלגין-עמנואל-שבבו-זל


מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל

מעין השדים

״למטה בואדי הטחנות יש שדים. יש שם מעין שהערבים מכנים בשם: עין אלג׳ין.. אומרים שיש בו שדים המשמיעים קולותיהם המבעיתים מבטן האדמה״. ידיעה ראשונית זאת קולט כל ילד צפתי בעמדו ליד חבורת נערים מבוגרים ממנו בשנתיים שלוש. אז מתעוררת הסקרנות מפעם לפעם. האומנם שוכנים בבטן האדמה שדים. יש רצון לעמוד על טיבם. אך הפחד גבר תמיד, מה גם שהמרחק והדרך הקשה מונעים זאת עד אשר הילד מגיע לגיל שבו מתארגנת קבוצת נערים ויורדת בשבת לואדי. הדרך מפותלת, מסולעת, קירות זקופים ניצבים מעל הגיא העמוק מאז ימי בראשית. הדהירה במורד מסתימת ליד עץ תאנה עתיק, גבוה, רב פארות, שפרותיו המתוקים מעידים בברור על רוב המים הזכים המפכים מתחת לשרשיו. ואמנם מתחת לתאנה, מים טהורים ושקופים כבדולח נובעים בזרם איתן וממשיכים דרכם דרומה. והנה כעבור דקה או שתיים דללו המים, זרמם נחלש אט אט עד שנפסק כליל. החצץ שבאפיק מתיבש לחלוטין כאלו מעולם לא ראה מים. ואז דממה מוחלטת שוררת לאחר הרעש שהמים השוקקים העלו לפני כן. ומתוך הדממה הנוראה בין ההרים השגיבים בוקעים קולות מבטן האדמה. בקבוקים מבעיתים שעולים אל קירות הסלע מהדהדים בחלל הודי. חלחלה עוברת בהם. עולה במוח המחשבה על שאול המלך שהקולות מאוב ערערו את שלוות נפשו…

ממעל משקיפה התאנה הזקנה ירוקת הפנים הטובים ואומרת: ילדים, אני כאן שנים רבות… הורגלתי בשדים שמתחת לרגלי… שום דבר אינו מפתיעני יותר…״ יושבים הילדים שעות רבות לרגלי התאנה מבלי יכולת למוש מהמראה ומהקולות שלא מעלמא הדין. עם רדת הערב, כאשר מתארכים הצללים, מזדרזים לטפס במעלה הואדי שמא תתפוס אותם החשכה בקרבת המעין המכושף. הילדים שגדלו והפכו אבות לילדים יורדים מדי שנה למעין השדים כדי להראות לצאצאיהם את הפלא שבעיר הולדתם. אחת מתופעות הטבע הנהדרות שזמן הקדוש ברוך הוא לעיר הזאת וההנאה גדלה שבעתים בראותך כיצד הילדים נתפסים לאהבת הטבע הפראי וגדלים על זיכרונות הביקורים במקום.

אחד האבות הללו מספר: ״עברו שנים ובתי הגיעה לסיום בית הספר העממי. מורי הכתה ארגנו טיול לגליל העליון. מששמעתי שצפת נכללה בתוכנית, הצטרפתי ברצון כהורה מלווה. בהגיענו למבואות העיר הכרזתי שיש באמתחתי הפתעה. ״על מעיו השדים בודאי לא שמעתם״! הודעתי לילדים המופתעים. בינתיים גם נודע לי סוד התופעה. מתחת לאדמה קיים שקע שאליו זורמים המים, השקע מתמלא ואז המים פורצים מתוכו. מאחר שהזרם אל השקע חלש יחסית והיציאה מנו רחבה- מתרוקן ־־השקע מימיו במהירות העולה על כניסת המים לתוכו. ממש כמו ״סיפון". אולם את ההסבר המדעי על התופעה שמרתי בינתיים לעצמי כדי לאפשר לילדים לשאוב את מלוא ההנאה וההתפעלות מסתורין האופף את המעין…

נסענו בטיולית במשעול צר והגענו לתאנה. ההפתעה היתה באמת עצומה. המעין המהולל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. שפשפתי את עיני בתדהמה. שמא שוב חמדו להם לצון השדים…

יד אנוש אמרה לטבע: ״רב לך אנשי עירנו זקוקים למים זכים ומשיבי נפש הזורמים כאן ללא תכלית…״

כלאו את המעין ללא רחמים בצינורות ברזל נוקשים״.

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל עמ' 24

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל –יום הכיפורים

מעיין השדים-עין אלג'ין

יום הכיפורים

בצפת של ימי הילדות לא היו חילוניים. המושג לא היה מוכר. האמת שלעומת ״החכמים״ שבלו שעות רבות בבתי המדרש על דף גמרא, היו מרבית התושבים ה״בעלי בתים״ הפשוטים עסוקים בפרנסת ביתם. הם פשוט לא הרשו לעצמם את המותרות של מיתה באוהלה של תורה. קשה גם לומר שיכלו למצות את קיום תרי״ג המצוות. הם בודאי שלא ירדו למעין שליד בית העלמין בכל בוקר על מנת לטבול ב״טבילה״ של האר״י ז״ל. הם לא ידעו, גם אם רצו בכך, לקרוא משניות והשפה הארמית היתה עבורם סגורה וחתומה. אך כל זה לא פגם באמונה ובקיום המצוות השגרתיות. התפילות של יום יום הו למרביתם שגורות על פה. יש להניח שהתפללו מבלי להבין את תוכן הדברים. אך מאומה לא גרע מחשיבותה של תפילה, גם נערנו חזר בכל בוקר על ״מודה אני…״ מבלי הבין את המשמעות. המלה ״בקרבי״, למשל העלתה אסוציאציה של קברית (גפרורים בערבית). אולם הפשוט שבפשוטים לא העלה בדמיונו הפרוע, בפינת מחשבתו האפלה ביותר, לחלל את השבת. על דל שפתיו על אחת כמה וכמה. הימים הנוראים היו באמת נוראים. ההכנות היו במלוא הקיטור״. כפרות״ הובלו כפותות לחצרו של חכם עזרא השוחט והקרקורים היו מחרישי אוזניים. ליל הכיפורים השרה עצבות בלב הילדים. הכל חשוך, המבוגרים רציניים ומכונסים בתוך עצמם. לא הקדישו תשומת לב רבה לילדים. מחשבתם התרכזה בתקון נשמתם. על הסברים בקשר לקדושת היום ומשמעותו – הס מלהזכיר. הכל נעשה בצורה שגרתית ומוכנית. בבית הכנסת ״אבוהב״, היו ספסלים בנויים לאורך הקירות, ״מנדר״. על ה״מנדר״ המערבי, בפינה שליד ההיכל, היתה מונחת כרית אדומה שעליה ישב הסב, לידו ישב האב והנער ליד אביו. שלשתם בשורה אחת. כאשר נתכבד סבו בעליה לתורה, עמד האב במקומו מתוך יראת כבוד, כנהוג, כל זמן שאביו שהה על ״התיבה״ ליד ספר התורה. כמוהו עשה גם הנכד כשלבו נפעם מהמעמד הטקסי.

הוא אהב את המעמד, את קולו של החזן, קול דקיק של סופרן. בשמחת תורה לא היה אושר גדול משלו. הרקודים, ההקפות, השירה הדהדה באוזניו כל ימות השנה הוא צפה לה שתגיע מחדש.

אך יום הכיפורים שאני. בגיל רך לא צמו כמובן. השהייה הממושכת בבית הכנסת היתה כבדה ומעיקה. היא לא דברה אל לבו. הנה מגיע החזן בתפילתו לרגע הגדול: ״ויעבור על פניו ויאמר….״ והמתפללים עטופים בטליתות שלא בימי השנה הרגילים. העטיפה היא טוטלית. מסתתרים איש איש מתחת טליתו מפחד שמא יקרה להם בכל רגע משהו איום. הנער נחבא מתחת לטליתו של אביו וכולם עונים בחרדה. פתאום משהו במכנסיו של המתפלל שעמד לפניהם משך את ליבו… קול צחקוק קל נפלט מפיו. האב הסה אותו בלחש: ״ששש!״ אבל הצחקוק הפך לצחוק ואז תפס האב באוזנו ומרט אותה כהלכה. לבושתו וכלימתו, הצחוק רק גבר עליו בצורה היסטרית ממש. הוא פחד מנחת זרועו של אביו ונמלט כל עוד נשמה בקרבו החוצה. ייתכן שאלו האב היה משתיק אותו בדרכי נועם ומשלח אותו החוצה על מנת להרגע. ואולי לאחר התפילה היה מסביר לו את חטאו לעומת קדושת המעמד, ייתכן שזיכרונותיי מאותו יום הכיפורים היו נעימים יותר…

מעיין השדים-.(עין אלג'ין).עמנואל שבבו ז"ל יום הכיפורים- עמ' 24

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר