מעיין השדים


מעיין השדים-עין אלג'ין – עימנואל שבבו ז"ל-מסיפורי צפת

מטבע הזהב

מאיר התהלך אנה ואנה בחצר רחבת הידיים. העצים שבחצר שלחו פאורות כלפי שמיים והשיחים הדיפו ריחות ניחוח. אולם דעתו לא היתה נתונה באותה שעו לאילן ולשיח. הוא היה טרוד בהרהוריו. כיצד יעשה את השבת הממשמש ובא ובכיסו אין פרוטה לפרטה. הוא ידע ימים טובים מאלה. ביתו, ובית אביו לפניו, היה פתוח לאורחים רמי מעלה. השפע הכלכלי והזוהר החברתי חברו יחדיו באותה חצר. אלה היו ימים. מעולם לא חשבו על המחר ולא דאגו לחסוך ליום סגריר. הבזבוז היה רב, היד רחבה וכל מה שהגיע לחצר מצא את דרכו אל מחוצה לה.

בינתיים הזמנים השתנו. מאיר הזדקן, ללא הכנסה כלשהי וללא נכסים לממשם. כל ימות השבוע עוברים ללא תפנוקים. אולם השבת היא שבת. את השבת צריך לקבל כהלכה. יש צורך לקנות בשר ודגים וגם יינות כמובן. ואולי יזדמן אורח כהרגלו מימים ימימה. הרהר ולא מצא פתרונים. הלוואות כבר מזמן לא העניקו לו הסוחרים. ההלוואות לא הוחזרו משום שלא היה מקור להחזרתן. עד מתי אפשר להתחשב ביחוס אבות כאשר מדובר בממון?

הוא יצא מהחצר אל הרחוב הצר, פסע מתונות, אחוז בסרעפיו ובפיו תפילה: מאין יבא עזרי…

העוברים המעטים שראוהו מתהלך ברוב חשיבות כמנהגו, דמו בנפשם שהאדון מאיר נהנה מטיול של אחר הצהריים ונתקנאו בו. כך יאה לגביר בן גביר, חשבו… לפתע הוא נעור לקולות שהגיעו אליו: הנה כאן ביתו של אדון מאיר. והנה הוא בכבודו ובעצמו! היה זה צפתי שהנחה אדם זר. האורח התייצב בפני מאיר ומסר אגרת שנשלחה אליו מארץ רחוקה. פתח מאיר את המעטפה וקרא דברי תשבוחות ותודות על האירוח שזכה לו כותב המכתב לפני שנים רבות בבית המשפחה הכבודה. חלפו שנים והאיש עשה עסקים טובים ונתברך במעשיו. הוא נזכר בביקור בצפת והחליט לשלוח בידי ידידיו דברי תודה.

קרא מאיר את הכתוב וחשב: לו ידע האיש למה אני זקוק היום, לא היה מסתפק בדברים יפים שאין מאחוריהם ממש… סיים לקרוא את המכתב, קפלו ותחב אותו לכיסו. ההפתעה היתה רבה כאשר האורח אשר המתין בסבלנות עד שמאיר יסיים את קריאת המכתב, שלף מכיסו מטבע זהב גדול: "את זה הוא שולח לך למזכרת״, הוא אמר.

מטבע זהב ששוויו כמה לירות ירקרקות אשר ביכולתן למלא את הבית ככל צרכו לכמה וכמה שבתות. זמן רב לא היתה שמחה אמיתית בחצר כבאותה שבת. השליח היה כמובן אורח הכבוד. הכל צהל כבימים עברו. גם השיחים והעצים כאלו נזכרו בימיהם הטובים ונראו ירוקים יותר. הספור התהלך בפליאה בן הצפתים. כל שיחה הסתיימה בשתי מסקנות מאלפות: האחת יש אלוקים בשמים, השניה-כל עושה מעשים טובים ברבות הימים ימצאם.

החנות

סלים חזר משתי שנות מלחמה בתורקיה אכול כנים ומזה רעב. עור ועצמות שצריך היה להחלים ולהתאושש. התורקים הסתלקו מהארץ והשאירו אדמה חרוכה. הם נצלו את משאבי האזור עד תום. גם את החורשות הם כרתו והשתמשו בעצים כחומר הסקה לרכבותיהם העיפות שהתנהלו בכבדות. האנגלים זה עתה הגיעו והחלו נסיונות לשקם את הכלכלה והמנהל אשר למעשה כבר לא היו קיימים. הוא מצא את האב שהיה בשעתו סוחר עשיר בעירו, מרושש לאחר ארבע שנות מלחמה ומחלות. צמרו המלא התרוקן ומאומה לא נשאר מכל המסחר. את אמו כבר לא מצא. היא מאנה להתנחם על הילקח בנה בכורה למלחמה ולא האמינה שתראה אותו עוד בחייה. היא חלתה וגועה ביגונה. הוא מצא את אשתו וילדיו הקטנים המשוועים למזון, צריך היה להתאושש ולפתוח בעסק כלשהו כדי להשיג אוכל לפיות הרעבים. החנות נשארה במקומה. גם מגרות העץ לאורך כל הקיר נותרו ריקים ומוכנים לקלוט את הסחורה. לאט ובהדרגה נתמלאו המגרות במלח, פלפל שחור, כמון וכיוצא בזה תבלינים. השקים הרחבים נתמלאו בקמח, סולת, סוכר ועמדו מוכנים למכירה. גם חלבה היתה בפח וטחינה במשקל ודבש חרובים. גם גפרורים לא חסרו.

בבוקר השכם, לאחר תפילת שחרית, הלך אישנו לכיכר שברובע הערבי, החסבה, שבת נמכרו ארגזי ירקות במכרז. הסבלים עמסו על כתפיהם את הארגזים והובילום לחנות. ילדי הרחוב באו לחנות, הושיטו שני מיל וקבלו גרעיני אבטיח או סכריות בתוך נייר שצורתו חרוט. ״אין לזלזל בקניות הקטנות״, נהג לומר ״המעות הקטנות מצטברות לסכום כלשהו בקופת העץ״.

אילם המכירות האמיתיות שהביאו לפרנסה היו של המשפחות. עקרת הבית באה לחנות וקנתה את צרכי המשפחה. המכירה המפורטת נרשמה בפנקס שבידה ובמקביל בפנקס החנות. בסוף החודש הופיע ראש המשפחה ופתח בחגיגיות: ״סלים הנכבד, הגיע יום התשלום! הבה נשווה את רשימותינו שמא נפלה בהן טעות״ החנוני נטל את פנקסו והתישב בסבלנות מול חכם שמעון שעקב אחר קריאת המצרכים, משקלם ומחירם. ״אוקית מלח בשני מיל, שלוש אוקיות סוכר בחצי גרוש, טחינה עם דבש חרובים בחצי גרוש…״

"רגע אחד! מדוע הטחינה כל כך ביוקר״? מערער החכם. ׳אתה רוצה שאמכור לך בהפסד?״ מתחנן סלים. "חלילה, אבל אתה ידוע כאדם דתי ואל לך להנות מגזל״.

כך התדיינו עד שהגיעו לסוף הרשימה ולסכומה בסך שלושים וחמישה גרוש. החנווני היה מותש.

"ועכשיו, תן במתנה אוקית סוכריות לילדים״.

"כל כך למה? תמה סלים

״אתה מקבל ממני כסף רב ועוד תשאל למה?״

החנות היתה קטנה, הרווחים היו מזעריים אך דיים היה לכלכלת הבית בסך שלוש לירות לחודש ולהותיר מחזור כספים לרכישת סחורה חדשה. החנווני דאג שלא להסתבך בחובות. הוא לא הלך בגדולות.

בצהריים סגר את דלתות החנות, עלה לדירה שמעליה ונח שעה קלה. ״סלים! סלים״ בקעו זעקות של ילד מהרחוב, ״אני רוצה לקנות!״ החנווני נסה להתעלם מהקריאות אך הן נמשכו והטרידו. לבסוף ירד לחנות באי רצון, רגוז על ההפרעה במנוחת הצהריים. הקונה בקש קופסת גפרורים שחסרה לאמו. היתה עוד חנות מכולת ברחוב שבמעלה המדרגות. שם ישב ציון בניחותא וישן בפה פעור. עוברים ושבים נשבעו שהזבובים חדרו לתוך פיו הפתוח לרווחה ויצאו בשלום. כאשר הזדמן קונה ובקש מה ממנו הוא ענה: ״כנראה שאין לי את מבוקשך. אולי תמצא אותו בחנות של סלים למטה״.

הוא היה חשוך ילדים ואדיש לפרנסתו. הקונים הדירו רגליהם מהחנות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר