מקדם-עותמאני-נוצרים-יהודים


תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העותמאנית

מקדם ומים חלק א

ברם, כאן המקום להדגיש, כי מעשי איבה אלה של יהודים נגד נוצרים לא נבעו רק — או בעיקר — מתוך אקט של הזדהות יהודית עם המדינה העות׳מאנית: למעשים אלה היתה זיקה אמיצה לשורה של מניעים עמוקים ואינטרסים חזקים, שהיו קשורים אלה באלה:

א. תגובה ואף נקמה על התנכלויות של נוצרים ביהודים, ובייחוד על ׳עלילות־הדם׳ שטפלו נוצרים על יהודים ברחבי האימפריה לאוו־ר המאה ה־19.

ב. תחרות יהודית־ נוצרית על משרות באדמיניסטרציה העות׳מאנית ועל עמדות בענפי בלבלה שונים.

ג. מאבק בין שני המיעוטים היריבים להשגת גיבוי או תמיכה של הרוב המוסלמי ושל השלטונות נגד המיעוט היריב.

ד. תגובה על האיבה המסורתית בין נוצרים ליהודים על רקע דתי־תיאולוגי.

שלושת היסודות האחרונים ביריבות הנוצרית־יהודית לא היו תופעות חדשות בתולדות האימפריה העות׳מאנית. התחרות הכלכלית בין שני המיעוטים, שהיתה טעונה באגטאגוניזם דתי תרבותי, התנהלה במשך מאות שנים במקומות שונים באימפריה העות׳מאנית על־פי כללי משתק ׳מקובלים׳: השפעה, שתדלנות, חתרנות ואמצעים פוליטיים אחרים בלתי־אלימים. במאה ה־ 19התוספה אליהם תופעת האלימות והדה־לגיטימאציה, כאשר הנוצרים אוחזים בנשק חדש: האשמת היהודים בפשעים אנטי־אנושיים במגמה לערער, אם לא להשמיט, את הבסיס המוסרי לקיומם ולהתיר את דמם לכול. כל־זאת באמצעות עשרות ׳עלילות־דם׳, שהחלו בחלב ב־1810 ונמשכו לאורך המאה אחת לכמה שנים בסוריה, בתורכיה, בבלקנים, ברודוס, בארץ ־ישראל ובמצרים, כאשר הגדולה שבהן — עלילת־דמשק ב־1840. המוטיב הרעיוני לתופעה זו, שהיתה חדשה במזרח־ התיכון, סופק כנראה במסגרת התהליך התרבותי של העברת מושגים מאירופה הנוצרית אל הנוצרים במזרח באמצעות מיסיונרים אירופיים שפעלו באיזור או פרחי־כמורה מקומיים שהתחנכו באירופה. הצורך הממשי לשימוש בעלילת־הדם נבע לא רק מהתגברות התחרות בין נוצרים ויהודים על משרות מינהליות ועמדות כלכליות, אלא גם מהתגברות העוינות הפוליטית של המוסלמים נגד הנוצרים על רקע הרפורמות העות׳מאניות. מנהיגי הנוצרים מצדם חיפשו דרכים להפנות את האיבה המוסלמית מהם אל היהודים והאשימו יהודים ברצח ילדים נוצרים ומוסלמים ובשימוש בדמם לאפיית מצות הפסח. האשמות אלו נקלטו היטב לא רק באוזני ההמון הנוצרי, הרווי עוינות דתית־היסטורית, אלא גם בדמיונו של ההמון המוסלמי, הספוג דעות קדומות ונבערות. יש להניח, שכוונת הנוצרים היתה לאפיין את היהודי כדמות שטנית אויבת האדם — נוצרי כמוסלמי — ולהופכו שעיר־לעזאזל ואובייקט לזעם המוסלמים. ואומנם מוסלמים לא מעטים ונוצרים חברו יחד בהתפרצויות אלימות אנטי־יהודיות, שאירעו בעקבות עלילות־דם; והיו אף מוסלמים בתורכיה, סוריה ומצרים, שעשו בעצמם שימוש בנשק עלילת־ הדם נגד יהודים, כדי להיפרע מאויבים אישיים, וכן לצורך סחיטת־ כספים. במקרים אחדים השתתפו בהאשמות האנטי־יהודיות גם קונסולים אירופאים (צרפתים, בריטים ואחרים) ומושלים עות׳מאנים. אולם על־פי־רוב הגנו השלטונות העות׳מאניים על הנתינים היהודים מפני עלילות־ הדם, ואף הענישו את המעלילים. כך, למשל, בספטמבר 1840, בעקבות עלילת־ דמשק, הוציא הסולטאן עבדול מג׳יד פירמאן מלכותי, המזים את ההאשמות נגד היהודים ומזכה אותם מכל פשע. פירמאן זה שימש גם בתקופה מאוחרת יותר בסים משפטי להזמת עלילות־ דם נוספות מצד השלטונות התורכיים, ובמקרים רבים אחרים חקרו השלטונות בעצמם את ההאשמות נגד יהודים ומצאו אותם משוללות כל יסוד. בהקשר לכך יש להוסיף, כי השלטונות העות׳מאניים במטרופולין ובפרובינציות גם יחד פעלו אף במקרים אחרים להגן על הנתינים היהודים מפני התנכלויות ופגיעות מצד נוצרים ומוסלמים כאחד  ונכבדים מוסלמים גילו מדי פעם יחס אוהד ליהודים ונטו לתמוך בהם בעתות של מחלוקת יהודית־ נוצרית.

על סמך האמור לעיל ניתן לסכם ולומר, כי במאבק הנוצרי־יהודי על תמיכת הרוב המוסלמי נטתה הכף על־פי־רוב לטובת היהודים, על אף השימוש בנשק עלילת־הדם על־ידי הנוצרים. בחלקים נרחבים של האימפריה חלה התקרבות מוסלמית־יהודית הדרגתית, וכתוצאה מכך שופרו מעמדם וביטחונם של היהודים. בניגוד לכך גבר, כנזכר לעיל, הקיטוב המוסלמי־נוצרי וזה הוליך למעשי פוגרום וטבח בנוצרים בסוריה ובתורכיה ולהגירה נוצרית גדולה אל מחוץ לאימפריה העות׳מאנית. אך משולש יחסים זה, מוסלמי־נוצרי־יהודי, בכמה איזורים, כמו מצרים וארץ־ישראל, שבהם נוצר, היה בעל אופי שונה — או שחל בו שינוי לקראת סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. כאן נוצר בסיס חדש להתקרבות ולשיתוף־פעולה מוסלמי־נוצרי במסגרת התנועות הלאומיות המקומיות. באזורים אלה הפכו היהודים יעד למאבק מוסלמי־נוצרי משותף, בין אם משום שלא נטלו חלק בתנועה הלאומית המקומית, כמו במצרים ובסוריה, ובין אם משום שהקימו בעצמם תנועה לאומית משלהם, כמו זו שבארץ־ישראל; ותנועה זו הציבה אתגר — אם לא איום — לתנועה הערבית הלאומית של סוריה וארץ־ישראל. בתורכיה, לעומת זאת גילו יהודים הזדהות עם התנועה הלאומית התורכית אשר חוללו ׳התורכים הצעירים,אולם, על־אף ההעדפה שזכו לה היהודים על־פני הנוצרים שבתורכיה, לא הגיעו הם למעמד שוויון מלא עם התורכים המוסלמים, ואף נפגעו ממדיניות ׳התורכיזאציה׳ של המשטר החדש, שהיצרה את צעדי כל המיעוטים.

ולסיום יש להוסיף!, כי יהודים לא־מעטים בתורכיה ובחלקים אחרים של האימפריה, אעפ״י שהיו במשך דורות נאמנים למדינה העות׳מאנית וייחלו לשלומה, ראו בה אך מולדת זמנית. הם ראו עצמם כמיעוט נסבל ואף נדחה וטיפחו בלבם את התקווה לשוב לירושלים ולארץ־ישראל, כפי שמעיד מקור עותימאני מהימן כבר במחצית המאה ה־19:

[…] מאוחדים בקשר בל־יינתק של אמונה ואינטרס משותף, אשר מקבל חיזוק על־ ידי בדידותם והבוז אשר רוחשים להם, היהודים נ…] מטפחים את התקווה להשיב לעצמם באחד הימים את הבעלות על ירושלים ; ועל־כן בסבלנות ובהתמדה הם ממשיכים את השלשלת הבלתי־ פוסקת של תולדותיהם עד ליום, אשר יציין את הקץ לגלותם הארוכה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר