טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
ערב הבר־מצווה
ערב הבר־מצווה אחרי הצהריים, ז״א ביום ראשון או ביום רביעי, הולך הבחור שלנו לבית־הספר ומזמין את כל חבריו ומכריו הלומדים אתו בכיתה. כל ילד שהוזמן מביא לג׳ראמא (מתנה קטנה — כמה פרוטות של היום) ל״מלמד״. תמורת לג׳ראמא משחרר הרבי את כל אלה שהביאוה.“ הנערים מלווים את בן־המצווה לביתו ומחכים לו עד שיסתפר, יתרחץ ויתלבש, ואז יוצאים אתו יחד לטיול. מקובל היה במכנאס בזמני שאבי בן־המצווה או אחד מקרוביו שוכר משאית (camion) או שתיים־שלוש מוניות ולוקח את הבן עם חבריו לטיול מחוץ לחומות המלאח, ואף מחוץ לעיר. בינתיים הנשים מנצלות את ההזדמנות לגמור את ההכנות הסופיות לחגיגה שתתקיים בערב.
כמו כן מקובל היה בזמני, שבן־המצווה מחלק סיגריות לכל חבריו(אלגארו די מול־תפלין — סיגריית בן־המצווה), ולשם כך הוא מצטייד בקופסת סיגריות אחת או שתיים. אף שלא ראה סיגריות מימיו, הבחור שלנו היה צריך גם הוא לעשן סיגריות עם חבריו כאילו עישון סיגריות היה מין טקס מעבר מילדות לבגרות.
אחרי הטיול, שנמשך שעה או שעתיים, הולך בן־המצווה עם חבריו לבקר את המשפחות שביקשו שיעבור אצלן. מלווה בעשרות נערים ומצויד ברשימה של ביקורים, עובר הבחור שלנו בשכונת היהודים (אלמללאח) כאשר חבריו צווחים לפניו בקול רם ובמקהלה מחרישה אוזניים את הפסוקים ״המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי…״ (בראשית מח, טז), ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור…״ (שם מט, כג), וכאשר קבוצה של נשים צעירות הולכות אחרי השיירה כשהן משמיעות קריאות גיל של יו… יו… יו… (אזג׳ארית). אם איזה גוי נקלע לסביבה, ובדרך כלל פגשו תמיד אטרראח(שוליית נחתום), האומלל היה זוכה מידי הנערים לקיתון של קללות עסיסיות, והיו גם קללות מיוחדות, אבל קודם כול צווחו עליו בְּעִירַא! בְּעִירַא! (בוז, בוז לך), ואחר כך ״אוי לך מואב!״ בוהּ עְלִךּ יַא מוֹאָב דִי כְלִלית מְרָאתִיךּ הִזַזאלַא וּבְּנָאתִיךּ אִיתָאמָא״ (אוי לך מואב, איך הנחת אשתך אלמנה ובנותיך יתומות!), ועוד כהנה וכהנה. אבל אם הקבוצה פגשה בדרכה ברב, תלמיד חכם, אז כולם נגשו ביראת כבוד ונשקו את ידו, ובפרט בן־המצווה, והוא זכה בברכת ״בסימן טוב״ וב״מי שבירך״; הוא הדין אם פגשו בזקן נכבד ובעל הדרת פנים.
כאשר הנער מגיע לבית שעליו לבקר, בעלת אותו בית יוצאת בשמעה את המולת הנערים ומקבלת את פני השיירה בשמחה וגיל וכמובן בקריאות יו… יו… יו…. חתן הבר־מצווה מנשק את יד בעלת־הבית, והיא מחזירה לו בחיבוקים ובנשיקות על הלחיים ובתוספת כל מיני ברכות ואיחולים כשהיא תוחבת לג׳ראמא (סכום כסף הגון) לכיסו. אם הנער יתום, אז הוא זוכה במנה אחת אפיים, הן בכסף והן בברכות. בדרך כלל, הג׳ראמא הזאת יועדה להורים לעזור להם בהוצאות החגיגה המרובות, והנער מביא את הכסף הנאסף למשפחתו. הביקורים האלה אורכים יותר משעתיים, והנערים חוזרים לבית בן־המצווה אחרי שהחשיך.
ליל הבר־מצווה
חגיגת הבר־מצווה מתחילה באופן רשמי רק בליל הבר־מצווה (לילת אתפלין, הנקרא לילת לג׳ראמא, ליל המתנות), אחרי תפילת ערבית. כל המשפחות שהוזמנו מגיעות, אבל בדרך כלל בערב זה באים רק הגברים. נוסף על קרובי המשפחה מוזמנים רבנים ונכבדי הקהילה, ובמיוחד ה״רבי״ של בן־המצווה, הפייטן ושמש בית־הכנסת. בחדר האורחים (אוזדאר) עורכים שולחן גדול ועליו פמוטות עם נרות דולקים. על השולחן המסודר יפה עם כל מיני תקרובת, מניחים אסנייא (מגש נחושת), וכל הנכנס מניח עליה סכום מסוים (ג׳ראמא), שיתחלק בין הרבי, הפייטן והשמש.( אם הורי בן־המצווה אינם בעלי אמצעים, חלק גדול מהלג׳ראמא הזאת מיועד לעזור להם בהוצאות).
שלושתם ממלאים תפקיד חשוב בחגיגה זו. הרב מחלק ברכות לכל דורש, הפייטן מלהיב את הנוכחים בשיריו ופיוטיו המיוחדים למצוות התפילין, והשמש ממלא כל מיני תפקידים שמטילים עליו, כולל הגשת תה ויתר התקרובות למוזמנים. כמו כן כל מוזמן הנכנס מתקבל בברכת ״מי שבירך״ מפי הרבי, ובפיוט נאה מפי הפייטן, היודע להתאים פיוט מיוחד לכל נכנס ולכל שם, והשמש דואג להושיב את הנכנס במקומו.
הערת המחבר: בעבר התקיימה תספורת בן־המצווה (אתחפיף) באותו ערב בנוכחות כל המוזמנים ובאווירה חגיגית של שירה ופיוט וקריאות יו… יו… (זגארית). בסוף הטקס הזה ישב לו הספר על יד הרבי, הפייטן והשמש, וכמובן גם הוא נטל חלקו מהלגיראמא, אבל מנהג זה בוטל.
כל הערב יושב לו מול־אתפלין(חתן הבר־מצווה) ליד הרבי והפייטן ויתר האורחים המכובדים היושבים בראש השולחן, כשהוא לבוש תלבושת מיוחדת לבר־מצווה, ומצפה בסבלנות לרגע שאליו התכונן כל כך במשך שבועות. כשכל המוזמנים נוכחים מגיעה שעת הדרשה. הפייטן פותח בפיוט מתאים, והנער עומד מול ה״רבי״ שלו והמוזמנים ומדקלם את דרשתו בעל־פה, כשדמעות גיל זולגות מעיני אמו וקרוביו. אחרי הדרשה מכבדים את המוזמנים בתה עם נענע, חתיכות מעזון ועוגות פליבי.
יום הבר־מצווה
למחרת בבוקר, יום הבר־מצווה (נהאר אתפלין), משכימים הרבי, הפייטן והשמש לבית בן־המצווה ומעירים את בעלי הבית ואת הבחור. הרב מלבישו טלית ומניח את התפילין על ידו, כשהלה מברך את הברכות ״להניח תפילין״ ו״להתעטף בציצית״. אחר כך קורא בן־המצווה בקול רם בנוכחות הוריו וקרוביו את ברכות השחר בעל־ פה, כשכולם עונים אחריו אמן. נהגו במכנאס לעטוף את בן־המצווה בטלית, דהיינו לשים לו את הטלית על ראשו כמו תלמידי חכמים; אבל כמובן הם עשו זאת רק ל״בני אבות״ ולבנים ממשפחות מיוחסות.
הערות המחבר: הרב יוסף בן נאיים מספר בספרו ״נוהג בחכמה״, שבעיר פאס נהגו להניח את התפילין לבן־המצווה מאחורי הדלת (מנור לבאב). הרב בן נאיים מסביר, שאולי מנהג זה מבוסס על מצוות התורה לגבי עבד שאינו רוצה לצאת חופשי מעם אדוניו אחרי שש שנים. במקרה זה ציוותה התורה, שאדוניו יגיש אותו אל הדלת וירצע את אוזנו במרצע לעבוד בו לעולם. הורי בן־המצווה, מסביר הרב בן נאיים, מתכוונים גם הם למסור את בנם לעבודת הבורא ומקווים שימשיך בעבודתו לעולם. ראה: נוהג בחכמה, עמ׳ 245-244; מלכה, עמ׳ 49. נראה שבמכנאס לא היה שום זכר למנהג זה.
- בדרך כלל אנשים פשוטים לא העוו להתעטף בטלית כמו תלמידי חכמים בפומבי, משום ״דמתחזי כיוהרא״, ושלא ״להתעטף באיצטלא דרבנן״. ע"כ
- טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991
- מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי