המרגלית-תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו
המרגלית
היה היה רב אחד שהיה חכם גדול, עשיר ומכובד, ששימש גם כראש הקהילה בעיר פאס. היו לו שלושה בנים. הוא נתן להם חינוך טוב, וגם הם זכו להיות חכמים גדולים, נבונים ובעלי השכלה.
רב זה, חוץ מלמדנותו, היה גם בקיא מאוד בחוכמת הכוכבים. פעם אחת, הוא רצה לראות את הזיווג של בניו, ואם הם מתחתנים בעיר הולדתם או במקום אחר. ומה גילו לו הכוכבים? הוא ראה שלשני הבנים הגדולים נשים מקומיות מעיר הולדתם פאס, ואילו הבן השלישי עתיד להתחתן עם אשה מעבר לים. הוא לא רצה לגלות לבניו שום דבר ממה שחזה בכוכבים. כשהבנים הגיעו לפירקם, חיפשו ההורים לכל בן בחורה מתאימה. נותר רק הבן הקטן, והוא באמת מחכה מתי אביו הרב ישיא גם לו בחורה. הוא מחכה שנה, שנתיים, חמש שנים. קשה היה לו לשאת מצב זה. שיעמם לו הרבה. הוא רואה את האחים שלו, ולכל אחד בית, לכל אחד אשה ובנים ולו אין שום דבר. גם קינא בהם וכאב לו מאוד.
כל פעם היה מדבר עם עצמו ולא העז להעלות נושא זה עם אביו. לא ידע מה לעשות.
פעם אחת אמר לאביו: "אבא, כמו שעשית למען אחיי, עשה גם למעני. נתת להם בית ואשה, תן גם לי. האם נגזר עליי לא לשאת אשה,,? אבא שלו לא אמר לו מעולם שום דבר, כי הוא לא רצה לגלות לו מה שהוא ראה.
לימים, הבן הזה התחיל לדבר לבד כמו חולה־רוח. אחרי כמה זמן, הגיע אורח לבית. ישב איתם קרוב לחודש והוא ראה את הצרות והבעיות של הבן הזה.
אמר לו: "בוא איתי לטייל מחוץ לעיר״. חשב שאולי יעבור לו העניין הזה, בילבול המוח שלו.
הבן הסכים והלך עם האורח הזה במשך שישה שבועות. פעם, היו יושבים ליד נהר אחר במרוקו ופתאום, בא נשר אחד וחטף את הבן. חטף אותו. עף איתו במשך חמש שעות. עבר איתו ימים ונהרות, וזרק אותו באחת מערי אירופה, על הגג של ישיבה אחת שבה למדו תלמידים.
באותה עיר מערי אירופה אליה הגיע הבן, היה רב אחד, הרב של העיר ולו בת אחת. היא דחתה כל התלמידים שבאו לבקש את ידה. גער בה אביה והוכיח אותה על סירובה להתחתן. הוא הושיב אותה בעליית הגג ושם התבודדה, והמשיכה ללמוד ולהתעמק בלימוד התורה והתלמוד. היא הודיעה שהיא תסכים להתחתן רק בתנאי שמבקש ידה יגבר עליה בהבנת התורה והתלמוד.
כשהגיע הבן ונזרק על גג ביתה, וזה היה בין השמשות, נזדעזע הבית מרעש הנפילה. עלתה הבת לגג וראתה בן־אדם שוכב ללא הכרה. הביאה לו כמה סמי ריפוי כדי להחזיר לו את ההכרה. אז פקח את עיניו ושאל אותה: ״מי את״? אמרה לו: "אני יהודיה״. אמר לה: ״טוב, כי גם אני יהודי״. הביאה לו מים קרים, שתה וירד לחררה, והתחיל ללמוד איתה. הוא רואה ספריה מלאה ספרי קודש. הוא שמח מאוד, התחיל ללמוד איתה עד מאוחר בלילה. היא הגישה לו משהו לאכול ושאלה אותו: "אתה נשוי״? אמר לה: "לא, לא מצאתי בת־הזוג שלי". אמרה לו: "גם אני לא התחתנתי. הודעתי שאני אתחתן רק עם מי שינצח אותי בלימודים. אני מודה לשם, שאתה ברוך השם ניצחת אותי. אם אתה מוכן להתחתן איתי, אני מסכימה״. אמר לה: ״אני רוצה להתחתן איתך״.
כשהסכימו ביניהם, ירדו מהשמיים אליהו הנביא ותשעה מלאכים. הם כתבו להם כתובה, עשו קידוש וערכו להם חתונה יפה. הגישו להם אפילו אוכל. הכל הם הביאו להם. נפרדו מהם המלאכים ונשאר החתן עם הכלה. אף אחד לא ידע מכך, גם לא הרב והאמא. ההורים לא ידעו. הוא ישן איתה במיטתה ולמחרת בבוקר, הוא קם, הלך להתרחץ למעלה, בגג. הוא מתרחץ, מנגב ידיים ופנים ופתאום, הנשר שחטף אותו, לקח אותו בחזרה וזרק אותו בעיר פאס.
כשהוא חזר להכרתו, נזכר במה שקרה יום קודם. שאל את עצמו אם זה היה בחלום או במציאות. לא ידע מה לעשות, מה להחליט. אבל הוא הרגיש שזה היה בעולם המציאות, אבל למי יספר דבר כזה? מה שם המדינה? מה שם העיר בכלל? היכן מקומו של הבית? שום דבר הוא לא ידע.
הלך אצל אביו וסיפר לו כל מה שקרה. האב הצטער למשמע הדברים וחשב: אולי הבן שלי משתגע, אולי ראה משהו בחלום וחושב שזה במציאות? האב היה באמת מודאג. אבל הבן ממשיך לטעון שזו האמת, מציאות ולא חלום.
אחרי המקרה הזה, ישב הבן כשתים־עשרה שנה אצל הוריו. פעם אחת, הוא הסתובב ליד העיר ללא מטרה, כאשר ראה שני אנשים רבים ביניהם. שאלו אותו: ״איפה הבית של הרב״? אמר להם: ״אני הבן של הרב, בשביל מה אתם שואלים״. אמרו לו: ״אנחנו מעיר פלונית. האבא שלנו השאיר לנו ירושה גדולה ומרגלית. עכשיו אנחנו רוצים להפריד בין הירושה לבין המרגלית. רוצים לקבוע מי ייקח את הירושה ומי ייקח את המרגלית. שנינו רוצים את המרגלית. מה נעשה? אנחנו רוצים ללכת לרב כרי שיפתור את הבעיה״. אמר להם: ״טוב, אני בנו של הרב. אעזור לכם לפתור את הבעיה, אבל קודם כל, מה הסגולה של המרגלית הזו״? אמרו לו: ״המרגלית הזו, אם אדם רעב, ישים אותה בפיו, כל מה שיש לו חשק לאכול ולשתות, הוא יאכל וישתה. סגולה נוספת, אם הוא רוצה לנסוע לכל מקום בעולם, ולא חשוב לאן, ישים אותה ביד ימין ויאמר: אני רוצה למקום פלוני. הוא יעצום עיניו, יפקח אותם וימצא עצמו באותה העיר שהוא ביקש״. אמר לעצמו, אני זקוק באמת למרגלית הזאת.
אמר להם: ״עימדו כאץ. אני אזרוק את המקל הזה ומי שיביא אותו ראשון, יזכה במרגלית".
הבן של הרב לקח את המקל שלו וזרק אותו רחוק. שני האחים התחילו לרוץ. בינתיים, תפס את המרגלית ביד ימינו ואמר: ״אני רוצה להגיע לאותה עיר בה התחתנתי״. עצם את עיניו ומצא עצמו ליד נהר אחד, הנהר של אותה העיר שבה התחתן. שני האחים הרבים חזרו ולא מצאו אותו והתחרטו על מעשיהם. הבן רואה את העיר, ישב להתרחץ ליד הנהר, שתה מים והחליט לנוח. הוציא את המרגלית, התחיל להסתכל בה והתפעל מצבעיה ומהברק שלה. פתאום, באה ציפור אחת וחטפה את המרגלית. הצטער על אובדן המרגלית אך לא הרבה. חשב: בשביל מה אני צריך את המרגלית עכשיו? אני חטפתי אותה מאנשים אחרים וגם הציפור חטפה אותה ממני.
העיר עמדה מולו. הוא נכנס לעיר אך לא ידע לאן לפנות. הוא גם לא היה בטוח אם זו העיר או זו עיר אחרת. הוא התחיל להסתובב. פגש אותו בן־אדם אחד, בעל־מאפיה. אמר לו: ״בוא הנה, ניכר עליך שאתה אדם זר". ענה לו: ״כן״. אמר לו: "אתה רוצה לעבוד״? ״כן אני מוכן לעבוד. במה״? אמר לו: ״במאפיה, תעבוד איתי במאפיה. תביא את הלחם שלשו האנשים למאפיה. תעבור ותזכור בית בית, כל בית ומספרו, וכל בית כמה לחמים הם מסרו. כשהלחמים יהיו מוכנים, תיקח להם. אשלם לך מחצית משכרך והם ישלמו לך מחצית". ענה לו: ״ההצעה טובה ואני מסכים״.
התחיל לעבוד חודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי עד שהתרגל. הכיר את האנשים, הכיר ביתו של כל אחד ואחד. הוא היה ישן במאפיה. ככה היה הולך מבית לבית עד שהגיע פעם לביתו של הרב, אביה של אשתו. הוא לא זיהה אותה והיא לא זיהתה אותו, כי הכל קרה בלילה. הוא לא ידע שזה היה הבית.
נחזור עתה לאותו ערב בו הוא התחתן עם הבת של הרב. למחרת, כשהוא יצא מוקדם מחדרה, חשבה שהוא הלך לבית־הכנסת או הלך לטייל בעיר כי הוא אדם זר. היא חיכתה לו והוא לא חזר. היא התחילה לדאוג הרבה ולבכות. היא חיכתה כמה ימים, חודש והוא לא חזר אליה. אחרי שלושה חודשים הרגישה שהיא בהריון. עכשיו מסכנה הבת הזאת, היא לא יכולה לספר לאמא, לא יכולה לספר לאבא, כי זו חרפה גדולה. בת־הרב נמצאת בהריון מבלי שיש לה חתן. זה מצב קשה עבורה. כשהגיעה לחודש התשיעי, וכבר קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא.
אמרה הבת: "אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: "אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החורש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: "לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי".
הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. "אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה.
בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת 'לבעלה' לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח.
באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: "אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״.
אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: "כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין.
בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״.
כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר".
המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: "אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.
פעם הלכה אשתו, הבת של הרב, חיפשה אותו בשוק ומצאה אותו. אמרה לו: "אדוני, למה אתה לא לוקח את הלחם שלנו? הבן שלי התרגל אליך. אני מבקשת ממך, אנחנו מוכנים לשלם לך כפול ממה שאתה מקבל. אבא ישלם לך וגם אני אשלם לך כפליים ממה שמשלמים לך אנשים אחרים". ענה לה: ״אין פה ענין של כסף אלא של צדק. לפני חודשיים, הלכתי לבית־הדין של אביך עם גביר אחד. הוא העדיף אותו ונתן לו את המרגלית. אמר שהמרגלית לא שלי ובאמת המרגלית שלי. אני יכול להוכיח״. אמרה לו: ״אם ככה, חזור שוב להתלונן ואני אלחץ על אבי שיעשה לך משפט צדק״.
עוד פעם חזר והתלונן. הגיש אותו למשפט, לתביעה. הרב שלח שוטר להביא אותו. שאל אותו: "מה ההוכחה שלך שזו המרגלית שלך". ענה לו: ״אדוני, קודם כל אספר לך את כל הסיפור שלי. אני מפאס שבמרוקו. אני בן־הרב של פאס וזה מה שקרה לי עד שהגעתי לעיר הזאת. כבר שתים־עשרה שנה אני משתוקק לחזור לעיר הזאת. פעם מצאתי שני אנשים רבים. הם סיפרו לי שהמרגלית הזאת, אם אתה רעב, תשים אותה בפיך ותאכל מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה. אם אתה רוצה לנסוע, תשים אותה ביד ימין שלך ותגיע למחוז חפצך. בעזרת המרגלית באתי לעיר הזאת, מפאס עד לכאן. ישבתי ליד הנהר, הייתי מתרחץ ופתאום באה ציפור וחטפה אותה. כשאני באתי אליהם, אמרו לי לעלות לקץ ומצאתי את המרגלית הזאת. זיהיתי אותה ועכשיו היא שלי".
הרב אמר: ״טוב״. הוא קרא לגביר ואמר לו: ״איזה סימן יש באבץ הטובה הזו"? אמר לו: ״אין לי סימנים, זו מרגלית פשוטה״. אמר לו: ״טוב, עוד נראה״. הוא קרא לאדם שהיה עובד בשוק. שאל אותו: ״אתה רעב״? אמר לו: ״כן״. "מה אתה רוצה לאכול״? ענה: ״הייתי רוצה לאכול פירות אלה ואלה״. הוא שם לו את המרגלית בפה והאיש מרגיש שכאילו אוכל תמרים, ענבים, רימונים, כל הפירות שהוא התכוון לאכול.
הרב אמר לגביר: ״אתה חייב שלושה חודשי מאסר בבית־סוהר כי שיקרת". והנה נכנס הבן הקטן, הנכד של הרב. הוא ראה את האיש מהמאפיה והתחיל לבכות, לחבק ולנשק אותו. הרב הרגיש משהו. אז הוא נזכר מה שסופר לו והבין שהוא האיש שנפל על גג בית, כי סיפר לו שהוא נפל על גג ביתה של בת אחת ונשא אותה כדין תורה, ובאו תשעה מלאכים עם אליהו הנביא ועשו להם קידושין. למחרת חטף אותו הנשר, החזיר אותו לעיר פאס וכל זה קרה לפני בערך שלוש־עשרה שנה. שאל אותו הרב: ״אתה יודע לכתוב״? ענה לו: ״כך. אמר לו: ״כתוב לי את שמך ושם אביך״. הוציא לו נייר עם קולמוס וכתב שמו ושם אביו. הרב הוציא את הכתובה וזיהה אותה החתימה, בדיוק כמו שחתם. אמר לו: ״אתה חתן שלי, אני חמיך, זאת אשתך וזה הבן שלך. מהיום והלאה ברוך הבא, אתם תשבו איתי, כמה זמן שתרצו. אתם תשמחו וכמה שהיו לכם צרות ובעיות, מעתה יהיו לכם תענוג ופינוקים ותמצאו רק נחת רוח״.
ישבו בבית־הרב כחודש. אז אמר לחמיו: ״אני צריך ללכת לראות את אבי״. הוא לקח את אשתו ובאו לעיר פאס. הם ישבו שם ימים ושנים מאושרים עד שהלכו כולם לעולם האמת.