מרוקו-וישי-ספרד


יהודי צ. אפ. במלה"ע ה-2-מיכאל אביטבול

משטר וישי

באיגרת שנמסרה ב־2 בספטמבר 1942 למזכיר המדינה הגרמני א׳ פון וייסצקר, הסביר שגרירה של איטליה בברלין, אלפיארי(Alfîeri), את הסיבות להתנגדות זו של ממשלתו. באמצעות חוקי הגזע והצווים בדבר אריאניזציה של הרכוש היהודי ביקשו שלטונות וישי, כדברי השגריר, להשיג מטרה שהיתה זמן מה קודם־לכן מבוקשה של צרפת בתוניסיה, לאמור — החלשת ההשפעה האיטלקית אגב פגיעה באינטרסים של איטליה בממלכה. במהלך המשא־ומתן עם וישי, הוסיף אלפיארי, תירצו הנציגים הצרפתים את יוזמתם בלחצים שהפעילו עליהם הגרמנים לשם הנהגתם המידית של חוקי הגזע בצפון־אפריקה. לפיכך, סיים —

בשל החשיבות שאיטליה מייחסת לפתרון משביע־רצון של בעיה זו, אנו מקווים כי ממשלת הרייך תאות לתת הוראות מתאימות לנציגיה, בבקשם שלא לראות כעניין דחוף את יישומם של חוקי הגזע בצפון־אפריקה וגם, אם אפשר, לדחות את יישומם בפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה.

פניית האיטלקים עוררה מבוכת־מה בקרב עמיתיהם הגרמנים. וייסצקר נטה לחשוב כי כל הפרשה לא היתה אלא מזימה צרפתית שנועדה לסכסך בין שני שותפי הציר, ואילו שגריר גרמניה בפאריס, אוטו אבץ(Abetz), שדן בעניין זה עם ראש־הממשלה ומפקד־המשטרה הצרפתית בוסקה (Bousquet), היה ביקורתי ביותר כלפי העמדה האיטלקית: ׳אין זה משרת את האינטרסים של המדיניות הקולוניאלית האיטלקית שהצרפתים יופיעו בתור רודפי היהודים בתוניס ובאלג׳יר והאיטלקים מגיניהם׳, הכריז, כמה שבועות קודם־לכן, באוזני הגנראל ג׳ליצ׳ה, המזכיר הכללי של ועדת שביתת־הנשק האיטלקית. בעוד מדגישים השלטונות הנאציים את הצורך בהשלטת אחידות בצעדים האנטי־יהודיים שנקטו בשטחים הכבושים בידי גרמניה או בתחום השפעתה, הם החליטו בסופו של דבר שלא להתערב לכיוון זה או אחר במדיניותה של וישי כלפי היהודים האיטלקים בתוניסיה. כפי שנראה בהמשך, שאלה זו עתידה היתה לשוב ולהתעורר, עם כניסת גיסות הציר לתוניסיה.

בעקבות התערבותם של האיטלקים ותוצאותיה, גילו הצרפתים עצמם פחות עניין באריאניזציה של הרכוש היהודי. האיטלקים חששו מפני השטלתותם האפשרית של הצרפתים על רכוש זה, ואילו הצרפתים דאגו שמא ייפול לידי ׳לא־צרפתים׳, היינו — איטלקים. דאגה זו הובעה בבירור במכתב שהיפנה נשיא ׳הלגיון הצרפתי של ׳החיילים המשוחררים׳ בתוניסיה לאדמיראל אסטווה, ביום ה־25 במארס 1942:

אפשר להניח אפוא כי היהודים שהיו מטרה להגבלות שונות ולאיסורים ביחס למקצועות מסוימים, עוד לפני פרסומם של הצווים החדשים, מעריכים כי התקנון הנוכחי אינו סופי וכי צעדים אחרים, חמורים אף יותר, צפויים להם בעתיד […]. יהודים רבים יאלצו, במסיבות אלה, לממש את הרכוש הנתון עוד לשליטתם החופשית, כדי להפוך את ממונם לנכסים שאפשר להחביאם בנקל (מזומנים, ניירות־ערך, אפילו תכשיטים). כעיקרון, אין הדבר פוגם ברוחו של ׳תקנון היהודים׳ […]. במטרופולין יהיה מימוש זה לתועלת הצרפתים. אולם לא כך יהיה בתוניסיה, אלא אם כן ישגיחו ויפקחו עליו. המכירות תבוצענה לרוב לטובת זרים, שכן הצרפתים אינם מהווים אלא כ־1/25 מתוך האוכלוסייה בתוניסיה, שרובם פקידים. יתר על כן, היהודים יעדיפו, ללא ספק, למכור למי שאינו צרפתי […]. מן הראוי אפוא לשקול אמצעים מתאימים, שבכוחם גם להאט את קצב המימושים הגדולים, ולעשות כדי להבטיח את רווחיהם לקהילה הצרפתית, שכן אין באפשרותה לרכוש נכסים כה רבים בקצב מהיר כל כך.

ברור אפוא כי לא היה זה מתוך שיקולים מוסריים במהותם או למען הצדק האידיאלי שנציג רשמי זה של החוגים הווישיסטים בתוניסיה ביקש להאט את קצב חיסולם של נכסי היהודים. ׳תקנון היהודים׳ והאריאניזציה הכלכלית של הרכוש היהודי לא נועדו בעיניו אלא בתור ׳תמריץ להגברת ההשפעה הצרפתית׳. יוצא מכאן אפוא כי הרחק מן התכתיבים הגרמניים, נעשתה המדיניות האנטי־יהודית של וישי בצפון־אפריקה ׳למען צרפת׳ ולתועלתם הבלעדית של הצרפתים בצפון־אפריקה. ביצועה הוחרף או הוקל לפי האינטרסים של חלק אוכלוסייה זה.

הבה נעיין מעט במצב שנוצר במארוקו, שם לא התייסר הגנראל נוגס בלבטים מוסריים ובהיסוסים, בדומה לאדמיראל אסטווה. בצייתנותו הבלתי נלאית להוראות וישי הוכיח נוגס את רצונו להשכיח את ׳חטאיו׳ מערב שביתת הנשק והשם שיצא לו מכבר של ׳גנראל השמאל׳.

אשר לסולטן מוחמד החמישי, לפי השמועה הוא מיהר לעזרת נתיניו היהודים, בהתערבו בינם לבין הנציבות. אך לא כך היה במציאות: בדומה לשליטי תוניסיה, לא יכול מלך מארוקו אלא להטביע את חותמו בתחתית הט׳הירים והצווים שהגיש לו הנציב, וגדולה מזו: שלא כמו מונצף באי, הוא אסר על עצמו כל נקיטת עמדה וכל מחווה ציבורי שעשוי היה להתפרש ככפירה במדיניותה של וישי. המחווה היחיד שעשה היה קבלת־הפנים הלבבית שהעניק המלך למשלחות היהודים המארוקאים, במאי וביוני 1942, כאשר באו לגולל לפניו את תוצאותיו החמורות של יישום ׳תקנון היהודים׳ בממלכה השריפית.

הערה חשובה של המחבר : שמועה זו שמאז ועד ימינו עיטרה את הסולטאן בהילה של יהודי ארצו, עשתה דרכה ב-1941 עד ליהודים שבאיזור החופשי של צרפת. על פי דין וחשבון של " שירות המודיעין הכללי " הצרפתי מן ה-29/05/1941 ….טוענים ( בחוגים אלה ) על סמך מידע ממקור אנגלי כי הסולטאן של מארוקו סירב ליישם את החוקים הצרפתיים האנטי יהודים בתואנה שלא ראה הבדל בנאמנותם של נתיניו. משבחים את תבונתו של השליט ומצהירים בגלוי כי ממשלת צרפת עשויה לבקש ממנו שערוי סובלנות ( מרכז תיעוד 47-XXXXI . לפי מיטב ידיעתנו לא בוטלה שום גזירה יהודית או עוכבה בעקבות התערבותו של הסולטאן.

אפסו אמנם תקוותיהם של יהודי מארוקו לקבלת עזרתם של הנציבות או ארמון  הסולטן, אבל הנה נשמע קול אוהד דווקא בספרד, ספרד הפאשיסטית, שעיתוניה יצאו שוב ושוב בביקורת חריפה נגד הגזירות שהונחתו על יהודי מארוקו הצרפתית, בהעמידם כנגד זה את מצבם של בני דתם באיזור הספרדי:

… הקהילות היהודיות במארוקו, רובן ככולן עניות וחרוצות, אינן מסייעות למזימות היהדות הבינלאומית. בשבילנו אין במארוקו בעיה של גזע, ואף לא בעיה פוליטית של חדירה אל לב לבו של המינהל הממלכתי, או השתלטות על המקצועות החופשיים, העשויים לעורר את דאגתן של מדינות אירופה האחרות. משגה חמור הוא ליישם במארוקו ולאוכלוסייה הנמצאת בחסותנו אמצעים שאינם מתאימים כשלעצמם. שוב יכולה ספרד להרשות לעצמה רעיונות מקוריים ספוגי אנושיות עמוקה במגעיה עם עמים אחרים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 140 מנויים נוספים

אפריל 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

רשימת הנושאים באתר