משא-בערב-שמואל-רומאנילי


משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן

 

ויהי היום מצאתי בני הישיבה במבוכה רבה למצוא מרובע ערוגת בית סאתים הנזכרת במסכת שבת, ויחתרו לריק ולא  יכלו. הודעתי להם פשר דבר. מהיום ההוא כל הדבר הקשה הביאוהו אלי. עוד רגע אחד וישאלוני, אם יש לאל ידי להבין פירוש הראב״ע על התורה? השיבותי, כי הוא נערץ בסודיו ונפלא בחכמותיו, כי צריך פירוש לפירושו ולמפרשיו, אולם במקומות הרבה לא נשגב בל נוכל לו. עפעפינו יבחנו; אימתנו לא תגדיל הקטן, וזדוננו אל יקטין הגדול. הראוני הדבור בפרשת ואתחנן, את הדברים האלה, הטעם על עשרת הדברים ולא על הדבורים. והיה טעמו כטעם לשמור הענין ולא המלות. כי הדברים הם הנאמרים בפרשת יתרו אך ישנו בקצת מליהם. הבינותי להם את המראה, ויתמהו איש אל רעהו. ועל השלשה לי 85 בא פעם אחרת דורש אחר ויראני דרוש עת האסיף בספר ׳בינה לעתים׳ ויאמר: ׳שאלתי אל החכמים כלם ואין מגיד לי׳. כונן המחבר להצדיק ארבעה מינים למושכלות המדידה; קלות כי נער המחל החכמה יכתבם. הגדתי לאדם מה שיחו של המחבר. כשמוע מספר החלום ואת שברו התפלא ויצא להגיד 90 לחכמים את כל אשר קרהו ונפלאותיו לבני אדם. כל הקורות האלה יגידו לך חקר תבונת האנשים ההם. אחרי שלש אלה האיטיב להתברך בלבבי לאמר: חזקתי כל לב פוסח במחשבותיו עלי? ואולם תראה, כי גם באלה פקיתי פליליה. לפני קנאה מי יעמוד?

ביאורים: . 77 הראב״ע – הר י אברהם בן־עזרא. 79. לא נשגב (תה׳ קלט, ו) — אינו קשה עד שלא נוכל להתגבר עליו. 80. וזדוננו – ויהירותנו. 81. בפרשת ואתחנן – היינו דב׳ ג, הג. את הדברים האלה — בפרשה הנ׳׳ל: דבי ה, יט. עשרת הדברים מובאים שם ה, ו—יה. 83. בפרשת יתרו — שמוה כ, א—יז, וכידוע שונה שם נוסח עשרת הדברים במקצת מנוסחם בפרשת ואתחנן. 84. ועל השלשה — נוסף על הסוגיה שבמסכת שבת, הפירוש של אבךעזרא ועניינם של עשרת הדברים. 86. ׳בינה לעתים׳ — ספרו של עזריה פיגו(1589—1647), דרוש ט׳׳ו, פיסקה שמינית (מהדורת לבוב 1858, דף 51ב): כל גשם הוא בעל שלשה מרחקים, שהם אורך ורוחב ועומק או גובה. ולמטה ממנו הוא השטח… והנה האתרוג הוא כנגד הנקודה שדומה אליה בתמונתו… הלולב כנגד הקו אשר בו גבול האורך לבדו, כאשר נראה ממנו ולכן הוא יחיד, וכנגד השטח, שהוא בעל שני מרחקים האורך והרוחב, באה הערבה… אמנם ההדס הוא שלשה בדים ובעל שלשה עלים, לרמוז אל הגשם שהוא בעל שלשה מרחקים׳. 87. קלות – לדעתו של רומאנילי היו אלה דברים קלים כל כך, עד שאפילו תלמיד מתחיל מסוגל היה להבינם (על פי יש׳ י, ט). 89. מספר וכוי — שו׳ ז, טו. 93. באלה — בכך שעזרתי לבורים הללו. פקיתי פליליה (יש׳ כת, ז) – הכשלתי את משפטי והסיבותי נזק לעצמי. המחבר נוטה את הפועל ׳פוק', כאילו היה שורשו פקה׳.

95 בדרוש האחרון ויבא רגז בבית־הכנסת באשר הבאים מגיבר״אלטאר שם הם, ורבם חתנו של ר׳ יהודה הלוי. תהלתו בקהל חסידים בעלי הפסקה (כן נקראים הצמים ששת ימי השבוע לילה ויום). משנה אינגיל״לינדיר כי היה מראשיהם נשבע ואמר? ׳ירא ה׳! כי ידרוש׳; וזה יקרא: ׳אין עת לדרוש!׳ 100 מי קם לצאת, מי עמד לנגדו; סוף דבר לא דרשתי. יצאתי והלכתי אצל הרב הגדול ואומר לו: ׳נקום נקמתך ממנו, למענך תעשה — לא למעני, לא עלי תלונותיו כי עליך. הוכיחך בזה והעירך לעיניך כי הריעות אשר עשית לעזרני את הדברים האלה דברתי מתוך אש עברתי, וחרדו אל דברי. 105 התאמץ הרב להסתיר המית לבבו ופנה אלי ואמר: ׳השמר והשקט ואל תירא! אנכי אשיב שבותך כבראשונה וכבודך כבתחלה. עודנו תכלינה עינינו, כי בעונינו גוע הרב חותני ולא שלמו ימי אבלנו. ויספדו לו החכמים בדרושיהם, איש יומו מדי שבת, גם אתה כאחד מהם. אתן לך מהלכים בין 110 העומדים האלה ותדרוש בשבת אחרון, הוא הנכבד. כלנו כאיש אחד נבא לשמוע בלמודיך, וראה כל העם, אשר אתה בקרבו, את מעשי, כי נורא הוא אשר אני עושה עמך. לך לשלום!׳ ואפול על פני ויצאתי.

ביאורים: 97  . בעלי הפסקה – כנראה מונח מקומי במארוקו. 98. משנה אינגיללינדד — היהודי ששימש שם כסגנו של קונסול אנגליה. 106. שבותך – ירי לג, יא, ור״ל: אשיב עטרתך ליושנה. 108. איש יומו — כל אחד ביום שנועד לו. 109. אתן לך (ןכי ג, ז) — אתן לך מעמד בין הדרשנים הללו. 112. נורא – גדול, נשגב

נתחתי הדרוש לנתחיו ויסדתיו על החיים והמות. אחרי 115 ההקדמה והמליצה לכבוד הרב והעם, הוריתי כי כל יקר וכל כח נקרא חיים, וכל העדר ומגרעת-מות. ׳לתת לנו מחיה׳ אמר עזרא על רשיון כרש, ׳להחיות רוח שפלים׳ אמר ישעיה על הנחמה, ׳ותחלימני ותחייני׳ אמר חזקיה על הרפואה, ׳חיים וחסד׳ אמר איוב על הטוב ועל כל הנברא,

. 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.

120 אמר נחמיה ׳ואתה מחיה את כלם, וכן להפך: ׳אל נא תהי כמת׳ על המצורע, ׳ואם אין מתה אנכי׳ על העדר הבנים, והעור והעני חשוב כמת, והיראה ׳וימת לבו בקרבו, כי איש ואיש מברואי מטה הוא כחלק מן הכל וכאבר מן הגוף, כי כערך האבר או החלק, כן יגדל עצבנו בהעדרו. שכר אברהם 125 הרבה מאד בעקדת בנו בהיותו בנו, יחידו, אשר אהב. דוד לא יתאבל על מות לבן, מתי? לשבעת הימים; ויצעק ויבך וירגז על אבשלום בן סורר ומורה. כי השונמית אשר בנה גדל והלך ברגליו (ויצא אל אביו) ומדבר היה (׳ויאמר אל אביו ראשי ראשי׳) לא תשיב כדוד: ׳אני הולך אליו והוא 130 לא ישוב אלי׳, אבל תרוץ אל איש האלהים תחזק ברגליו ותשבע לו ׳חי ה׳ וחי נפשך אם אעזבך/ כי עצב העדר האב גדול מעצב העדר הבן, זה יש לו תמורה וזה אין לו תמורה.

הלא ירמיה בהגדיל לצרתנו צועק ׳יתומים היינו ואין אב, בבוא דוד צקלג וכשמעו בדרך כי נכתה מהעמלקי נשא קולו 135 ואת העם אשר אתו ויבכו, ועל מה בכו? הלא לא המיתו איש כדבר הכתוב. בכו על הנשים אשר נשבו, אם כי תוכלנה להגאל בכפר. ואיך בוכים? עד אשר אין בהם כח לבכות.

ומה יעשו אנשי טיטו״אן על הרב הנאסף אל עמיו, כי לא אב משפחתו לבד היה, אך לכל העם? מה יגדל הכאב על העדרו?

140 בו אבדו בניו אביהם, תלמידיו רבם, יתומים עוזרם׳ אלמנות מעודדן, אביונים מושיעם, וכל האנשים הודם זיום והדרם!

דברים אלה נאמרים בקול עז וברוח נמרצת לאנשים, אשר ארחותיהם עקשים בפלפולם ונלוזים, בחדושיהם היו בלבם כרעם בגלגל. לבשו חרדות והיו כחולמים. בנתח השני הרביתי 145 את אותותי ואת מופתי בדברי חכמים, כי איש צדיק תמים  בארץ הוא ספר תורת אלהים מפורש: לוחות לבו מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, משם תצא תורה ודבר ה/ ימות, או יחלש? נשברו הלוחות. ככחו בחייו וככחו במותו, לוחות ושברי לוחות יושמו בארגז כבודו,

150 כי הניח אחריו ברכה. ואז העירותי המאמר ממנחות ׳הזהרו בתלמיד חכם׳ וכד, שהרי לוחות ושברי לוחות וכו׳ ואנשר דרכיו למאמר פסחים ׳מנין שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון׳ וכו׳. הרגזתי לעלות הקושיא מי נתלה במי והצדקתים יחדו על בחינתם. בדרוש הזה גאלתי את כבודי והוספתי על 155 תועלתי, והובשתי והכלמתי כל הנחרים בי. כן תמו כל דברי הדרושים. וארא כי כל שוגה בם לא יחכם, כי אם יישר יעיר קנאה, ואם יבער, יהי לשנינה, וכל אליה קוץ בה.

ביאורים . 116. לתת – עזרא ט, ט. 117. להחיות – יש׳ נז,טו. 117. ותחלימני- יש׳ לח,טז. 118. חיים וחסד—איוב י, יב.

120-ואתה מחיה את כולם – נחמיה ט, ו. אל נא תהי – ב«' יב, יב ואם אין-בר- ל, א. 122. והעור והעני – נדרים ס״ד ע״ב: -ארבעה השובים

כמתים: מצורע וסומא ומי שאין לו בנים ומי שירד מנכסיו/ וימת — ש׳-א כה, לז. 126. מתי: ויצעק וכד-ש״ב,יב, יה;יט, א. 128. ויצא-מ״ב ד,יה. ויאמר — מ״ב ד, יט. 129. אני הולך-ש״ביב,בג. 131. חי-מ-ב ד,ל.            133. יתומים – איכה ה, ג. 134. נכתה (ש״א ל, א) – הוכתה. נשא קולו – ש״א ל, ד, ושם כחוב; וישא. 143. עקשים… ונלוזים (משלי ב, טו) — עקומים, נוטים מדרך הישר. 144. כרעם (תה׳ עז, יט) – דימוי להפתעה. 145. איש צדיק — בר' ו, ט. 147. והמכתב – שט׳ לב, טז. 150. ממנחות – צט ע״ב: 'מלמד שהלוחות ושברי לוחות מובחין בארון, מכאן הזהרו לתלמיד חכם ישכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיוף. 152. פסחים – אין הקבלות למאמר זה במסכת פסחים, אלא בברכות ח ע״ב, בבא בתרא יד ע״ב. 156. כל שוגה — על־פי משלי כ, א. אם יישר… אם יבער — שני המצבים הללו אינם לטובתו. 157. וכל אליה(ראש השנה יז, ע״א) — בכל דבר טוב יש גם פגם. 160. לאליה לוי — אחד מן היהודים רמי־המעלה המקורבים לסולטאן. 163. זעום מלך (עיין משלי כב, יד) — סר חנו אצל המלך. 165. כמעט נאחזתי — עיין לעיל ד 35. למפרייר (לעיל א 40) מפליג בספרו (עמ׳ 413) בשבחן של הנשים היהודיות בתיטואן. 168. סבאך (יש׳ א, כב) – משקך.

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 75

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן

 

שלשה ימים לפני בוא יום ראש השנה בא אלי משנה צרפת לאמר בשם משנה אינגיל״לינדיר הנמצא אז במיק״ניס, כי  צוה להוליכני שם להיות לסופר לאליהו לוי משנה הקיסר. אחרי ימים שב אלי ואמר: ׳לא תלך, ובשוב המשנה יאמר לך למה׳. בימי חג האסיף שב המשנה ממיק׳׳נים ואמר, כי לא רצה להכניסני בצרת אליהו, כי זעום מלך הוא.

בטאנ״גיא נזהרתי ונפשי מלטתי מצדית אהבה: בטיטו״אן  כמעט נאחזתי כצפור בפח עם בת בעל ביתי. יפיה ותומתה הלמו לבי בל ידעתי, הקנאה זחלה בעצמותי, התאוה הציקתני, היראה עצרתני והכבוד גערני. האהבה! גברת התאוות! משכנות מבטחיך אים? דבשך בלול ברעל, סבאך מהול במים, מצאנוך בלבנו ולא ידענו איככה, תציקי את נפשנו ולא ידענו למה.

אם בת אלהים את, למה תעננו? ואם בת צפעונים, למה תיטיבי?

ארץ משובבת מרעת יושבי בה, יהודי עשוק ורצוץ, שמלות העבדות, זקן כחרטום, הכל נעלם מעיני בעת ההיא, ואומר כדברי פו״פי על החטא ׳בתחלה נתעבנו, אחר נסבלנו, ולבסוף נחפצנו/ אך טרם בואי עד קצה השתרגו קורות אשר התיקוני.

175 אור לראש הדש שבט שמעתי אומרים כי איש טונ״ים ושמו יעקב עט״אל בא לעיר ואליהו עמו. הטו״נסי הזה ואחיו ידעתים בגיבר״אלטאר: שני בני בליעל מלאי מרמות ותוך, אשר ברחו משם על אשר הוליכו אבק השורף לקיסר מא״רוק בלי רשיון השר. שאלתי לפי תומי ׳מה משפט אליהו 180 הזה?׳ וישיבוני כי משנה קיסר היה ויחר אף הקיסר עליו, לא ידעו למה, וגזר להשחית זקנו ולהוליכו לבית הסורים באשר היה ימים רבים. ועתה שלחהו עם הטונסי לעבד לו. בבקר לפני יאירו פני המזרח והנה איש דופק על דלתות חדרי, חשתי להלבישני ויצאתי. ויען ויאמר: ׳חתנו של אליהו 185 לוי אני, וחותני כותב לי לשלחך אליו, בל תאחר רגע. הסוס מוכן למסעך, צידה לדרכך ואיש חברתך׳. ואומר: ׳ולא נתן לטו״נסי לעבד לו?׳ ׳כזבו משנאיו׳ (השיב): ׳הקיסר השיב שבותו וינשאהו מעל כל השרים אשר אתו׳. פוסח בשעפי הייתי ונדחף מהאיש. השלכתי את נפשי בזרועות יומי, נשאתי 190 בגדי, אמרתי שלום, רכבתי ונסעתי.

ביאורים: 171. משובבת (יח' לח, ח) — באן: פרועת מוסר. 172. כחרטום — במו מקור של ציפור. 173. כדברי פופי— בשירו ׳מסה על האדם׳ ב, 217—220. הטכסט האנגלי פותת Vice is a monster ורומאנילי תרגמו כאן לעברית. 174. הש­תרגו — הסתבכו פד שניתקוני מן האהבה). 176. יעקב עטאל — מאנשי החצר הידועים. למפרייר (לעיל א40) כותב עליו בין השאר (בעמ' 182—183):

Jacob Attal, the emperor’s Jewish and favourite secretary. .. did more mischief by his intrigues and address, than any of the persans about the emperor’s court.

איש זה ידע בין השאר אנגלית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית. 179. השר — שר העיר האנגלי של גיבראלטאר. 181. הסורים (קהלת ד, יד) — האסורים. 182. לעבר לו – כדי שהוא(אליהו) יהיה לעבדו(של יעקב). 189. יומי-גורלי. 2. לסופר — לעורך איגרות (ספרים), למזכיר. 3. מה יתהפך לאיזה פגע

שער תשיעי

כמה חליפות! הזמן הוא רק נכון בתהפוכותיו. עברתי מאז בדרך זו ללכת להיות לסופר, ואחר שתי שנים עודני עובר על זה. מי יודע מה יתהפך נא עלי במחנה יומי? בצפיָתי אצפה. בפעם הזאת אין איש אתי, רק הערבי בעל הסוס.

5 בלילה השמים היו סותי, והארץ יצועי. ממחרת מרגע בואי לעיר העברתי הבגדים הצואים מעלי, לבשתי מחלצות, גלחתי זקני ובאתי לראות את פני האדון החדש. האיש מלא ימים היה, פניו נקודים אבעבועות, ישב על כר לאכילת הצהרים, ובשפה רפה אמר לי שלום. הוא היה יושב בבית גדול אשר 10 היה מקדם בית מס עזבון המלך. נחשתי בזה אות לטובה, כי לא נתן רק לקרוב למלכות. לעת האכל ספר לי קורותיו בלשון ספרדית צחה: כי הקיסר צוהו להביא קני מתכת ואבק שורף מאיגגיל״לאנד, והוא שמר לעשות כאשר צוה. אך על אודות השודדות ים, האניות אשר היו בדרך יראו לבוא,

15 והקיסר לא חשב רק כי הוא הסיבן אחורנית וישימהו בבית הסהר וענש אותו שלשת אלפים פיאסט״ראס (והעלים ממני דבר הזקן, כי כבר צמח בפניו); ועתה כי נחם המלך על הרעה, הריצהו מן הבור, השיבו על כנו ויצוהו להביא סוחר מגיבר״אלטאר לשאת ולתת עמו. והוסיף (להתפאר בכבודו)

20 כי מני קדם ציר בספרד שלח במצות המלך. גם במעלליו נכר כי עקש דרכים הוא, אך לא דמיתי שיהיה ערום מכל נחש ומכל חית השדה. מסתתר היה בכל מעשיו, זמותו בל יעבר פיו, פורע ומעדיף אשר האיר מכבודו, וכוסה או מחסיר כל המחשיך הודו או יחוה קלונו. הוא היה מלך על כל בני 25 שחץ, הולך קוממיות, ורוח כביר אמרי פיו, ויעפיל לעבור לפני במת הערבים בל יסיר נעליו מעל רגליו, להראות לכל העמים כי עודנו בתקפו וגבורתו בחצר בית המלך וייראו ממנו.

מגודלי אהיה עוד צפוי? 6. לעיר — כפי שמראה ההמשך, הכוונה לתאנג׳יר. 7. מלא ימים – בא בימים. 10. מס עזבון המלך – עיין לעיל ח 69. כי לא נתן – זכה לכבוד כזה רק המקורב למלך. 12. קני־מתכת – תותחים. ואבק שורף — ואבק שריפה. 16. פיאסטראם – מטבע הנהוגה בארצות האיסלאמיות שמוצא שמה באיטליה. כאן צורת ריבוי ספרדית. 17. דבר הזקן-שהושחת לפי פקודת הסולטאן(לעיל ח 180).    20. שלח — היינו נשלח לספרד כציר מטעם הסולטאן.

  1. 22. זמותו(תה׳ יז, ג) – מחשבתו, 23. פורע ומעדיף – גומל בשפע למי שמפיץ את כבודו(על־פי יח׳ מג, ב). 26. במת־הערבים – המסגד, עיין לעיל ב, 62.

משא בערב-שמואל רומאנילי- ההדיר, הקדים מבוא ופירש-חיים שירמן-עמ' 77

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר