נהוראי-גוראמה-מרוקו-שטרית


נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום..

אימת החלום

הרב הצעיר, יהודה שטרית שכוכבו דרך ותשומת־לב הכל הופנתה אליו, הפך לדרשן מוצלח ופייטן בחסד־עליון. הוא תרם מכוחו וזמנו לקהילה שלא על מנת לקבל פרס. פרט לכך, היה מטפל בהתרמת כספים למען עניי־הקהילה. את קיומו הבטיח הרב מעסקי־מסחר שהקים לו דודו, דודו ישועה. את הסמכתו כרב, קיבל הרב יהודה בישיבת־בית־אבוחצירה, בתאפילאלת. אולם הוא למד לפני ואחרי זה אצל רבנים גדולים כאביו, הרב מכלוף, אצל באבא־דודו חזן וגם אצל רבי יוסף חליווה. זה האחרון, היה בקיא בחוכמת־ישראל וכולם  כיבדוהו והעריכוהו למרות שלא היה מן המכבידים והמחמירים. התנהגותו הייתה עממית להפליא ויהודי־תאלסינט זכו בשרותו משך שנים רבות. רבי יוסף חליווה היה מעשן בשרשרת, ולגביו, היה רבי יהודה לא תלמיד אלא ידיד ורע שאיתו מצא שפה משותפת בתחומים רבים. לרב יהודה הצעיר ערכו יהודי־העיירה קבלת פנים מפוארת בעת שהיגיע כרב מתאפילאלת על גבי מרידה כשידידים וקרובים רבים מלווים אותו ודודו ישועה בראשם.

לאחר ימי המסיבות שנערכו לרגל הסמכתו של רבי יהודה הצעיר, הוא נתבקש לעזור בניהול חיי־העיירה. הוטל עליו לרכז את קופת־הסעד לעניי העיירה, לדאוג להגברת התרומות וכן לחלק לעניים לפי ראות עיניו את צרכיהם החומריים. הרב הצעיר, שכולו חן והדר, עשה את עבודתו במסירות ובנאמנות שאין למעלה ממנה. מדי יום חמישי, ביקר הרב הצעיר אצל הסוחרים היהודים וגבה מהם מטבע של ״פראנק״ אחד על כל שק־קמח, שק סוכר, שק אורז, שק שעורה וכל מצרך אחר שהסוחרים קנו מסיטונאים לשיווק בחנויותיהם. גם הסיטונאים שמכרו לסוחרים את הסחורות שילמו את ׳המס היהודי״ שעליו הוחלט בוועד־הקהילה למען העניים של עיירתם.

התקופה הייתה תקופת בצורת, מחלות, רעב ומחסור בכל, והיהודים נדרשו לעשות מאמצים לקיום עניי עיירתם שנתרבו מיום ליום.

היה זה מס־חובה, שאסור לשלם פחות מגובהו אך מי ששילם יותר מזה, באה עליו הברכה. איש מהסוחרים לא ניסה להתחמק מתשלום זה, למרות שהכביד עליהם מאוד. איש גם לא העז להעלים מהכנסותיו, כי הרב יהודה דאג לקבל רשימת־הסחורות מהסיטונאים המעטים בעיירה ולפי זה חייב את הקמעונאים בהתאם למספר שקי סחורותיהם. בנוסף למס זה, גבה הרב מטבע של פרנאק אחד לכל שבוע מכל הסוחרים ובעלי־המלאכות. בעיירה היו באותה תקופה למעלה ממאה משפחות עניות שלא עסקו במאומה ועיניהם נשואות אל הרב יהודה שדאג בכל מאודו להקל על מצבם החומרי. צורכיהם של העניים היו רבים, ובכל יום שישי היה הרב עובר בכל בית ונותן או תרומת־הסעד המגיעה לכל משפחה לפי מספר נפשותיה ומצבה החומר והבריאותי. המס והתרומות לא סיפקו את דרישות העניים אך הסוחרים סרבו

בתוקף לתרום יותר. יהודי אחד ויחידי ושמו דוד אמסלם, היה תורם מדי שבוע לא פחות משבע עשרה פראנקים לעניים. סכום זה היה גבוה לאין שיעוו באותה תקופה. דוד אמסלם היה ידוע מאז ומתמיד כיהודי ירא־שמים, חסיד, צנוע, מרבה מצוות וצדקה וספר תהילים תמיד בידו. הוא היה סוחר זעיר, פשוט ובעל משפחה ברוכת־ילדים, תמיד עשה מעל ומעבר ליכולתו למען הצלת־יהודים מחרפת־רעב. העניים המרודים הרבים שקבלו את תמיכות הסעד הזעירות רק בבוקר של יום ששי, התרוצצו כדי להיאבק עם הזמן ולהספיק לקנות את צורכיהם ולהכין את השבת. עניים אלה התלוננו בפני הרב שאין הם מספיקים בשל קוצר הזמן. הרב ניסה להקל על העניים ולחלק להם את התרומות ביום חמישי. הסוחרים סרבו לשלם לפני יום זה והרב טרח רבות כדי לשכנעם לשלם תרומות־מס אלה בכל יום רביעי. ומשהצליח, קיבלו העניים את תמיכותיהם בכל יום חמישי. רבי יהודה הצעיר לא נתפנה לעסוק כמעט בשום דבר אחר. עניי־עיירתו סיפקו לו תעסוקה מעל הראש, במשך למעלה מארבע שנים. העניים שרבים מהם התביישו במצבם ואף סירבו להיראות מחוץ לבתיהם, סבלו קשות מחיי־ דוחק ודלות. שנות־העוני, הדלות והבצורת הכבידו על כל תושבי האזור, אך מי שהרגיש אותן היטב על בשרו היו כמובן העניים המרודים. כאשר הגשם התחיל לרדת בשפע ולא חדל במשך שבועות ארוכים, רווח לכולם. ערבים ויהודים יצאו לעבודות האדמה, ולא חלפו חודשים מעטים ולא נותר אף עני אחד בקרב יהודי־העיירה מלבד החולים, האלמנות והיתומים.

גוראמה האהובה לא איכזבה גם הפעם, אנשיה החזיקו מעמד, היטו שכם אל שכם והתמודדו עם הבעיות והקשיים בלי עזרה מבחוץ. העיירה הקטנה היתה משרה אווירה מרנינה וחמימה על תושביה למרות סבלה בעבר, דלותה בתקופות קשות וחרף היותה נידחת בדרום־מערב מרוקו. היא היתה מקסימה ביופיה ונופיה מרהיבי־העץ; מכל כיוון נשקף נוף שונה, ההרים בדרום צופים אל עבר הירק בצפון. הנוף המישורי ממזרח צופה אל הנוף המדברי של המערב, והיא, ניצבת במרכזם של נופים אלה, במרכזם של ארבעה בתי־קברות מכל הדתות והגזעים. אוויר צח ויבש שרר בעיירה כל ימות השנה וכל תושביה היו מאוהבים בה ולא ששו לחשוב על נטישתה למרות יכולתם להתקיים בכבוד מן הערים הגדולות.

הצרפתים חגגו עשור לשלטונם במרוקו אך מצבם עדיין לא היה מבוסס. במקומות רבים במדינה היו עדיין מרידות של שבטים, ותוכניות רבות לפיתוח ובינוי שובשו בשל כך. הצבא היה תמיד בכוננות כדי לדכא כל התנגדות ומרד, אולם לשליטה גמורה בכל רחבי המדינה לא זכו הצרפתים מעולם. היו הוראות חמורות ומשפילות מצד הצרפתים כלפי האוכלוסיה. אחת ההוראות הייתה, שכל אדם הפוגש או נתקל בקצין צרפתי, ללא הבדל דרגה, חייב לעמוד דום על רגליו ולהצדיע לו. ויותר מזה, כאשר מושל צבאי היה יוצא לסיור בעיירה, היו ההמונים עומדים, מצדיעים וממתינים עד שהוא יעבור במקום ורק אז היו יכולים לזוז ממקומם. הנוטרים, הזקיפים והשומרים למיניהם, שהיו מתלווים למושל בסיוריו וביקוריו, היו עוצרים כל אדם שלא הצדיע כהלכה, ומשליכים אותו לכלא לתקופה בלתי־מוגבלת ובלי משפט.

האוכלוסיה שעזרה בהשלטת הסדר הורשתה לשאת נשק והצרפתים היו גמישים בנושא זה על פי המלצותיהם של השייכים וראשי השבטים במרוקו. גם בעיירה גוראמה הציע המושל מָטֵר לדודו ישועה לקבל נשק להגנתו ולהגנת הציבור, וזה האחרון הסכים לכך והמליץ על שני יהודים נוספים לקבלת־נשק־ אישי. עוזרו של דודו ישועה, יחיה משה קיבל אקדח וכדורים והשלישי היה דוד לחיאני שהיה גבר חסון וחזק. דוד לחיאני זכה בנשק־אישי בעיקר מפני שהיה חותנם של דודו ישועה ושל יחיה משה. לדוד לחיאני היו בנות יפות, צנועות ומטופחות על פי המסורת והדת היהודית. דודו ישועה שזה עתה התגרש מאשתו השניה שהיתה קודם לכן אשתו השניה של דוד לחיאני, נשא לאישה, השלישית במספר, את בת דוד לחיאני עצמו, יקוט. כך עשה גם יחיה משה. הוא התגרש מאשתו הראשונה ולקח לו לאשה את היפה והחכמה שבבנותיו של דוד לחיאני, זוהרה שמה וכך הייתה בחייה ובהליכותיה. היא נישאה לו כשגילה תריסר שנים והוא היה כבר אב לשלושה וגרוש בן ארבעים. גירושין ונשואין היו ענין של יום־יום בחייה של הקהילה היהודית בעיירה, ולא פעם קרה ששני גברים התחלפו בנשותיהם מייד עם גירושיהן.

שלושת היהודים בחרו להצטייד באקדחים ולא ברובים, וזאת מפני שעל אקדח קל יותר לשמור מאשר על רובה. גם לקח אסון הריגת פטמה הערביה על ידי מאיר היהודי ברובה של אביה, שיכנע את השלושה שלא להעדיף רובים.

״בעוד הצרפתים פורקים את הערבים מנשקם, נוטלים אותו היהודים״. טענו אחדים מהיהודים כלפי השלושה והזהירו אותם מפני חשדנות הערבים כלפיהם. ״אבל הצרפתים פורקים נשק רק ממורדים וממתנגדים לכיבושם״ — צעק דודו ישועה, והשתיקם. בטחונו העצמי של דודו ישועה היד כעת רב מכפי שהיה אי־פעם והוא נהנה מאימונו המלא של המושל מטר. דודו ישועה היה ידוע כמארח למופת ובין באי־ביתו היו ״השייכים״ הערביים והמושלים הצבאיים. באחד מימי חתונת ביתו יקוט עם בן דודו, הרב יהודה, ערך מסיכה מפוארת למושל מטר ולכל אנשי העיירה ונכבדיה. כולם שתו משקאות חריפים עד לשוכרה מוחלטת, ואף המושל הוצא מביתו של דודו ישועה שיכור כלוט. הוא התנודד ברחובות העיירה כל הדרך אל ביתו שבגן הענקי של העיריה.למחרת בבוקר, הזמין המושל מטר את דודו ישועה שהפך לידידו, והעניק לו שעון כיס טוב ומדוייק. היה זה מאורע בלתי רגיל, מלבד שעונו של המושל הצבאי, היה שעונו של דודו ישועה היחיד בעיירה כולה. דודו ישועה למד מהר לקרוא את השעות ושעונו שימש את הציבור כולו יום יום. הידידות בין השניים חרגה מהמקובל והם הפליגו בשיחות אישיות ופוליטיות מלבד הדיונים על העיירה ותושביה.

באחד הימים התכנסו ראשי־הכפרים, ראשי־השבטים, דודו ישועה ועוזרו יחיא משה, בלשכתו של המושל מטר. הם הציגו את בעיותיהם בפני המושל כשהם ישובים על הרצפה המרוצפת שחור־לבן, והמושל במדיו המצוחצחים הקשיב להם על כורסה מאחורי מכתבתו הרחבה.

הערבים היו לבושים ז׳ילבות וגלימות לבנות, ומצנפות גדולות מבד מרושת דק, עדין ולבן כשלג על ראשיהם. שני היהודים התפארו בלבוש של ז׳ילבות מבד גברדין שחורות ועל כתפיהם היו מונחות גלימות־צמר לבנות, פרי מלאכתן של נשותיהם הנאמנות. על ראשיהם חבשו כובעים שחורים ולרגליהם נעלו נעלי־עור מצוחצחות. גם הערבים וגם היהודים היו מזוקנים ופאותיהם מתחילות להכסיף. לאחר הדיונים הקצרים, קבע המושל בערבית רהוטה שיום השוק המרכזי יהיה יום שני בשבוע ואילו ביום חמישי יתקיים יום־שוק חופשי נוסף. המושל קם ממקומו וכולם קמו על רגליהם כאיש אחד. הם הצדיעו לו והוא החזיר להם בהצדעה שהעידה על איש צבא מאומן כהלכה. כולם עזבו את לשכתו של המושל פרט לשני היהודים שנתבקשו להמתין.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 149 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר