אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית לידתה של עיירה.
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לידתה של עיירה.
הקהילה נתברכה ברבנים ותלמידי־חכמים. את הכשרתם קבלו כולם בישיבת ״בית־אבוחצירה״ שבעיר תאפילאלת אשר הוקם עוד מתקופתו של הרב הגאון יעקב אבוחצירה. בין הרבנים בלטו הרב יעקב לוי המכונה באבא־ יגו, הרב מסעוד הלוי המכונה באבא־ענא, אחיו יעקב לוי המכונה באבא־יגו חזן, הרב מכלוף שטרית המכונה חזן ילו ובנו הצעיר, הרב יהודה. אולם, את עבודת־החזנות, חינוך־הילדים, שחיטה ובדיקה, עשה הרב דוד לחיאני המכונה באבא־דודו חזן אשר שימש בין השאר גם כמוהל. רב מוכשר זה היה גם דרשן מעולה והיה מנהיג רוחני ליהודי־העיירה. הוא חינך ולימד עשרות מילדי־הקהילה וסבלנותו כלפיהם לא ידעה גבול. עליו אמרו כולם שמילדים טפשים עשה תלמידי חכמים. הוא לימד בתוך בית־הכנסת כשכל החניכים יושבים על מחצלות או שטיחים בלויים ומחולקים לקבוצות.
בני קבוצת המתחילים, גילאי חמש ושש שנים, היו כל היום מחזיקים בידיהם לוחות־עץ ועליהם היו מודבקים דפי־נייר. מעל דפים אלה למדו הילדים הקטנים אותיות א׳ ב׳ בכתב יד גדול של המחנך עצמו, אשר כתב בדיו שחורה. קמח מעורבב במים ומורתח על האש שימש לו כדבק, ובו השתמש גם לכריכת ספרים קרועים ובלויים. קבוצת־ילדים אחרת בגיל הבר־מצווה, לימד הרב השקדן תפילות, פרשת־השבוע, תהילים ופרקי־אבות. התלמידים הגדולים המתקרבים לגיל החופה, היו לומדים גמרא, זוהר, רש״י, ותנ״ך.
כל הילדים והבחורים היו לבושים בעבאיות וחבשו לראשם כיפות־צמר שחורות וגדולות. הרב המחנך לימד אותם תוך כדי עבודה בכריכת־ספרים כשהוא עובר מקבוצה לקבוצה, מתקן לזה, מדריך אחר, גוער בשני ובנרדמים בועט קלות ברגלו. כאשר בא אליו יום אחד דוד לחיאני הגבוה, מייצר הסבון הטוב של העיירה, כדי לשאול על נכדיו יצחק ושמעון, ענה לו הרב: ״נכדיך קבלו ממני את כל מה שיש לי לתת והם חוזרים כעת על חומר שכבר למדו״. ״ומה הלאה״ ? הקשה דוד לחיאני על המחנך. ״הם צריכים להמשיך במקום אחר וחבל על כל יום שהם מוסיפים לשבת פה״, פסק באבא־דודו חזן. שמעון ויצחק הצעירים סיימו את לימודיהם, איפוא, וכל עוד לא נמצאה להם דרך אחרת להמשיך בלימודיהם, הלכו לעבוד בשדות־הסבא המסור. סיפורם של יצחק ושמעון עצוב. אביהם התייאש מחיי־העיירה וחיפש עתיד טוב יותר במקומות אחרים, וכשלא מצא אותו, נדד לאלג׳יריה השכנה בלי לחוס על יצחק הקטן ושמעון שהיה עדיין בבטן אמו ״חניני״. הסבא דוד לקח אותם לביתו עם אמם וגידל אותם במסירות כבניו הוא, והם למעשה לא הכירו מעולם את אביהם מולידם וקראו לסבם ״אבא״. הסבא דוד העניק להם חום ואהבה בנוסף על תנאי־קיום טובים, ופינק אותם יותר מבנותיו שלו, אשר נולדו לו משלושת נשותיו. הסבא דוד ניסה להביא בנים לעולם וזאת עשה כשהוא מתגרש מזו ונושא אחרת. רק האישה השלישית, מרים, העניקה לו בך זקונים, משה, כשדוד היה כבר בן שמונים.
יום אחד החליט הרב באבא־דודו חזן לעזוב את העיירה גוראמה ולעבור לשרת את העיירה תאלסינט הנמצאת במרחק של שבעים קילומטר. השמועות סיפרו שהרב התאהב בבחורה צעירה ורצה לשאתה לאשה על פני אשתו הראשונה שבינתיים התעוורה. מנהיגי הקהילה ובראשם דודו ישועה הגדול, לא ראו בעיין יפה את מעשה הרב ואסרו עליו זאת. הם טענו שבחורה זו אינה הולמת איש חכם כמו הרב. אולם, הרב המאוהב נכנע ליצרו, ועל אף חוכמתו הגדולה, עזב את אשתו העיוורת ויצא את העיירה עם אהובתו. בעיירה תאלסינט קבלו אותו בשמחה ולא פשפשו במעשיו, ושם נשאר עד יום מותו. בגוראמה נשארו בנותיו ובנו ״ענא״, שאף הוא היה תלמיד חכם.
וויכוחים רבים היו בין יהודי־הקהילה על חינוך הילדים אחרי עזיבת הרב דודו חזן, אולם נמצא תמיד מי שהתנדב והמשיך לשאת בעול החינוך, בכדי להקנות תורה וחוכמת־ישראל לבני־האומה המפוזרת. למרבה הצער, לא לכולם נתאפשר ללמוד תורה מפי הרב דודו חזן וגם לא מרבנים מחנכים אחרים. כי רבים היו טרודים במאבק היומיומי על הקיום. לא לכולם היו עסקי־מסחר ולא כולם הרוויחו למחייתם בקלות. צרות רבות היו ועוני רב, וכל אלה לא פסחו על היהודים. רבים מהם טעמו טעם מר בחיים הקשים ועמלו קשות כל ימות־השבוע כדי להתרווח מעט ביום שבת. כך נותרו רבים ללא תורה, ועל אף שהיו משכימים קום לתפילת שחרית ומעריבים בתפילת ערבית, לא לקחו הם לידיהם סידור תפילה ונאלצו להסתפק בברכה קלה ובאמירת־אמן. למרבה הפלא, דווקא מעטים אלה שלא למדו כלל, היו אדוקים והקפידו לקיים על כל מה ששמעו מפי רבנים ואנשי־דת. וכך קרה שבאחד הימים, נתקל יוסף דהאן המכונה ״יסו רחמה״ בעיתון שבו ״היכיר״ את האות א. היה זה יום שני שבו מתקיים שוק העיירה, ואחרי שיסו רחמה שיפשף את עיניו שוב ושוב, נדמה לו שאינו טועה והעיתונים ששימשו אותו לאריזות מרכולתו, אינם אלא דפי־ספר תפילה כלשהו שנפל לידיו בטעות. יסו רחמה הזדרז לפתוח את כל אריזותיו ואחרי שאימץ את עיניו ״היכיר״ גם את האות הגדולה ל. אז החליט לאסוף את העיתונים ובתום היום ילך לברר מה פשר אותיות אלה על גבי עיתוני אריזה. לפנות ערב התרוקן השוק מההמון הרב שהיה בו ויסו רחמה ארז את שארית־מרכולתו שהייתה פרושה על שמיכה תחת כיפת־השמיים, ורץ אל בן אחיו יצחק הסנדלר. יצחק דרעי המכונה חאקי יחיה היה מתלמידיו הטובים של באבא־דודו חזן ועליו היטיל יסו רחמה לבדוק את עיתוניו. חאקי בחן בעיון רב את הכתוב ולא הבין אף מילה אחת.
״הכל כתוב כאן בלשון הקודש אך השפה לא מובנת״ אמר חאקי דרעי לדודו, יסו רחמה. ללב חאקי דרעי התגנב חשש שמא קיימת עוד אומה המשתמשת באותיות לשון הקודש ועל כך לא ידוע ליהודים. או שמא, היהודים בעצמם המציאו שפה אחרת בגלותם במקום לשון הקודש, כפי שיהודי מרוקו משתמשים בכתב רש״י לניהול עסקיהם בשפה הערבית. גם מכתבים, איגרות ושטרות חוב נכתבים בכתב רש״י כאשר השפה היא ערבית עממית של מרוקו. פרשת העיתונים בלשון הקודש העסיקה את יהודי העיירה ושימשה זמן רב מקור לניחושים וויכוחים ביניהם. מישהו דאג לשמור על העיתונים במקום ״קדוש״ שבו שמורים ספרים ישנים ובלתי שמישים. אך התעלומה של עיתונים אלה נותרה ללא פיתרון עד שיום אחד היגיע לעיירה ״כולל״ מירושלים. הכולל מעדת אשכנז הגיע למטרת־איסוף־כספים לישיבות. בעיירה לא נמצא איש שהיה מסוגל לדבר איתו, פרט לרב באבא ענא. הכולל הרב דיבר עברית שוטפת ואילו באבא ענא הרבה בשאלות כדי להבין את דבריו, ולבסוף נוצרה ביניהם הבנה. כשהתחילו לחייך אחד אל השני, הכל הבינו שהרב מבין את הכולל. באבא ענא תירגם לערבית את דברי־הכולל וסיפר להם מעט על מצב ירושלים החרבה, על חברון ועל צפת וטבריה הכבושות בידי נוכרים. כולם השתוקקו לשמוע וכולם בלעו כל מילה וציפו לעוד מילה של חדשות מארץ הקודש. כאשר הוצגו העיתונים המוזרים בפני הכולל הירושלמי, הציץ בהם במבט חטוף ואמר: ״אידיש״.
״ומה זה אידיש?״ היקשה באבא ענא.
״זאת שפת היהודים בכל אירופה ואסיה במקום לשון הקודש שאסורה בשימוש. הסביר הכולל ההדור בלבושו השחור וזקן שחור לבן מעטר את פניו. ״ומי המציא שפה זו, כלומר, מאיזו לשון לקוחה?״. הקשה עוד באבא ענא.
הכולל היסס קמעא והשיב:
״שפת אידיש דומה לשפה הגרמנית״. סתם ולא פירש.
באבא ענא הפך מנהיגה הרוחני של הקהילה ומאז עזב הרב דודו חזן את העיירה, נוסף לו גם תפקיד של חזן ושוחט בבית־הכנסת.