נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו
המושל דובארי חשד ביהודים המספקים להמונים אח המצרכים בקיצוב והוא החליט לערוך ביקורי־פתע בזמן האספקה. יום אחד ארב בפינת־רחוב כששומריו החמושים ניצבים לידו ולאחר שיצאו אנשים רבים מחנות־ האספקה, קרא לאחד מהם והחזירו על מצרכיו לחנות. הוא שקל במו ידיו את המצרכים לאחר שבדק את המאזניים, בדק את רשיון האספקה החתום על ידו, ולאחר שסיים, שלח את היהודי עם השומרים ואלה השליכוהו לכלא, כולם הבינו איך ולמה ולא היה צורך בהסברים ובמשפטים.
אספקת־המצרכים לא סיפקה את התושבים ולא הספיקה לצורכי משפחותיהם הגורלות. כולם נאלצו איפוא לקנות תוספות בשוק־שחור. המנה החודשית לנפש כללה קילו אחד סוכר, מאה גרם תה, מאה גרם סבון, חצי־קילוגרם קרביט, חצי תריסר נרות, שתי־קופסאות גפרורים גדולות מתוצרת אמריקנית ושני־מטר בד לבן עם פסים כחולים. התושבים החליפו, מכרו וקנו במצרכים אלה בינם לבין עצמם. התמרים מילאו את מקום הסוכר ואנשים רבים שתו קפה ותה עם תמרים במקום הסוכר החסר. העוסקים במסחר השחור המציאו שיטות כיצד לנפח ולהרבות את סחורותיהם. הם ערבבו פסולת בתוך הסחורות הנקיות המעטות שקנו בשוק השחור ואותן מכרו לצרכנים בקמעונאות — בכסף רב. כך עשה, למשל, משה להוּ. הוא אסף בעזרת נערים את התה שהיה כבר בשימוש בבתי־היהודים, ייבש אותו על שמיכות ועירבב אותו בתוך מעט התה הטהור שבחנותו. כתוצאה מכך קיבל תוספת של משקל לא מבוטל ומכר את הכל במחיר יקר. כמוהו עשה גם שלמה יחיה ואחרים, והשיטה התפשטה והשתכללה מיום ליום אצל כל הסוחרים שלא בחלו בשום אמצעי כדי לעשות רווחים בתקופת המלחמה ואחריה.
הממולח ביותר שבץ היהודים היה בהלאל מהעיר ״תינגיר״ שבאזור ״וורזאזאט״.
הפלפל האדום שלו הכיל גם נסורת וגם כמות גדולה של מלח, ובכל זאת קנו אצלו כולם בידיעה ברורה שהפלפל של בהלאל אינו ״מאדים״ כלל את המרק. קילו פלפל של בהלאל מילא בקושי רב שקית קטנה מנייר לעומת קילו פלפל טהור הממלא שקית גדולה. הסיטונאים מצידם לא פיגרו אחרי הקמעונאים והיו מנקבים את הארגזים של התה ומוציאים מהם מספר קילוגרמים בעוד הם מוכרים לקמעונאים לפי המשקל הנקוב של הארגזים. גם קופסאות הגפרורים הריקות היו מבוקשות, הקמעונאים נהגו להוציא מספר גפרורים מכל קופסא ולמלא בהם קופסאות ריקות ובכך הרוויחו עוד כסף. סוחרי־החיטים נהגו לזייף את המאזניים מראש, וכך קיבלו בכל שק עשרות קילוגרמים יותר ועשו את ההיפך מזה כשהם מכרו את החיטים והרווח היה כפול. סכסוכים ומריבות פרצו בין סיטונאים לבין קימעונאים ובין אלה ללקוחות. המושל הצבאי היה מודע לבעיה והוא גייס את הז׳נדרמים, אך הסוחרים לקחו בחשבון סיכון זה ודאגו להדחיק את סחורותיהם המעורבבות מעיניהם של הז׳נדרמים הצרפתיים.
אולם, הז'נדרמים ארבו לסוחרים בדרכים והחרימו משאיות שלמות של סחורות מעורבבות בפסולת ובתוכן גם סחורות שנקנו בשוק־שחור. תוצר חקלאי מזין היה החומוס. הוא היה מבוקש מאוד ואנשים קנו אותו בעשרות קילוגרמים והיו מכינים ממנו מאכלים שונים. מזין ביותר היה חומוס קלוי, טחון ומעורבב בדבש ואכלו אותו בצורת כדורים קטנים. גם חומוס לא־קלוי היה טעים, כשבושל עם רגל בקר.
בחומוס זה השתמשו להכנת תבשיל מיוחד במינו העשוי מחומוס, חיטה, פולים יבשים ותוספות של בשר משומר ותבלינים, כך היה מתקבל אוכל טעים ומזין. בתקופות קשות של מחסור חמור במצרכי־מזון, פיתחו האנשים, ובעיקר היהודים, שיטות מיוחדות להכנת מאכלים שונים. כך אפו לחם מקמח־תירס בתוספת סוכר, ולחם משעורה בלי כל תוספת. את הבשר היו המשפחות היהודיות משמרות לעת מצוא. כדי לשמר את הבשר היו לוקחים בשר של עגל צעיר, לא שמן, ולאחר שייבשו אותו, בישלוהו בתוך שמן־זית והכניסו אותו לתוך כדי־חרס ששמרו אותו לתקופות ארוכות.
רבים המאכלים שהתפתחו בתקופות עוני, מלחמה, הסגר ונדודים, ושיטות אלה השתמדו אצל היהודים זמן רב. היהודים הסתגלו לכל מציאות, הם למדו להסתפק במועט וכך התגברו על הבעיות החמורות של רעב, עוני ומחסור. החומוס היה מגיע למרוקו מארצות־אפריקה השחורה דרך גבול הסחרה־טינדוף, ובמקרים רבים דרך הים במסחר־חופשי. הנוודים בהרי גוראמה אהבו את אכילת החומוס הקלוי. לנוודים אלה היו שיניים יפות וחזקות ובהן טחנו כמויות גדולות של חומוס.
אחת הדמויות הבולטות והססגוניות בעיירה היה יחיה יסו(עטיה). הוא היה בעל־עסק של בדים, בעל־משאית ופעיל מאוד ׳בעניני־הקהילה, ובין השאר, היה אחראי גם על חברה־קדישא בעיירה. היה בעיירה גם ערבי אחד, מולאי, שהיה פיקח מאוד, נטש את עבודת־האדמה בכפר תולאל והתיישב בגוראמה .כדי לנהל עסק של תחבורה. תחילה היה שותף ועוזר של הצרפתי אדווארד במונית־נוסעים הקטנה שלו, אך עד מהרה עבר אדווארד לעיר מקנאס ומולאי נשאר לבדו כבעל עסק גדול, שכלל, מלבד המונית ומוסך גדול לתיקונים, דירה נאה עם באר-מים וגנרטור חשמלי בתוכה ועוד רכוש רב אחר. מולאי הפך בין לילה לעשיר ושלט בעסק התחבורה היחיד בעיירה. הוא היסיע אנשים במכונית הנוסעים ביום ובלילה בין העיירות ״ריש״ ו״תאלסינט״, ניצל את עובדת היותו שליט יחידי בעסק זה וצבר הרבה כספים יותר מבכל עסק אחר. הוא לימד את אחיו ״גזו״ לנהוג, ושניהם חרשו את הדרכים ביום ובלילה. מולאי עסק גם בהברחת סחורות שנקנו בשוק השחור, ועבור הובלות מסוג זה גבה מחיר יקר. כעבור שנתיים בלבד, החליף מולאי את מכוניתו הישנה שפעלה בזמן המלחמה על פחם מחוסר דלק, וקנה מכונית טובה יותר וגם משאית להובלת סחורות. יותר מאוחר קנה גם אוטובוס גדול וחדיש. מולאי עסק בין השאר גם בהובלת־הדואר בין העיירות השונות שהיו בקו הנסיעה שלו ועל כך זכה גם בתגמולים־ממשלתיים.