קונטריס נהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים
ומצאתי חובה לעצמי להעתיק פה מש״כ החוקר מהר״י טולידאנו (נ״י) ז״ל, בקונטריס שריד ופליט, סימן ב, בקטע מפירוש התפילות לרבינו מימון אבי הרמב׳׳ם, ובתוך דבריו שם כתב בענין זה של מנהג יהודי צפון אפריקה, כתב רבינו מימון בן יוסף בחיבורו על התפילות בלשון ערבי בפירוש על ענין חנוכה, אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב אל נכון לו עשות משתה ושמחה ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. וכשר המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג׳, והם הצפיחיות ובדבש ובתרגום האיסקריטין, והוא מנהג קדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים, עכ״ל (של רבינו מימון, ומכאן ואילך לשון רבי דוד הסבעוני) המעתיק פירוש התפילות הנז' וז״ל: ומכלל המנהגים ההם, התפוחים שמשליכים בשבועות מגג הבהכנ״ס ולוקטים אותם התינוקות, וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה התפוחים ביום שבועות. וכן בתרגום יונתן על פסוק ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש וכו'. וכן מנהגינו לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק חיטים בתולעים שקורים לו פדאווי״ש. וכן מניחים עוגות מצות מפסח עד העצרת ואוכלים אותם בסעודת הבקר בשבועות. וכן מנהגינו בי״ד בניסן לאכול הראש, ומאכל מעשה קדרה שנעשה מקמח, כעין גרעיני האפונים שקורין לו ברכוכ״ס עם חמאה וחלב לסעודת הבקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הדיפות מחיטים. וכלים חדשים לפסח. וקדירה חדשה לר״ה, ודלעת הנקרא קרא, ודבש, ומסדרין בטבלה דמונים ותמרים. ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלב״א, וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים ומבושלים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים בערב ת״ב. והרבה מנהגות נהגו ישראל בכל תפוצות, נהרא נהרא ופשטיה ומקום ומקום ומנהגו, ומשפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כולם, הליכות אלי מלכי בקדש. וכן יש שאוכלים בסעודה שלישית ובמוצאי שבת בצלים, שהם משמחים הנפש עגומה. ויש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא ירצו אפילו לראותם ואפילו לשמוע זכרם, וכ״ש לזוכרם הם בעצמם, עכ״ל. מהרשום מדברי הראשונים ואחרונים, דאין לזלזל בשום מנהג שיש לו בסיס ואדנים לעמוד עליהם. דמנהגם של ישראל תורה, ובהם נפשם קשורה, ועליו יופיעו נהרה, ליהודים היתד. אורה. ומהר״ם מפאדווא, ריש סי׳ עח, סוף דף קכז, כתב דכשיש קושיא על המנהג דיש לטרוח לקיימו ולבקש לו שורש. כ״ד מיעוטא דמיעוטא פי שנים, המקור, לאל לבנות חומות ירושלים, ולכונן את ירושלים בעדי עדיים, ביום ההוא יהיה אור החמה שבעתיים, ויזכיני האל ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ולאורך ימים ושנות חיים.
הצעיר שיירי שיריים עבד השם יוסף בן נאיים סי״ט.
בן לא״א קרן ישעי משגבי, צניף תפארתי, כבודי ומרים ראשי, חכם יר״א וסר מרע, היינו צדיק היינו עובד אלוהים כמוהר״ר יצחק זצ״ל. יליד עיר סופרים וחכמים, עי״ת פאש יע״א.
אמירה נעימה ארשת שפתי לא אמנע מלדבר בענין מנהגים אלו שנהגו בית ישראל, אם יש באיזה מנהג מהם משום ניחוש ודרכי האמורי. הן אומר כבר מצאתי למר ניהו רבה מוהר״ש זוראפה זצ״ל, אחד המיוחד מרבני תוניס [אלג׳יר] יע״א, בס׳ שו״ת שער שלמה, סי׳ מ״ז, שעמד על זה. ואכתוב בקיצור מה שנסתפק באיזה משפחות שאינם מוציאים מי הוורד ומי אזה״ר. ובל״ע אומרים ״מא יקטרוס למא וורד ולמא זהר״. ואומרים דטעמייהו מפני שאבותיהם לא הצליחו בהוצאתם, שמת להם מת או הפסידו הפסד מרובה, או שאירע להם איזה קלקול בעת הוצאתם. וכן יש איזה משפחות שקבלה בידם מאבותיהם, שאינם נוטעים כלל שום נטיעה. וכן יש משפחות שאינם עושים מן הלחם שקורין אותו בערבי אולקוסקס״ו בר״ח. וכן יש איזה בני אדם שאינם נותנים הדלקת הנר מנרם בליל מוצ״ש. ויש שאינם מכבים הנר במוצ״ש. וכן יש שנוהגים שאינם קונים המכבדות [מטאטה] שמכבד בהם הבית בכל חודש ניסן. והרבה נוהגים שאינם קונים האליה בר״ה, מפני שהוא זנב. וכן הרבה מקפידים שאינם כותבים בליל מוצא״ש. וכן יש מקפידים שלא ירביצו ביצה תחת התרנגולת.
וכן יש נוהגים לתת מטבע זהב או תכשיט זהב בעששית שמדליקין בליל ר״ח ניסן לסימן טוב בעלמא. וכן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי הפסח, שנותנים חלב בעששית שמדליקין בו. ותולין השכולים ודשאים בעששית ובמנורה. וכן יש שמניחים קערה ע״ג השלחן מליאה פולין חדשים בקליפתן, דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת. ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ולהצלחה. ויש שזורקין מן החלב בשבולים, ובזוויות הבית ועל המשקוף ועל שתי המזוזות. וכ״ז עושין במוצאי פסח לסט״ו, שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה, והצלחה מרובה ומתוקה כדבש. ויש שנוהגים לאכול מיני תבשילים בדבש ומיני מתיקה, דראשון הוא לחודשי השנה. ויש שם תשובה ארוכה בגודל חוכמתו ובקיאותו, והעלה בראיות ברורות מש״ס ופוסקים דמותר לעשות דברים הללו, דאינם אלא לסימן טוב ואין בהם לא ניחוש ולא דרכי האמורי. ומכלל ראיותיו, דומיא דמושחין המלכים על המעיין דתמשיך מלכותן. ועוד כמ״ש בשו״ע או״ח, סי׳ רצ״ו וסי׳ קע״א, ששופכין מיין של הבדלה לסט״ו, עיי״ש בסי׳ רצו וסי׳ קעא. וכ״כ עוד בסי׳ תצד שנוהגים לאכול חלב ודבש בעצרת.
וגם בהצטרפות עוד הני תרי טעמי הנ״ל, דאם עושים בסתם ואינם אומרים משום כך וכך, הכל שרי [רמ״א יו״ד סימן קעט, ג, מ״ע]. וגם אם אינם סומכים על אותם הדברים לגמרי, אלא לסימן בעלמא הכל שרי למאן דאמר. ולא עוד אלא שכתב הב״י שם בסימן קעט בשם הפוסקים דאין לדקדק על ישראל בכך, יעש״ב. ומנהגן של ישראל תורד, כנלע״ד. וכ״כ מהרש״א בחולין, דף צה ע״ב, וז״ל: ורב גופיה דבדק במברא וסמך ע״ז אם להלוך אם לאו. כיון דבאמירתו לא תלה הדבר בזה אין זה ניחוש. וכה״ג כתבו האחרונים בענין תרנגולת שקראה שמותר לומר לשוחטה, עכ״ל. ומקרוב נדפס שו״ת קרית חנה דוד, ובח״א בתשו׳ השייכים ליור״ד סי׳ יא, החזיק במעוז המנהגים וז״ל: על מה שראיתי בעירי עיר מולדתי דבדו יע״א, שהמסתפר שער ראשו נזהר ללקט שערותיו וגונזם, ואנכי מתחלה הייתי כאחד מהם. ובינותי בספרים בספרי דבי רב, ולא מצאתי שורש ועיקר לדבר זה, ועל כן לא הייתי נזהר בזה כל כך, עד שמצאתי בפירוש רש״י ז״ל, על יחזקאל, פ׳ ה פסוק ג שכתב, וז״ל: וצרת אותם בכנפיך, מכאן רמז שכל המסתפר שערותיו לא יזרוק אותם אלא יגנוז, שכל מה שנא׳ במקראות האלו וכוי, עיי״ש. ומכאן תוכחת מגולה שלא יקל אדם במנהג שנהגו בית ישראל, הגם שיראה לו שאין באותו מנהג שום טעם, יאחוז במעשה אבותיו ולא יהיה חכם בעיניו, שאם הוא נראה רק הוא מכם, ובוודאי כי לא לחנם הוקבעו, כי הראשונים היו בקיאים בכל דבר, צופים אמרום ויסדום ביסוד מוסד, עיין לעיל דף צב ע״ב, מש״ש בענין שעורים שנותנים עם ביצים כשרוצים לבשלם, עכ״ל.
ובספר פקודת אלעזר, או״ח סי׳ עד. ס״ב, כתב וז״ל : הגה עיין באבהע״ז סק״ז, ועיין בתשר מהר״ם אלשקר ז״ל, סי׳ לה, כמה תוכחות על הצועק על מנהגי הא׳ אפילו מנהג אמותנו הראשונות שבערי ישמעאל שנהגו להניח מעט שער חוץ לצמתן בלי כיסוי הוא נקרא בת צדעא, הגם שבערי הערלים נהגו לכסותו וכו׳ ומ״ש בזוהר אפשר דשער שדרכה לכסותו משתעי וכו׳ עש״ב עכ״ל.
והרב שדי חמד, חלק יד, מערכת מים, כלל לז, בלשון המתחיל אם המנהג, כתב וז״ל: אם המנהג הוא תמוה וזר, יש לנו ללמד זכות ולבקש כל טצדקי על מה סמכו על המנהג ההוא. וכה עשו כל קדמונינו כשראו איזה מנהג של תמהון הרב מוהר״מ פדאווא, ריש סימן עת, הביא דבריו במשא חיים, אות הרן, ושכן כתבו הרבנים משאת משה, ה״א, חיור״ד, ריש סי׳ טוב. ופרח מטה אהרן, ח״א, סי׳ כא, דף נד. ע״א. והרב מים החיים, בחלק או״ח, סימן יב (בד״ה ומאחר), כתב שהרב מהרשד׳׳ם, חיור״ד, סי׳ קצג, הביא ראיה שצריך לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג, שהרי כתבו התוס׳ בפי במה טומנין, יש תימה איך אנו מטמינים על כירות שלגו ואע״פ שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זיתים, ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג. ועוד ראייה ממה שכתב המרדכי, בפ״ק דגיטין, ז״ל: פסק בס׳ התרומה, דאין לזיין בגט אותיות של שעטנ״ז ג״ץ כמו שמזיינים בס״ת, כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים. הרי לך ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד, אפילו שנראה שהוא כנגד הדין. שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו בספר תורה, וכמו שאנו נזהרים שיהא מוקף גויל ושאר דקדוקים, עם כל זה אנו חוששים לזיין כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים, עכ״ל. ולקמן בכלל לח, אכתוב עוד בזה, ב״ה שאין לבטל המנהג בנקל ושיש דרכים שיתכן לבטל המנהג, עכ״ל.
ומקור דיני המנהגים הלא המה ריש פ״ד דפסחים, וטור יור״ד, סי׳ ריד, ואו״ח סי׳ תסח ותצו ותרץ. ובספר פר״ח לאו״ח סי׳ תסח ותצו, שני קונטרסים גדולים שם נקבצו ובאו להקת נביאים, הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה. ועיין מנחות לב, בענין שאין לשנות הניגונים עיין או״ח סי׳ תריט ס״א, ועיין בם׳ מי מנוחות למה״ר אליעזר ליפמאן נייזאטץ זצ״ל, ברוח דעת, פ״א שדבר בעוצם יקר המנהגים שאין לפשוט ידי אדם בהם וז״ל במקום אחד בקצרה, הביטה וראה עוצם כח המנהג, עד שאפילו הלכות קבועות נידחות כמה פעמים מפניהם. וכמ״ש חז״ל מנהג עוקר הלכה. וכתבו שאין לבטלם ולשנותם ואפילו בניגונים הנהוגים עי׳ או״ח סי׳ תריט ס״א ובמנחות לב. אמרו חז״ל אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין במנעל אין שומעין לו שכבר נהגו העם במנעל. וביחוד אותם המנהגים אשר כבר נאחזו ויוסדו מאת רבותינו ואבותינו החכמים הצדיקים והחסידים הסכימו עליהם ברוב מנין ורוב בנין — והמה מורשה לקהלת יעקב ברוב מקומות תפוצותם זה הוראת מאות שנים וכו׳ עיי״ש דברים רבים בזה.
וראה זה חדש מצאתי להרב אברהם ביק ז״ל, בהקדמת ספרו בכורי אביב, וז״ל: וגם מנהגי ישראל כי המה תורה ואין להלעיג עליהם, כאשר רמזתי מנהג שימת שם לנפל, והשכבת המת על הארץ ושמירתו שלא ישאר לבדו. שקבלו הגאונים שמשימין שם לנפל שמת קודם מילתו שכשיעמוד בתחה״מ יכיר אביו ואמו, כי השם הוא הנפש. כדאיתא בב״י יור״ד סי׳ רסג בשם גאון, ובשו״ע ס״ה, וז׳יש הכתוב בחושך ילך גופו ובחושך שמו שמושם לו יכוסה ויטמן בעפר. ומצאתי בדחז׳׳ל מנהג חופה לחתן וכלה שמתו ר״ל, והוא רמוז במה שעשתה יוכבד למשה חופת נעורים בתיבה, שמא לא תזכה לחופתו. וגם מנהג של מדינות פולין שזורקין שומים על הקברות בימים שמקיפים אותם, אשר גדולים שחקו עליו, לפי דעתי נבנה על דחז״ל בשבת קנב, שמי שאין לו קנאה אין עצמותיו מרקבים. ובשום אמרו בב״ק לט, שמכניס אהבה ומוציא קנאה. הנה כי כן ירמזו שהתופס במדה זו בקבר יצליח, עכ׳׳ל שם.
סוף ההקדמה לנוהג בחוכמה….
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-
מנהג בחודש תשרי ובחודש אב אין מברכיו הלבנה עד אחרי הצום,
כדי שיהיה האדם שמח. עיין מהריק״ש, סי׳ תנו. ומקרוב קמו איזה אנשים להתחסד ומברכין תוך י׳ ימי תשובה. ועיין ס׳ נהר מצרים, הלכות ר״ח, אות ו, ומה שדיבר על האנשים הללו. והביא משם ש״ת, שכ׳ שאין הפסד בזכות המצוה הזאת מכיון שהוא ממתין מלברר עליה לכבודה מגינה עליו תיכף. ובס׳ משמרת שלוט, אות יו״ד, ב׳ מנהג אבותינו הקדושים שאין לקדש הלבנה עד מוצאי יום הכפורים בדעת רמ״א. ובפירושו כ׳ וז״ל: ידוע דהלבוש כ׳ לקדש קודם יו״כ כדי שתבוא מצוה זו ותוסיף על זכויותיו, וכמובא בבאה״ט סי׳ תרב, עיי״ש. ובאשר מנהג אבותינו הקדושים כדעת רמ״א באתי לעשות סמוכות לדיעה זו. כי הנה נפסק בשו״ע אין מקדשין הלבנה אלא במו״ש. והוא ממ״ש מלשון שתתבשם מ״ש שאין מקדשין הלבנה עד מוציוה״כ שהעולם בפחד עד מוציוה״כ. גם כי אז נקיים מחטא ומסוגל לקבלת פני השכינה. ועל טעם הלבוש כ"כ במטה אפרים, שמזה שממתינים ג״כ יש זכות. ואני מוסיף כי בזה מקיימים מצוה לשמוע דברי חכמים וכלשון רז״ל כשם שמקבלים סדר יוה״כ ומקדשיו הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. וכלשון רז״ל כשם שמקבלים שכר על הדרישה כך מקבלים שכר על הפרישה. וכן בס׳ הק׳ ב״ש אחר סדר יוה״כ ומקדשין הלבנה, נראה מזה שאין לקדשה מקודם. ומלשון הזוה״ק, אמור, דף ק ע״ב, ת״ח בהאי יומא אתכסיא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחודש, עכ״ל. נראה דאין לקדש הלבנה עד אחר יוה״כ. ועוד דבכל מקום שיש פלוגתא, שוא״ת. מ״מ במקום שנהגו לקדשה קודם יוה״כ יש להם על מה שיסמוכו, עכ״ל. (וידידי מו״ה ידידיה מונסונייגו נ״י כתב מן הצד, וז״ל: ואני הכותב ראיתי להרב הגאון עוזינו מאריה דאתרין כמוהרשב״ד זלה״ה שבירר בין כסא לעשור ולא ידעתי טעמו, ואולי מפני הטעם הנז'. או אפשר לומר הטעם כדי שיברר במיתון ובכוונת הלב כראוי, לא כן במוצאי יוה״כ נחוצה כמו חי כמו חרון וכו׳ כידוע, ולכך בחרה החכמה בברכה ממותנה יותר מלברר באותו שמחה, ע״ה ידידיה מונסונייגו ס״ט).
מנהג לנער שולי בגדיהם כשגומרים ברכת הלבנה, ואומרים שלום עליכם שלשה פעמים. והטעם שמנערים שולי בגדיהם, מצאתי בס׳ כתר שם טוב, דרף תצג, סי׳ יט, דכל זה נתייסר מפי המקובלים שהוא מסוגל להבריח הקליפות. (ועל עזיבת החטא שעושיו כן ביום ראש השנה כשהולכין אל הנהר לומר סדר ותשליך, מנערים בגדיהם ואומרים ותשליך במצולות ים כל חטאתם). ויש רמז מהפסוק (נחמיה ה, יג) חצני נערתי ואומרה בכה ינער האלקים את כל האיש אשר לא יקים את הדבר הזה. וטעם אמירת שלום עליכם, כתב שם משם הרב כנה״ג, בשיורי הגה״ט, סי׳ תכז, לפי שאמרו ג׳ פעמים תפול עליהם אימתה ופחד, ונראה כמקלל, מטעם זה אומר ג׳ פעמים שלום עליכם. ובמט״ט, כ׳ סי׳ תקס, שלפי ס׳ מוהריב״ל, שאומרים שלום עליכם משום שמחה, הואיל וקיבלו השכינה. וכתב עוד בשם מהרי״ל הירץ, שקבל מהראשונים, אחר כי קלל ואמר תפול וכו׳ ראוי לומר לחבירו לא עליך כי אם שלום, עיי״ש. ואין הטעם הזה מספיק כי לפי נוסח ספרד ברכת השלום מוזכרת בסוך הפורמולא הזאת, ואחר תפול עליהם מפסיק בדוד מלך ישראל, אמן, סלה וכו׳ ואח״כ מברר שלום איש את רעיהו. ולפי נוסח אשכנז שנוהגים לומר השלום עליכם סמוך להפסוק של תפול, יבוא על נכון הטעם של כנה״ג ומוהרי״ל הירץ.
ובס׳ אוצר מנהגי ישורון נתן טעם משום שהלבנה קטרגה על החמה, ואעפ״כ החמה תאצל אורה ותשפיע אורה ללבנה ועושה שלום עמה. וממנה ילמד האדם לעשות שלום עם כל אדם, ואפי׳ לחבירו שעשה עמו רעה. ומפני זה אומר שלום לחבירו. ולפי דעתו נוכל לאמר באופן זה, מפני שהלבנה קטרגה נתמעט אורה כידוע, וכשאנו מברכיו את הלבנה עלינו לזכור עניינה שנתמעט אורה משום שקטרגה. ובזה נזכרים אנו שלא לקטרג איש על חבירו, ואומרים זל״ז בשלום ובמישור אנחנו, עכ״ל. וראיתי להרב החבי״ף זצ״ל, בס׳ כף החיים, סי׳ לח, אות כב, שכ׳ הטעם לנעירת הבגדים להבריח החיצונים והקליפות שנבראו מקטרוג הלבנה. ויאמר ב׳ פעמים שלום עליכם, ויכויו שלא יהיה עוד קטרוג כמו שקטרגו בראשונה דאי אפשר בשני מלכים ונתמעטה, דמכאן ואילך יהיה שלום, עיי״ש דף קנו, ע״ג. ועוד טעם אחר על כי אמרינו תפול עליהם וכו׳. ועיין במ״ז וש״ח וקשל״ה ואש״ל וא״ז וכו׳ עיי״ש. ופר״ח סי׳ תכו, כ׳ הטעם לפי שקלל ואמר תפול וכו׳, לכן ראוי לומר לא עליך כנז״ל.
נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים זצ"ל-הרב משה עמאר תשמ"ז-עמ'מא-מב