נפיחה-גאגין


פולמוס הנפיחה-עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגין

ידוע לנו כי היתר הנפיחה הונהג בספרד באיזור קאסטיליה לכל הפחות סמוך לגירוש, בעקבות הגזירות וההגבלות הכלכליות שהוטלו אז על היהודים. ידיעות אלה היו מקוטעות ולא ברורות דיין. ידיעות משלימות ומפורטות בסוגיה זו מצאנו בחיבור " עץ חיים "

הפולמוס במארוקו נסב רק על היתר נפיחה במקום שאין שני ראשי הסירכה יוצאים מהריאה. אבל במקום ששני ראשי הסירנות יוצאים מהריאה, דהיינו סירכה ״שלא כסדרן״ המוזכרת בתלמוד, גם המגורשים אסרו».

פולמוס הנפיחה

המגורשים בפאס המשיכו להחזיק במנהגים שנהגו בהם בספרד, כולל מנהג היתר הנפיחה, דבר שהתושבים נהגו בו איסור מקדמת דנא. מאחר שהיתר הנפיחה מקטין את אחוז הטריפות ומונע הפסד ממון, נגררו אחריו רבים מהתושבים. נראה שהתנהגות זו של המגורשים והתושבים ביחס להיתר הנפיחה לא עוררה תשומת־לב עד לשנת ר״ס (1500). בשנה זו ביקר בפאס ר׳ שלום בן מסנות מהעיר תוניס, לרגל עסקיו בסחר הבינלאומי. הוא זה שהעיר לראשונה לתושבים, כי היגררותם אחרי מנהג המגורשים בענייני הנפיחה היא שלא כדין, מה גם שכמנהג התושבים נוהגים במרבית קהילות ישראל שבהן ביקר. הוא דרש שעל התושבים לחזור למנהגם המקורי. אף־ על־פי שתמכו בו חלק מחכמי הגירוש, עמד מולו ר׳ משה חלוואה, אשר פסק שהנפיחה מותרת גם לתושבים. נראה כי הוויכוח שהתעורר בעת ביקור ר׳ שלום דעך משעזב את המקום, ומנהג היתר הנפיחה התפשט גם לערים נוספות במארוקו״.

בעקבות מקרה שאירע באייר שנת רפ״ו (1526), שיצאה תקלה מתחת יד שוחט התושבים, התעורר מחדש הדיון בהיתר הנפיחה תקלה זו הביאה את הנגיד, עמי שם טוב בן אברהם, לישבע שלא יאכל עוד בשר שהותר בנפיחה. חכמי התושבים ניגשו לערוך בדק־בית בנוהלי השחיטה והבדיקה, כדי למנוע הישנות תקלות. בהתייעצות עם חלק מחכמי הגירוש, החליטו לאסור את הנפיחה וכן לפתוח איטליז נפרד לתושבים; מונו ארבעה חכמים כאחראים ומפקחים על עניין בדיקת הריאה. ההחלטות התקבלו במעמד חכמי הקהל וראשיו, הוכרז עליהן בציבור בבית־הכנסת והן קיבלו תוקף של הסכמה. הדי ההסכמה עוררו ויכוח ופולמוס סביב היתר הנפיחה בין המוני העם התושבים והמגורשים. הדברים הגיעו עד כדי הטחות עלבונות כלפי המגורשים, שהם אוכלי טריפות, ופגיעה בכבוד ר׳ משה הלוואה (שכבר נפטר), שהיה מראשי חכמי הגירוש המתירים. תלמידיו, שקינאו לכבוד רבם, השתדלו לכנס את כל חכמי המגורשים כדי להגיב על הזלזול והלעז שמוציאים על רבותיהם חכמי קאסטיליה. עוד באותו היום גזרו נידוי על אלה שפגעו בכבוד רבם ועל כל מי שיזכיר שהנפיחה אסורה. בין היתר טענו המגורשים בתשובתם לר׳ חיים שכל עניין טריפות הריאה אינו אלא מדרבנן, ולכן פסקו בו החכמים כדעת המקילים, בניגוד לנאמר בהסכמת התושבים שטריפות הריאה איסור תורה. הם חתמו את תשובתם: ״וכל מי שלא יחזיק בידינו הרי הוא עובר על תורת ישראל ביד רמה והוא אפיקורוס״. ר׳ חיים נדהם מדבריהם והוא האריך להוכיח מדברי התלמוד והראשונים שטריפות הריאה הוא איסור תורה לכן חובה לנהוג בה כדעת המחמירים

נראה כי בעקבות ההסכמה והחרם הלך הפולמוס והחריף. הצדדים חיפשו דרכים להכריע את המאבק לטובתם, תוך בקשת סיוע מהשלטונות, אשר ניצלו את הסכסוכים והמריבות בתוך הקהילה כדי להטיל קנסות על הצדדים. המריבות סביב היתר הנפיחה נמשכו עד שנת רפ״ט. מכסלו שנה זו עד שנת רצ״ה (1535), אין אנו שומעים על פעילות כל־שהיא בפולמוס הנפיחה, ונראה שהפולמוס דעך בשנים אלו. בתוך תקופה זו הלכו והידלדלו שורות התושבים אוסרי הנפיחה, עד שקצב התושבים, שהיה רגיל לשחוט כל שבת עשרים כבשים, שחט שבת אחת באדר שנת רצ״ה ארבעה כבשים והספיקו והותר. משמעות עובדה זו היא שהרוב הגדול של התושבים היו עוברים על הסכמתם וצורכים בשר מאיטליזי המגורשים.

בהיוודע הדבר לר׳ חיים, כינס את תלמידיו להתייעצות ואף הורה להם שיפסיקו להתפלל עם קהל התושבים וכינה אותם ״עבריינים״. הוראה זו עוררה את הפולמוס מחדש והביאה את חכמי המגורשים, שראו עצמם נפגעים ממנה, לפנות שוב לנגיד ולדרוש את התערבותו לטובתם. הם נימקו את דרישתם בעובדה שהם הרוב. דומה כי קצה נפשו של הנגיד ב״מלחמות היהודים״, והוא פנה לר׳ חיים בדרישה שיסלק ידיו מהעניין ויניח לקהל התושבים לנהוג כרצונם: ״עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויאכלו מזבחיהם אשר הם זובחים״ ״. דברי הנגיד גרמו לרפיון ידי ר׳ חיים, שחש יותר ויותר את היותו בודד במערכה ואת אפיסת כוחותיו להמשך המאבק, מפאת גילו. מחוסר ברירה נאלץ להביע את נכונותו להפסיק את התערבותו, בתנאי שחכמי המגורשים אשר נקב בשמותם יכתבו ויחתמו על פסק הלכה מבוסס על ספרות הפוסקים שאותם ציין, לאחר עיון ודיון במקורות ההלכה עם תלמידי ישיבו­תיהם הגדולים ויסיקו את המסקנה שהנפיחה מותרת. כמו־כן דרש כי יעיינו במקורות בדיני חרמות והתרתם, ויסיקו מתוכם שאכן מותר לתושבים לעשות התרה להסכמתם שבה אסרו על עצמם את הנפיחה. במידה שינהגו כך, הרי הוא, ר׳ חיים, מתחייב לסלק ידיו מהעניין, ישמור פיו ולשונו שלא יערער ולא ידבר סרה באוכלי הנפיחה. הצעתו התקבלה בברכה על־ידי חכמי הגירוש, אשר מיהרו למלא אחר הצעתו, ובערב שבת הגדול באותה שנה הגישו לו פסק ארוך, שהקיף את כל הספרות ההלכתית בנושא, ובו הם הסיקו שהנפיחה מותרת ללא שום פקפוק גם לתושבים.

הפסק פותח במקור ההלכה, במסכת חולין, ומסתיים בחיבורי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש. גם לאחר שקבל ר׳ חיים את פסק ההלכה לא השתכנע, והוא כתב פסק תקיף שבו סתר את תשובתם והסיק שהנפיחה אסורה, חכמים אסרוה גם בספרד ואין יסוד להתירה גם למגורשים .

למעשה, המציאות הוכיחה שלא היה מקום בפאס לקיומן של שתי שחיטות נפרדות זו ליד זו, של המגורשים ושל התושבים. זאת מאחר שמרבית התושבים נטו מסיבות כלכליות לקבל את היתר הנפיחה, מה גם שחכמי מארוקו התנגדו מאז ומתמיד, וגם בתקופות מאוחרות, לפילוג ולהתגודדויות ודגלו באיחוד העם ובביטול הקהלים».

ר׳ חיים גאגין והפולמוס – משה עמאר

עץ חיים-רבי חיים גאגיןר׳ חיים והפולמוס

ר׳ חיים היה הדמות המרכזית, המובילה והפעילה ב״פולמוס הנפיחה״, שאותו ניהל בסגנון חריף ובוטה, ללא נשוא פני איש, לא מחכמי הגירוש ולא מראשי הקהל. הוא התאונן קשות על הירידה התלולה ברמת ידיעת התורה כתוצאה מפטירתם של חכמי ספרד המובהקים שחיו סמוך לגירוש, וכן התייחס בבוז לחכמי הגירוש בני פלוגתתו ולידיעותיהם בתורה, הטיל ספק בידיעתם ובטוהר מידותיהם, וכינה אותם בכינויים שונים, כדבריו: ״ואזעק זעקה גדולה ומרה, על אבידת הגמרא וביטול מימי השקידה בתורה, עד שנגבו ויבשו ולא נשאר לנו כי אם גויתנו ואדמתנו חומר חומרי ואוהבי השררה והכבוד עובדי העושר וההוד״. או: ״… להתאבל על נפילת התורה שנפלה לארץ ונרמסה מפעמי דלי אביוני התורה ומרגלי עניי הדעת״; "… לסתור דבריהם וראיותיהם הבנויות על שוא ותוהו שהוציאו דיבה על החכמים הגדולים ולומר עליהם מה שלא העלו על דעתם ושבו לכסלה ולא נתביישו ולא לקחו מוסר״ . ועוד כהנה ביטויים, החורגים מדרך משא ומתן הלכתי הנהוג בין תלמידי החכמים.

ר׳ חיים היה קנאי מטבעו ומשום כך נכשל לפעמים בפליטות פה בלתי־מכוונות, שפגעו קשות בשומעיהן. הוא עצמו היה מודע לחולשתו זו, כגון בספרו על שאלתו של ר׳ יעקב רוג׳ליש בתוך שיחה שהתנהלה כפי עדותו ״בלשון רכה ודברים רכים״: ״היאך מה שהיו אבותינו אוכלים בקאשטילייא אתה אומר שהוא טריפה ? ונזרק הדבר מפי מטבעי הכעסן או אוריתין רתיחן לי, ואמרתי שקר נחלו אבותינו״ .

אלה הם דברים כדרבונות, הפוגעים קשות בחכמי ספרד שאינם בחיים ובחכמי המגורשים ממשיכי דרכם. הוא לא חשך את שבט פיו גם מחכמי העיר פמפלונה שבספרד, על תקנתם להתיר את הנפיחה, באומרו: ״מי הם חכמי פמפלוגה שהביאו ומי אביהם ומי החכם שלהם…״׳. נראה כי אופיו זה היקשה עליו להגשים את שאיפתו לשלום, כפי שהתבטא מספר פעמים: ״ומבקש מאתו יתברך… שיעשה שלום בינינו״». קנאותו מוצאת את ביטויה בצורה חריפה בדבריו.

והיה לי מן הדין אלו מצאתי בני אדם מסייעין אותי… להיות לסטים להרוג או ליהרג על חילול ה׳ הנעשה בזה האלמלאח… שאף אם יהרגוני מה בכך שהרי בזמן שהיו ישראל במדבר ועשו העגל הרגו לחור.. . וכן אליהו אמר אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ויבקשו את נפשי«׳. וכן זכריה נסקל, ואוריה נהרג בחרב… אבל יראתי מפני המחלוקת שאולי יסבבו העוונות שיהרגו הזכאין, אך אמרתי המשפט לאלקים הוא.

מדבריו נשמעות תחושת הבדידות, שממנה סבל בהקשר זה, וכן אמונתו המוחלטת בצדקת דרכו ונכונותו להיאבק על עמדתו ודיעותיו עד כדי חירוף נפש. גם כלפי בני קהילתו התושבים הנהיג את משרתו ברמה. גם בשעה שרובם נסוגו מהנהגתו בעניין הנפיחה, לא הרפה מהם וכינה אותם ״עבריינים״ ״, או ״דלת הארץ וקצת קציני סדום פרצו גדר והפילו החומה על צוארם…״ הוא דבק בעמדתו בעקשנות ובעקביות ולא נסוג ממנה, גם בשעה שנשאר בודד במערכה וכוחותיו הגופניים לא עמדו לו — ״ואני זקנתי ושבתי ובני בעוונותי אינם אתי״ ״. עקב לחצו של הנגיד, אשר דרש ממנו להרפות מהפולמוס, הסכים להתחייב שלא לערער ולדבר סרה במתירי הנפיחה, בתנאי שחכמי הגירוש יכתבו פסק ארוך המבוסס על כל ספרות ההלכה בו יוכיחו את ההיתר. בזה רצה להדגיש את קבלת אחריותם להיתר. למרות שהם עמדו בתנאי שהציב להם, הוא שב לערער על היתרם ביתר שאת ובלשון בוטה עוד יותר. נראה כי לא היה שלם עם התחייבותו להפסיק את המאבק, ורק בדידותו וחולשת גופו הכריעוהו לידום. דומה כי בקנאות ראה את אחד היסודות המחזיקים את התורה ומבטיחים את קיומה״.

יש לציין שעם כל זאת, חכמי הגירוש בפסק דינם לא פגעו בכבודו של ר׳ חיים, וכל טיעונם היה, שעם כל הערכתם לעמדתו, הרי הוא יחיד מול הרבים והלכה כרבים ״. הדברים מקבלים משמעות כפולה כשהם מוצגים על ידו.

סופו של דבר: ידם של המגורשים היתד. על העליונה. היתר הנפיחה פשט בפאס ובערים נוספות במארוקו עוד בחיי ר׳ חיים, ורק מתי מעט נשמעו לדבריו. דומה כי הוא הועיד את חיבורו כגלעד לפולמוס שהיה ולמה שצריך להיות לפי דעתו, כדבריו:

בראותי זאת הצרעת פרחה… וכל הערים אשר סביבותינו הקרובות והרחוקות…כולם חלפו ברית עברו חק….ומפני זה המחלוקת שעבר ועדיין הווה… רציתי לעשות מאמר אחד להחזיק ידי ישראל ההולכים ודלים במצות, מפני אחיהם בעלי אגרופיו שתקפה ידם עליהם להעבירם על דת לפני עניות דעתי וקראתי שמו עץ חיים.

כלומר, גם המעט הנשמעים לו הם הולכים ומתמעטים, ואכן מאז תקופת ר׳ חיים ועד ימינו לא שמענו שהתעורר פולמוס נוסף בעניין זה במארוקו . היתר הנפיחה הלך והתפשט, עד שהפך לדבר המותר ללא שום פקפוק לכוהן ולהדיוט.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר

השימוש ב״ עץ חיים״%d7%a2%d7%a5-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%92%d7%90%d7%92%d7%99%d7%9f

אף־על־פי שר״ח גאגין דאג להפיץ את חיבורו בפאס ומחוצה לה , מכל מקום, ממהדורתו הראשונה לא הגיע לידנו אפילו עותק אחד. גם ממהדורתו המוגמרת לא הגיעו לידנו עותקים רבים, וגם אלה רק בהעתקה מאוחרת מהמאה הי״ח ואילך. נראה שהסיבה לכך היא בשימוש המועט שנעשה בספר. בשעה שהוכרעה ההלכה כדעת המתירים, הלכה ונדחקה דעתו של ר׳ חיים עד שנעלמה כליל ממארוקו; היתר הנפיחה הפך דבר ברור מאליו, השווה לכל נפש, כולל תלמידי חכמים ואנשי מעשה. הוכחה לכך תשמש העובדה שדעת ר״ח גאגין ודברי חיבורו ״עץ חיים״ לא מצאנו שהוזכרו על־ידי חכמי מארוקו גם בדורות הבאים, להוציא איזכור אחד בשמו בדבר היתר המסוכנת, אשר הגיע לידנו משם ר׳ שמואל אבן דנאן, ואיזכור נוסף על־ידי ר״ח בן עטר, מחכמי העיר סאלי (נפטר בירושלים בשנת תק״ד, 1744), אשר הזכירו לשבח בחיבורו ״פרי תואר״  וציטט קטעים מהחיבור ״עץ חיים״. לאחר שהאריך להוכיח את איסור הנפיחה הוא כותב:

ואחר שהראנו ה׳ את כל זאת, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה… ראיתי מנהג רע ומר בערי המערב, ארבעה המה נפלאו ממני עיר סלא ועיר פאס ומכנאס וטיטוואן ומחוזיהם, שנופחים כל סרוכה ואוכלים אותה כהיתר גמור. ותפשתי לדעת מוצא דבר הלכה זו, ובעלותי מעירי אל עיר עז לנו עברתי דרך עיר פאס, ושם מצאתי מעין ומוצא הדבר, בא לידי קונטרים אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה, כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקאשטילייא אשר אנו מבני בניהם. ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן האר״ש ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול, ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד, הוא המופלא בדורו כמהר״ר חיים גאגין זלה״ה, שחבר קונטרים אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו…

מדברי ר״ח בן עטר למדנו שלשה דברים:

א. מנהג היתר הנפיחה פשט (לפחות) בארבע הערים שבהן הקהילות הגדולות במארוקו. משמע שלא היה קיים בערים אלו למעשה זכר לשיטות המחמירים, גם בין תלמידי חכמים ואנשי מעשה. לכן היה תמה, מה המקור להתפשטות המנהג.

ב. בעירו סאלי לא היה מצוי החיבור ״עץ חיים״ וגם לא היה ידוע על קיומו או על קיום ״פולמוס הנפיחה״, למרות שבתקופה זו היתה סאלי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים.

ג. נראה כי מאז דעך ״פולמוס הנפיחה״ לא התעורר שנית. למצער, לא היה ידוע לר״ח על עירעור שקם על היתר הנפיחה מאז הפולמוס ועד ימיו ״.

אילמלא כן, היה מזכיר את קיומו ומסתייע ממנו. ר׳ חיים סיכם את דברי האחרון האוסר ומסיק ״דכל דנהוג איסור בנפיחה לא מצי להתיר לו… וכל עוד דלא חזר למנהגו הראשון הרי הוא מורד בתודה ובדברי חכמים״. גם ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, מחכמי פאס (נפטר בתרמ״ד, 1884), מצטט מספר ״עץ חיים את הקטעים ההיסטוריים ״. נראה שהוא התוודע לספר רק דרך ״פרי תואר״, ומציין: ״וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנד שזה [עץ חיים] שבידנו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות״. משמע מדבריו שגם בימיו לא היה ספר ״עץ חיים״ ידוע ומפורסם. גם בעולם המחקר לא נעשה שימוש בספר ״עץ חיים״, למרות הפרטים הרבים המצויים בתוכו ״. יוצא מכלל זה הרי״מ טולידאנו, שהעתיק ממנו בספרו ״נר המערב״ את מרבית הקטעים המתארים את ״פולמוס הנפיחה״ 115, וכל החוקרים שבאו אחריו מסתמכים על ציטוטיו.

[1]        כמעט כל החוקרים מציינים במפורש את שימושם ב״נר המערב״, בקשר ל״פולמוס הנפיחה״. יוצאת מכלל זה ג׳ גרבר  שהקדישה לנושא הפולמוס פרק שלם בחיבורה (הרביעי, עמי 113—120). מתוכנו ומציוני מקורותיה עולה לכאורה שאכן השתמשה המחברת בכתב־יד ״עץ חיים״ הנמצא בבימ״ד לרבנים (שיתואר להלן בתיאורי כתבי־היד, כתב־יד ו). גם אם אכן עיינה בכתב־היד, הרי רוב דבריה בפרק זה לוקים בדמיונם הפורה ובחסר ויתר. להלן מספר דוגמאות : לא הבינה את מהות בדיקת הריאה, נפיחתה והסירכות. ראה שם, בעמי 115, בדבר רגשי עליונות של הספרדים וכן על יחס עוין בו קיבלו התושבים את המגורשים בבואם לפאס ; אין זה נכון, ואין לכך אחיזה במקורות שעליהם מסתמכת גרבר. בעמי 117, הרקע לתחילת הפולמוס, כפי תיאוריה, אינו נכון. בעמי 118, הבנתה ומסקנותיה בדבר הנוהג הקיים בערים אחרות אינן נכונות. בעמי 119, תיאורה על נוכחותם של נכבדים בביה״ד, בניהם יעקב רוזאליס, אין לו בסיס. וכן עובדת מינויו של רוזאליס על־ידי המלך כמתווך בין הצדדים אינה נכונה. הנגיד עמי שם טוב בן אברהם לא נמנה עם המגורשים. כן אין הוכחה שמשפחת רמוך, הנזכרת בענייננו, נמנתה עם המגורשים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר