קורות היהודים בספרד המוסלמית- מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות -1002-711-א.אשתור
ג
כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבר להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.
הצבא החדש שבראשו עמד מוסא מנה שמונה עשר אלף איש, כמעט כלם ערביים. ביוני 712 עבר את המיצר ועלה באלכ׳סיראס על אדמת ספרד. מוסא בחר לו למסע הכיבוש שלו דרך אחרת מזו של טארק, הוא פנה אל המערב של חצי האי, אל גלילות שאליהם טרם הגיעו גדודי המוסלמים. בראשונה נכבשו הערים מדינה סידוניה וקרמונה, ואחר כך עלה מוסא על סביליה. העיר הגדולה הזאת ניטשה על־ידי אנשי המשטר הישן כשם שניטשו טולידו וערים אחרות. אחרי התנגדות מה עבר חיל המצב אל מקומות אחרים שבמערב, אל ניאבלה וביג'ה, והמצביא המוסלמי השתלט על העיר. מוסא בן נציר נהג כפי שנהג טארק. אף על פי שהצבא שלו היה בהרבה יותר גדול לא השאיר בסביליה מוסלמים רבים אלא גייס את היהודים שבעיר והעמיד מהם חיל מצב. כך באה גם עירו של איזידורוס, נסיך הכנסייה המפורסם, תחת שלטון היהודים. מי פילל לכך ? אחרי כיבוש סביליה עלה מוסא בן נציר על הרי הסיארה מורנה, והתקדם לעבר העיר מארידה. הוא עבר על יד העיר פואנטה דה קנטוס והיא נמסרה לו בלי התנגדות, אולם משהגיע אל מארידה החלה מלחמת מצור ממושכת. בעיר זו התאספו רבים מתומכי המשטר הויזיגוטי׳ שרים ואבירים, נוצרים קנאים, שלא היו מוכנים להכנע לפני הפולשים. הנצורים לחמו בעוז וסיכלו את הנסיונות של המוסלמים לחדור לעיר. כפעם בפעם הגיחו מן העיר והכו במוסלמים. כך נמשך המצור חדשים, בחורף 713/712 ובאביב שלאחריו. בינתיים הגיעו אל המצביא הערבי קריאות עזרה ממקומות שבהם השאירו המוסלמים חילות מצב חלשים. לאחר שהתרחקו הצבאות המוסלמיים התאוששו ילידי הארץ וניסו לתפוס את השלטון שנשמט מידיהם כהרף עין בראשונה באו אל המטה הערבי ידיעות על התקוממות בדרום־מזרח ספרד. חיל המצב היהודי בעיר איליברי ביקש עזרה. אי לזאת שלח מוסא בן נציר את בנו עבדאלעזיז עם גדודים אחדים לשם. עבדאלעזיז דיכא את המרד ופרש את שלטון המוסלמים על הפרובינציה של מורסיה. העיר הזאת טרם נתקימה בימים ההם, אך היו שם ערים רבות כלורקה, אליקנטה, אוריהֵואלה, והיישוב הנוצרי היה צפוף למדי. בחודש אפריל 713 נכנע לפני עבדאלעזיז המושל הויזיגוטי של הפרובינציה הזאת ששמו היה תיאודמיר ומושבו בעיר אוריהואלה. בינתיים התקוממו גם הנוצרים בסביליה. הם היו קרובים לזירת המלחמה במארידה ומשראו שמוסא לא יכול לגוטים הנצורים פרץ מרד בעיר. בעזרת האצילים שברחו מקודם אל ערים אחרות התקוממו אנשי סביליה והרגו מחיל המצב כשמונים איש, יהודים ומוסלמים, והשאר ברח אל מחנה מוסא שלפני מארידה. אחרי שעבדאלעזיז הספיק להשליט סדר בדרום־מזרח הטיל עליו אביו לדכא את המרד בסביליה. עבדאלעזיז הצליח גם בכך, ואף כבש את העיר ניאבלה שמדרום לסביליה ומשם חדר אל המישור שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי וכבש את העיר ביג׳ה. מכרוניקה נוצרית יש להסיק שגם בעיר זו יישב שר הצבא המוסלמי קבוצת יהודים ומסר להם תפקידי שמירה. זה היה בקיץ 713 ובזמן ההוא כבר היתה מארידה בידי המוסלמים, העיר נכנעה ביום האחרון לחודש יוני.
אלה הן הידיעות אחרונות על שיתוף הפעולה בין טארק ומוסא ובין יהודי ספרד. ידיעות קצרות אלה מעוררות שאלות אחדות, כי יותר ממה שהן מפרשות הן משאירות סתומות. האם גייסו הפולשים את היהודים לחילות המשמר לאחר שקדם לכך משא ומתן? האם כרתו היהודים עם הערביים הסכם ממש? היסטוריונים ספרדיים טוענים באמת שהיהודים קשרו קשר עם האפריקאנים ומסרו להם את הארץ, ואילו היסטוריון יהודי חשוב מדבר בקשר לכך על ״אגדה אנטישמית״. אין הוכחות לטענות כאלה ואמנם מלכתחילה אין לחשוב ששיתוף הפעולה היה פרי הסכם פורמאלי. שתיקת המקורות אינה ראיה, אולם קשה להניח שהמוסלמים כרתו ברית עם קבוצת אנשים שלא היתה מגובשת גיבוש טריטוריאלי, שלא היו בידיהם מבצרים ושלא היו צד לוחם לפני הפלישה. אולם עצם המעשה הנו עובדה היסטורית ואין בו דופי, הלא מחצית התושבים של ספרד ואף יותר מזה צידדו עם הפולשים.
האנאליסטים הערביים שותקים גם על ענין אחר שהיה מענין אותנו מאד. הם מוסרים לנו על תנאי הקאפיטולציה של עיר אחת בלבד, היא מארידה. אך תושבי שאר הערים שנכנעו לפולשים ללא התנגדות או אחרי שנלחמו אתם זמן מה, האם לא השיגו אף הם הבטחת זכויות מסוימות, כגון שרכושם ישאר בידיהם ושיהיה להם מותר לקים את פולחנם ? במקורות הערביים לא ניתן אלא תיאור של מסעי הכיבוש בתור מבצע צבאי. אולם יש לחשוב שנעשו הסכמים בין הערביים ובין תושבי ערים שונות בחצי האי האיברי, לפי הנוהג שהיה מקובל במלחמות הכיבוש של המוסלמים בארצות המזרח. אם אמנם נכרתו הסכמים כאלה, יש להניח שהם נגעו לנוצרים בלבדם, אלא שבדיעבד נהנו מהם גם היהודים משום שהמעמד המשפטי שלהם היה מקביל למעמד הנוצרים. סימוכין לכך אפשר למצוא בסיפור של ההיסטוריון הערבי־ספרדי אר־ראזי, בן המאה העשירית, על תולדות המסגד הגדול בקורדובה. אר־ראזי, המסתמך על מקור קדום יותר, אומר שבעת כיבוש ספרד נהגו הערביים כשם שנהגו כ׳אלד בן אל־וליד ואבו עבידה בכיבוש סוריה, היינו שהשאירו לנוצרים מחצית הכנסיות הגדולות ולקחו בשביל המוסלמים את המחצית השנייה בתור מסגדים, וכך עשו, לפי דבריו, גם בקורדובה. מהמשך דברי ההיסטוריון הזה יוצא שהמדובר בהסכם פורמאלי.