נשות חיל


נשים פונות לממשל ולסולטאן

נשים מוכות שפנו לשררה.נשות חיל במרוקו

במצבים מסוימים, כשהדברים היו מלווים זעם ואלימות, פנו יהודים למושל כדי שישפוט בסכסוך ביניהם. רבי רפאל אנקאווה כתב, שבעירו סאלי, כמו גם ברבאט, מנהג אבותינו " שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם " לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר, הוא המושל על הגויים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם "

כך היה גם במקרה שגברים כמו נשים פנו למושל. רבי שלמה אביטבול מצפרו דן בתביעה של אברהם בן שרביט נגד אהרן אלבאז " באומרו שהוא קבל עליהם לשר וגרם להם הפסד ". על פי העדים התברר, שאשת אברהם הנזכר ואמה ואחותה היכו לנשים.

החכם כתב, שעל פי הדין " המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני כותים ( כינוי מקובל בדפוסי התלמוד לנוכרי ) אף על פי שגרם למכה היזק גדול " בהמשך נאמר : " שהלכו הנשים המוכות וקבלו לשררה.

אישה שפנתה למושל.

על פי מידע משנת 1896, פנתה אשתו של יהודי, שהוכה על ידי גברתן מוסלמי, אל המושל בבקשה, שהאיש האלים, ששוחרר לאחר יומיים, ייענש.

ביקורי נשים בארמון 1886, 1894, 1901.

על פי ידיעות, שפורסמו בעיתונות בשנות ה-80 וה-90 של המרה ה-19, ביקרו נשים יהודיות בהארם שבארמון המלכות. בדצמבר 1886 פורסם, שנשים יהודיות ביקרו בהארם שבמראק לרגל עיד אלמולוד ( חג הלידה של הנביא ) והביאו מתנות לנשים. ראש ההארם אמר להן, שטובת היהודים היא דאגה מתמדת של הסולטאן חסן הראשון 1873 – 1894.

בשנת 1887 פורסם ש-1500 יהודיות ביקרו בבית הסולטאן וכל אחת קיבלה במתנה צעיף ממשי ומטבעות. המספר נראה מופרז.

על פי ידיעות מיוני 1894 הופיעה משלחת של נשים יהודיות בהארם כדי לברך את הסולטאן לרגל חג מוסלמי. היה נהוג, שבפסח מבקרים שיחי ( נגידי ) היהודים בלוויית נשים יהודיות בארמון המלכות במראקש.

הנשים הגישו לו מצות כקרבן האביב ואילו לנשות ההרמון הגישו מתנות. בשנת 1901 השתתפו נשים רבות במשלחת זו.

סוף הפרק נשים פונות לממשל ולסולטאן

נשות חיל יהודיות במרוקו – אליעזר בשן

אסור לבעל למכור את מכונת התפירה של אשתו.

בתשובות רבי משה מלכה מסופר על אירוע בבני מלאל : בשנת תשי"ג – 1953 קנה יהודי מכונת תפירה לאשתו. בשלב מסוים רצה למכור את המכונה, שכן דרוש היה לו כסף לצורכי ריפוי. האישה סירבה וטענה, שתשיג את הכסף באמצעות הלוואה מקורביה. החכם הצדיק את האישה.

מכונת התפירה נחשבה רכוש, שעשוי להביא הכנסות. הרב משה עטייא לדוגמה דן במעשה המעיד על כך : בן ביקש מאביו שיטפל באשתו המעוברת ואם לאו, שייתן לו מכונת התפירה שלו.

אישה שרוצה לתפור אך בעלה אינו רוצה שתעבוד.

היו נשים בעלות יוזמה, שגילו עצמאות ורצו לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה. אולם לא כל הבעלים הייתה דעתם נוחה מכך. עצמאות האישה פגעה לעתים בחובותיה בניהול משק הבית. הרב שמעון דיין דן במעשה הבא : " אישה שביקשה מבעלה שיקנה לה מכונת תפירה לעבוד בה בביתה, והבעל טוען שהוא אינו רוצה שאשתו תעבוד ודי לה בעבודת הבית " . החכם הגיע למסקנה, " שאינו יכול לכופה, אבל אם ירצה לשכור לה משרתת לעזור בעבודת הבית והיא תעבוד בתפירה אפשר שהדין עמו.

אישה התופרת יריעות של ספר תורה.

הרב משה מרציאנו נשאל, האם מותר לאישה לתפור יריעות של ספר התורה. לאחר שהביא דעות האוסרות על כך לימד החכם זכות על הנשים העוסקות בכך תוך ציטוט מדברי חז"ל בשבח הנשים, ואגב כך הביע את דעתו על חובת הגברים כלפי הנשים :

" אלא דראיתי להלִיץ טוב בעד המנהג שנהגו הנשים לתפור הספר תורה, דכוונתם לשמים ורק חבובי מחבב תורתנו…וקופצים בראש הכסף ובשווה כסף. כי זה דרכם ויבאו הנשים על הנשים, ודרז"ל הנשים הביאו נדבתם תחילה, עם היות עניין טבעי בנשים להשתעשע ולשמוח בתכשיטיהן, עם כל זה בזבזו אותם לנדבת המשכן, במקום השראת השכינה המונחת בארון. וזה יורה חבובי קא מחבבי מצוה, וחובה עלינו לקרב אותם ולהמשיך את לבם לדברים רוחניים. כמו שאמרו חז"ל, במאמר כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל. בית יעקב אלו הנשים וזה לשון רבנו בחיי, צוה לדבר על הנשים תחילה ללמדן תורה ודרך ארץ ".

כיוון שתמך בכך שהנשים תתפורנה את היריעות ובכך שאין לשנות את המנהג, חשוב לדעתו רק להזהיר, שהתפירה הראשונה, האחרונה ובאמצע תעשנה על ידי סופר ואחר כך יינתן לנשים לתפור. הוא סיים את תשובתו שהבעת חיבתו לנשים, המחנכות את בניהן לתורה : " אין להקל בכבודם ולדחות אותם בשתי ידיים אלא אדרבא מצווה לקרב אותם ולהמשיך את רוחם לדת אלקים ולחבבה בעיניהם, בשביל שידעו כמה גדול מעלתה ויוקרה, לחנך בניהם הצעירים, ולגדלם על דרכי התורה והמצווה ".

עשיית תכשיטים.

רבי פתחיה בירדוגו ממכנאס דן במעשה הבא : " ראובן הרחיק נדוד והניח אשתו נודדת ללחם ". עזובה ושכוחה ולה בן קטן כבן שנה. והאישה הנזכרת הייתה עושה ואוכלת וזנה ומפרנסת לבנה ועשתה קצת תכשיטין ממעשה ידיה והן היום זה כעשר שנים שהרחיק נדוד הבעל נודע שמת ולא נודע אימתי ". הנושא התעורר בהקשר לתביעת קרובי הבעל לקבל חלק מכספה. והיא צועקת " כי מלבד שעזבה בעלה ושכחה אלא שתוסיף לתת משלה ליורשי בעלה? ( בירדוגו, תרצ"ח, אהע"ז, סימן מד )

במצבים מסוימים עבדה האישה לאו דווקא בשל מצוקת הבעל אלא משום שלא רצתה להיות תלויה בו. על מקרה כזה במצב של נישואין שניים דו רבי רפאל בירדוגו :

" רבי סעדיה קאבליירו כשנשא אשתו השנייה יען שהיא נושאת ונותנת והיו לה רווחים הרבה ממקום אחר והוא היה קב רשו ואין כל מאומה כמו שהכל ידוע ומפורסם התנית עמו שיסלק עצמו ממעשה ידיה כראוי…לעשות בו חפצה ורצונה וכן התנהגו כל הימים שכל מה שהייתה מרווחת היה ברשותה ותחת ידה לעשות בו מה שיראה בעיניה מצורכי הבית וקמצה ועשתה תכשיטין ונדוניא לבתה.

עשיית כלים.

רבי יוסף בירדוגו כתב על " אישה שהלך בעלה למדינת הים ועשתה האישה כלי אחד במלאכת ידיה ". לא נאמר מה היה הכלי.

חריזת פנינים.

רבי שלמה אבן דנאן כתב בשנים תרפ"א ורתפ"ב 1921 ו-1922 על אישה במכנאס, שמלאכתה " לעקאד " ( חריזת פנינים ) ועל שתי נשים אחרות שעסקו באותו מקצוע.

נשים מסיידות בתים.

בזכרונות של מנהגי היהודים במכנאס פורסם, שהנשים נהגו לסייד לקראת חג הפסח את החצרות ואת הבתים, אך מי שהשיגה ידו נהג לשכור סייד. בין הסיידים שהשכירו עצמם למלאכה זו היו שתי נשים. במשך השנה עסקו המלאכות אחרות : אחת מהן בכביסה והאחרת – מגדת עתידות ומגרשת שדים בחולים.

רבי יוסף משאש כתב, שלפני חנוכה נהגו הנשים לסייד את החדרים ולערוך כעין ניקיון פסח בזעיר אנפין ( אוצר המכתבים סימן תרעה ).

נשים מסייעות לבעליהן במלאכתם.

הנשים היהודיות בכפרים נהגו לעזור לבעליהן במלאכות כגון חייטות וסנדלרות, וכן בעבודות המשק : בטיפול בבעלי החיים, בשדה, בקציר ובדיש, ובכל מלאכה הקשורה בחיים בכפר. נוסף על כך היו אורגות, כאמור לעיל. הנשים נהגו לעבוד גם במהלך חודשי ההיריון עד הלידה. זו הייתה המציאות עד שנות ה-50 של המאה ה-20, כפי שהעידו שליחי העלייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר