סובלנותו-של-הרב-משה-לכה-מקורותיה


סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

היחס אל התרבות הכללית

בשנת 1938 הוזמן הרב מלכה לנאום בכינוס של אגודת הנוער היהודי במצרים, לאחר הרב הראשי, אלא שהלה חלה והאירוע נדחה, והרב מלכה פרסם אפוא את הרצאתו באלשמס. בין השאר הרבה בשבח אגודת הנוער, שבתכניותיה כלולות ״הרצאות מדעיות ותרבותיות כדי שנלך באור המדע ולבקש לקח ומוסר״.

יחסו של הרב מלכה לתרבות הכללית ולעולם המודרני היה מורכב. הוא ראה בהישגי המדע ערכים חיוביים, ופעמים אחדות אף ציין זאת במפורש. כך הכריז כי ״דורנו הוא דור המדע, הכימייה והאנליזה הכימית״, וראה בלואי פסטר ובאדוארד לינר דמויות מופת.

כינה את שניהם ״מלאכי הרחמים״, לפי שמצאו חיסון נגד אבעבועות ונגד מגפות. ברשימה הזו יש תיאור מפורט של הישגיהם, כולל אזכור של חומרים כימיים שונים. אפשר שלפנינו

 עוד הפליג בשבחם של גאונים־מחדשים דוגמת גוטנברג(הדפוס), סטיוונסון(הקיטור), אדיסון (החשמל) ומרקוני(התקשורת האלחוטית). כשדן בפסוק: ״ נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַֽאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃(שיר השירים ד, יד)           ״התלמיד הזה מוכשר ויצלח ללמוד הנדסה, ואחר ללמוד כימייה, וזולתם – לספרות ולפוליטיקה וכו'; [ובנוגע לתלמידי] החכמים – זה יצלח להיות דרשן והאחר גם פוסק [אפשר גם: איש הלכה], והאחר מקובל, כל אחד בהתאם לכישוריו, וזהו מאמרו נרד וכרכם ושאר סוגי הבשמים״.

יושם אל לב שמקצועות החול, כמו מקצועות הקודש, נמנים כולם עם הבשמים, כלומר נחשבים מקצועות ראויים בעיני הרב מלכה.

היחס החיובי אל האוניברסיטה, כסמל ההשכלה, מהדהד מכמה התייחסויות של הרב מלכה. וכך הוא ביאר את הפסוק ״צוארך כמגדל השן״(שיר השירים ז, ה):

הצוואר, כפי שפירשנו לעיל, רומז לבית המקדש, הנמוך מעט מפסגת עין עיטם, אשר היא הפסגה הגבוהה ביותר בירושלים – כמו הצוואר הנמוך מעט מן הראש. הסנהדרין מצויה לצד בית המקדש, סמוכה אליו.באומרו ״צווארך כמגדל השן״         הוא רומז לסנהדרין. מגדל     השן הוא המגדל אשר בנאו            שלמה המלך, וממנו היה מפיץ את הדינים ואת החכמה. הסנהדרין, הריהי המנהיגות הרוחנית, אשר סמכותה צריכה להיות כדוגמת מגדל השן, שהיא המנהיגות האזרחית.

הדברים כאן אכן משלימים את הדברים שכתב שם כמה שבועות קודם לכן, בשעה שדן בפסוק: ״כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות״(שיר השירים ד, ד), וזו לשונם: ״העיר ירושלים גבוהה מרוב ארץ־ישראל [פלסטין – במקור], ובית המקדש גבוה מכל העיר ירושלים, לבד מהר עין עיטם [כך!], שהוא המקום הנוכחי של האוניברסיטה [=הר הצופים]״.

מתברר אפוא כי הרב מלכה סבר שהרבנות אינה ההנהגה האחת והיחידה בכל תחומי החיים, אלא הכיר בנחיצות ובלגיטימיות של מנהיגות פוליטית, והוא דן בה בכמה וכמה הזדמנויות. כמו כן הוא ראה ב״מגדל השן״ דימוי חיובי של הנהגה אינטלקטואלית, שכונתה בפיו ״מנהיגות אזרחית״. על רקע זה אין לתמוה על הדברים החיוביים שכתב על האוניברסיטה העברית ועל הצורך לתמוך בה ולפתחה, בהיותה ״בית מקדש קטן״.

מנגד, פעמים אחדות כתב הרב מלכה נגד פרויד, והשווה את האיום הגלום בפסיכולוגיה, כפי שהעמיד אותה פרויד, לסכנת האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל בשלהי המאה הט״ו – כלומר סכנה של העברה על הדת! ביקורת המקרא שיש בכתבי פרויד זעזעה את הרב מלכה, ולפיכך הפנה קול קורא לראשי הדת בירושלים, בקהיר, באלכסנדריה ובלונדון – ששם שהה פרויד באותה העת – ולכל אדם אדוק באמונתו. חוץ מעצם הקריאה אין בפיו בקשה קונקרטית שאפשר לנהוג על פיה. הוא עצמו הבין שאי אפשר להחרים את פרויד כדרך שהחרימו את ברוך שפינוזה במאה הי״ז, אולם אין הוא יכול להימנע מלקבוע כי הרעות שהתרגשו באותן שנים על יהודי אוסטריה, בגלל פרויד ודברי הכפירה שלו התרגשו!

בשל התבטאויות כאלה אפשר לטעון אחת משתיים: דעותיו ועמדותיו של הרב מלכה התגבשו והתנסחו כלפי כל גירוי בנפרד; הוא לא היה הוגה, וממילא אין לטרוח ולבקש בדבריו תפיסה ושיטה שאינן קיימות. לחלופין אפשר לטעון כי גישה עקיבה אינה אופיינית רק למשנה סדורה של פילוסוף או של הוגה מקצועי, אלא היא נדרשת מכל בוגר, ובוודאי ממבוגר משכיל, העוסק בחינוך – וכזה היה הרב מלכה במובהק. אכן, יש רמות שונות של עקיבות ושל הלימה לוגית בין טיעונים שונים, וכותבים רבים נעים על הרצף שבין משנה לכידה, שיטתית וסדורה, ובין היגדים שיש ביניהם סתירות ואשר אינם מתגבשים לתורה אחת. גם הרב מלכה נע על הרצף הזה מתוך מאמץ מדעת להציג עמדה עקיבה והגיונית,

ונראה לי כי בכיוון הזה יש לעיין כדי ליישב התבטאות כגון התבטאותו כלפי פרויד עם התבטאויות אחרות המעוררות רושם סובלני יותר ואף פתוח.

דומני כי אחד המפתחות להבנת עמדתו של הרב מלכה כלפי המודרנה וכלפי התרבות הכללית נעוץ בהבחנה בין המדע ובין הפילוסופיה. כל עוד מדובר בקביעת ההתייחסות אל ההיבטים האינסטרומנטליים של התרבות, נקט הרב מלכה עמדה חיובית מעיקרה, ובזה הלך בדרך שפילסו גדולי רבני מצרים בסוף המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים. אך משעה שנדרש להיבטים הרוחניים והעיוניים של התרבות הכללית ולפֵרות המחקר בתחום מדעי החברה (בעיקר פסיכולוגיה) ומדעי הרוח (בעיקר פילוסופיה), היתה עמדתו מסויגת הרבה יותר – לעתים עד כרי דחייה. אם סברה זו נכונה, יש בה להסביר את יחסו לא רק כלפי פרויד, אלא אף כלפי מו"נ, וממילא קו התיחום העקרוני אינו עובר בין הדתות ובין המאמינים, אלא בין תחומי דעת שונים.

העמדה הדיאלקטית כלפי התרבות הכללית ואופני השימוש הראויים בה משתקפת גם משולי דיונו בפסוק: ״אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גְּדִיֹּתַיִךְ על משכנות הרעים״(שיר השירים א, ח), שם כתב כך:

האדם הוא כמו העץ, אשר קל ליישר את עקמומיותו בתחילת צמיחתו, ואילו משגדל והתחזק יקשה ליישרו. זו הערה [אפשר גם: הזהרה] למי שמוסרים את ילדיהם ואת יוצאי חלציהם לבתי ספר זרים ומקווים לטוב, וסומכים על אותם שיעורים ביתיים פשוטים הבאים לאחר שגדלו, אך הם חסרי תועלת. עליך לרעות את גדיותיך תינוקותיך כך שיקבלו את ידיעותיהם במשכנות הרועים הטובים [אפשר גם: הכשרים, הישרים, ההגונים].

לכאורה אפשר להקשות כנגד הרב מלכה: ״טול קיסם מבין שיניך, טול קורה מבין עיניך!״ בבא בתרא טו ע״ב), שהרי הוא עצמו שלח את ילדיו ללמוד בבית הספר של המיסיון בח׳רטום וחשף אותם באופן פעיל ומדעת לתרבות המערבית שרווחה שם באותם ימים, ומה לו אפוא להלין על אחרים בסוגיה כאובה זו? שני הסברים אפשר להציע למתח הזה שבין דבריו ובין מעשיו של הרב מלכה:

אסתר(1974-1900) הבת הבכורה, למדה נגינה בפסנתר וניגנה בכל ההתכנסויות המשפחתיות. ראו: מלכה, מרור לדוד (לעיל, הערה 5), עמ׳ 166. אליהו(נולד ב־1909) למד בבית ספר אנגלי בקהיר – שם, עט׳ 170, ובטקסט לעיל שבין הערות 18-17. רחל (נולדה ב־1914) היתה האשה הראשונה בח׳רטום אשר נהגה במכונית – שם, עמ׳ 175. שרה (נולדה ב־1915) היתה כוכבת קבוצת הכדורסל בתיכון(הנוצרי) בח׳רטום – שם, עמ׳ 177. אדמונד (1997-1916) למד באוניברסיטה העברית בירושלים – שם, עמז 178. שמואל (1986-1917) היה שחקן טניס מצטיין והקפטן של קבוצות הכדורגל והרגבי, ופעם אחת אף גבר על אלוף מועדון הטניס בח׳רטום – שם, עמ׳ 182. ויקטורין(1996-1920) למדה בבית ספר נוצרי, ציירה וניגנה הרבה – שם, עמ׳ 183. דוד(נולד ב־1923), צעיר הבנים, למד אף הוא בבית ספר נוצרי, והיה חבר בתנועת הצופים. לדבריו היו לו חברים רבים בני לאומים שונים, והוריו קיבלו את כולם בסבר פנים יפות בביתם – שם, עמ׳ 185.

(א) המצב בח׳רטום היה שונה באורח קיצוני מן המצב במצרים, שאל תושביה היהודים הופנו דבריו שצוטטו לעיל. בקהילה היהודית בסודאן היו רק כמה מאות נפש, וממילא לא יכלה להחזיק בית ספר נפרד. לפיכך היו הלימודים בבתי הספר הכלליים אילוץ, בבחינת הכרח לא יגונה. במצרים, לעומת זאת, היו מוסדות חינוך יהודיים רבים, השייכים לזרמים שונים, ולשיטתו ראוי היה לשלוח אליהם את הילדים ולא למוסדות ממלכתיים.

(ב) הרב מלכה שינה את דעתו בערוב ימיו. בצעירותו סבר הרב כי תמיכה חינוכית איתנה בבית ובקהילה יכולה לעצב יהודי מודרני שאינו נוטש את מסורת אבותיו. ככל שעברו השנים והתעצמה השפעת המודרנה והחילוניות, התברר לו כי גם אם באופן תאורטי הדברים אפשריים, בפועל אין הם צלחים, ולכן שינה את עמדתו ונעשה שמרן יותר. קל לראות כי שני ההסברים הללו אינם מוציאים זה את זה, ושמא מוטב לצרפם כאחד וכך ליישב את המתח או את הסתירה הנידונים כאן.

סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה-עמ'28-25

סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה– סיום המאמר

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949  כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

 

טיב סובלנות של הרב מלכה

מן הדיון עד כה מתברר שסובלנותו של הרב מלכה התאפיינה בכפל פנים: ביחסו לחילוניות נקט לכל היותר סובלנות חלשה ושלילית, אך ביחסו אל בני אומות העולם, ואפילו אל כוהני הדת שבהם, ובגישתו אל העולם המודרני ואל מצב הדעת המאפיין אותו יש ביטויים של סובלנות חזקה וחיובית – כלשונו של שגיא. האם אפשר להציע הסבר כולל לכפל הפנים הזה, או שמא מדובר בגילויים של עמדה לא מגובשת, הניזונה משיקולים מקומיים ומזדמנים ואינה מושתתת על משנה סדורה?

דומני כי סובלנותו של הרב מלכה מתאפשרת בזכות ארבעה גורמים:

 

  • התבססות על ספר הזוהר כמקור עיקרי בגיבוש השקפת עולמו, ובזה אינו יוצא דופן מחכמי מרוקו בפרט ומרבני המזרח בכלל. דווקא ההבחנה החיונית בין הסמל למסומל מאפשרת, כמדומה, גישה סובלנית כלפי סמלים שונים, שכן הם אינם ״הדבר עצמו״.
  •  

על סמך הגורם הראשון – הבחנה בין אידאות מופשטות ובין מימושן בפועל. גם וכשהרב מלכה שולל עמדה כלשהי, אין משמעות הדברים שלילה מוחלטת של נושאיה. ולהפך: אפשר שיקבל באופן עקרוני רעיון כלשהו, אבל יבקר את אופן מימושו. ההבחנה הזאת באה לידי ביטוי מובהק בקריאתו להבחין בין הדת (בתור תופעה) ובין אנשי הדת.

  •  

הדגשת משמעותן המוסרית של המצוות והחלותיה האפשריות של משמעות זו בימיו. באופן זה יכול הרב להעריך הערכה חיובית מאוד היבטים שונים של פעילות ציבורית, גם אם אין היא נעשית בידי אדם המדקדק במצוות. כך, למשל, כשדן בפרשת ויחי הסביר כי יש שלושה מובנים לחיי נצח: נצחיות הרוח, יורש ראוי ונצחיות המוסדות שבהם מונצח המת, הביא לדוגמה את בתי הספר על־שם קטאוי ואגיון ואת בית החולים על־שם מנשה. באופן דומה התייחס אל המפעל הציוני – הוא ראה בו יזמה חיובית ומבורכת, גם אם אין מנהיגיו מקפידים על תרי״ג מצוות.

 

  • ההכרה באחריותו בתור מנהיג רוחני ובגבולות כוחו. הרב מלכה פנה אל הציבור היהודי במצרים על כל פלגיו, ולא רק אל הדתיים שבהם, ועל כן נמנע מלתבוע מן הציבור דרישות שידע או שיער כי לא יוכל או לא ירצה לעמוד בהן. גם כשביקר תופעות הקשורות בחילון וביחס בלתי ראוי, לשיטתו, אל המצוות, לא גינה את האנשים ולא קרא לנדותם, אלא ראה בהם חברים אורגניים של הציבור היהודי וכיוון כלפיהם את דבריו, כפי שכיוונם אל הדתיים והשמרנים יותר.

 

יחסו של הרב מלכה אל גילויי המודרנה עולה בקנה אחד עם דרכם של רבים מרבני המזרח, ואת היחס הזה כבר ליבן ביסודיות ובאריכות צבי זוהר. ממחקריו מתברר כי רבני המזרח התייחסו בדרך כלל באופן חיובי לשילוב של השכלה כללית עם השכלה תורנית בתכניות הלימודים לבני הקהילה, כחלק מיחסם החיובי למדע ולטכנולוגיות החדישות שהתפתחו בימיהם. הם הרגישו הרגשה של שותפות חיובית עם החברה שבה חיו, ועל כן פיעמה בהם ״תודעה של רציונליות משותפת (הכוללת גם את תחום ההלכה) עם העולם הלא־יהודי״. התודעה הזאת אפיינה הרבה פחות רבנים אשכנזים, בייחוד במזרח אירופה.

 

ראוי לתת את הדעת על הבדל חשוב אחד בין המקורות שעליהם מתבסס בדרך כלל זוהר במחקריו ובין המקורות הנידונים כאן. זוהר חוקר בעיקר את הספרות ההלכתית וההגותית של ־בני המזרח, ואילו כאן נידונים מאמרים בעיתון. ככל שבדקתי, לא הניח אחריו הרב מלכה תשובות הלכתיות או חיבורים בהלכה, חוץ מחלק של תשובה אחת שמצאתי באקראי בספרייתו של בנו הגדול, מר אליהו מלכה.

הכתיבה הפובליציסטית אפשרה לרב מלכה להביע את עמדותיו לא רק מתוך זיקה לטקסט המקראי(בדרשות על פרשיות השבוע ובפירוש לשיר השירים), אלא לעתים גם מתוך זיקה לאירועים מקומיים ועולמיים, והמקרא, התלמוד והמדרשים שימשו אסמכתא בעלמא. אכן, רבים מאוד ממאמריו נושאים אופי של דרשה ולא של מאמר בעיתון. דבריו מתובלים בפסוקים ובמובאות מן התלמוד ומן המדרש, מפירוש רש״י לתורה ומן הזוהר, וניכרים המבנה, ״חומרי הבניין״ ודרך ההבעה האופייניים לדרשה. ועדיין חותמה של ה״במה״ – היינו: עיתון שנועד לקהל קוראים גדול ומגוון – ניכר לא רק בסגנון ובנושאים הנידונים אלא גם בתוכן.

 

גם השפה שנקט הרב מלכה אינה אופיינית למשא ומתן ההלכתי. הרב מלכה השכיל לנצל את מלוא הטווח הרחב שאפשרה לו הכתיבה הפובליציסטית ונקט סגנון ודרכי טיעון השונים מן הסגנון ומדרכי הטיעון הנהוגים בחיבורים הלכתיים. אין הדברים הללו מחלישים את תוקף טיעוניו של זוהר, אלא מחזקים אותם דווקא. דומני שהבמה המיוחדת שבחר לו הרב מלכה להשמיע מעליה את דעותיו מלמדת כי הבחנותיו של זוהר תקפים לא רק בהקשר ההלכתי ובטקסטים שהסוגה הספרותית שלהם היא ספרות השו״ת; מתברר כי המאפיינים שחשף זוהר אינם תלויי הקשר ספרותי או תוכני, אלא מצויים גם בכתיבתו הפובליציסטית של הרב מלכה, שהוא דמות אופיינית לחבורת הרבנים שזוהר שוקד על חקר כתביהם והגותם.

 

קרוב לשער, כי כתיבה בסגנון הרבני הרווח ובסוגה המקובלת (שו״ת) היתה קלה לרב מלכה יותר מן הכתיבה הפובליציסטית בערבית. דומני כי אף בזה יש ראיה למידת הסובלנות שלו. הוא לא ניסה לאכוף את הסגנון, ההקשר והלשון, שעליהם התחנך מילדותו, על קהל יעד שהתרחק מן היצירה הרבנית המסורתית, אלא השקיע זמן ומרץ בלימוד הלשון הערבית הספרותית וסיגל לעצמו יכולת הבעה נאה בה עד כדי פרסום כל מאמריו בלשון זו.

 

מתברר אפוא כי סובלנותו של הרב מלכה היא בבואה נאמנה של הסביבה שבה תפקד כבוגר, שכן האווירה שהשרה השלטון הבריטי במצרים ובסודאן אפשרה, הקלה ועודדה גישה שכזאת. אין בקביעה זו להמעיט את דמותו או לעמעם את הרושם שעמדותיו ומעשיו יכולים לעורר, אלא רק ניסיון לפענחם בהקשרם התרבותי. הרב מלכה בחר מדעת ובדעה צלולה לראות בכל בני הקהילה היהודית בסודאן ובציבור היהודי במצרים על גווניו קהל יעד למאמריו ולדרשותיו, וממילא הביע בכך עמדה סובלנית כלפי מי שדרכם לא היתה דרכו. אך בזה לא התמצתה סובלנותו, שכן הוא חתר לקיום בצוותא של בני אמונות שונות זה בצד זה וזה עם זה בתחומי פעולה מוגדרים, והדוגמה האישית שהנהיג באורחות חייו מעידה באיזו מידה ראה במופת האישי מכשיר מרכזי להטמעת השקפתו זו. אורחות חייו הן עדות לשיתוף פעולה ולמגעים אינטלקטואליים בין רב יהודי ובין חכמי דת אחרים בהיקף ובעומק שאינם מוכרים אצל רבנים אחרים באותה העת, ובנתון הזה יש כדי לסמן עוד תו ייחודי של הרב מלכה. עם כל זאת, עדיין סבר הרב כי יש אמת אובייקטיבית, הנובעת מקיומו של האל, ועל כן שלל את החילוניות שלילה נחרצת. בגבולות אמונתו הדתית הביא הרב מלכה לידי ביטוי מרשים את היכולת לחיות ולתפקד מתוך סובלנות רבה כלפי הזולת, בייחוד בנסיבות שחייבו לנהוג כך.

 

סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה-עמ'30 – סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר