מנהגי חג הסוכות אצל יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון
בבתי הכנסת באלג׳יריה נהגו בחג הסוכות למכור יום יום בדמים רבים, את ״ספר ההושענות״ למי שמוסיף במחיר. הזוכה עולה לבימה עם ספר התורה, שבמקרה הזה הוא נקרא ״ספר ההושענות״, אוחזו בידו עד גמר קריאת ההושענות.
ביום שבת לא מוכרים את ״ספר ההושענות״ אלא שליח ציבור הוא שמוציאו, אוחזו בידו ועומד לפני אדון הקודש עד גמר ההושענות.
מכירת העליות לתורה ״רנט״א״
ביום הראשון של החג, אחרי אמירת ההושענות ולפני הוצאת ספרי תורה, נהגו ברוב בתי־הכנסת ובמיוחד במכנאס, למכור את ״המצוות״, היינו את העליות לתורה בעד ששה חודשים. כידוע לא נהגו למכור בשבתות ובמועדים את העליות לתורה. פולחן המצוות נמכר רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. המכירה הזאת מכונה בספרדית ״רנט״א״ או הכנסה, זאת מאחר ובתי־הכנסת היו רכוש פרטי ומשפחתי, בעליהם היו ברובם תלמידי־חכמים והתפרנסו מההכנסות ומהנדבות שנתקבלו מהקהל. (על הרנט״א ראה פרק ראש השנה)
ההפטרה נמכרה בדרך כלל לשלושה וארבעה אנשים והקונים עלו למפטיר לפי התור, כך יצא לכל אחד פעם בחודש לעלות למפטיר. נהגו גם להרבות בכל שבת במוספין ובחגים עוד יותר.
הקידוש
סעודת החג עוברת כולה בפיוט ובזמר. לפני ברכת הקידוש של היום, נהגו בפאס להוסיף את הפסוקים: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳אלהיכם (ויקרא כג, מב־מג).
בתלמסן שבאלג׳יריה, בחרו להוסיף פסוק מהאזהרות של חג שבועות לפני הקידוש:
זכור סוכת ענני מדבי, ועשה סוכה לפני בהילולה, זרדי לולב בימין ופרי עץ הדר בשמאל, גם את זה לעומת זה תיקה לסגלה, זהירות הדסים וערבה לאוגדם, כאחת אגודה עגולה, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה״.
אולם ברוב קהילות מרוקו, נהגו להוסיף לפני הברכה רק הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״.
ביקורי משפחות
אחר תפילת שחרית, נהגו האנשים לבקר איש את רעהו, לבקר בסוכת החבר וגם לברכו בברכת החג, הילדים התלוו להורים וזו הייתה להם הזדמנות נאותה וגם חוייה נעימה, משום שלכל בית אליו נכנסו הילדים, הם יצאו נשכרים.
בעלת הבית מילאה את כיסיהם מכל טוב: אגוזים, שקדים, תמרים וכל מיני פירות יבשים של העונה.
מנהג הוא, שבביקור בכל מקום, מיד כשנכנסים חייבים לנשק את ידי המבוגרים לאות נימוס וכבוד, והילדים שהתלוו להוריהם, מלאו את ״התפקיד״ על הצד הטוב ביותר, גם כאשר נכנסו, השפילו עיניהם וזה היה כבר הסימן שהילד מבקש מגדנות, בעלי־הבית הבינו מיד את ״הרמז״ ולא איכזבו את הילד. מיד ניגשה בעלת הבית למקום ומילאה אף היא את ״תפקידה״.
בכניסה לכל בית, המבקרים ברכו את בעל הבית בברכת ״מועד טוב ומבורך׳ ובחול־המועד ברכו בברכת ״מועדים לשמחה״.
בתוניסיה נהגו לאכול בסעודת הבוקר של החג, פולים מבושלים (מאכל אופייני לאוירת השמחה) וכן חצילים ממולאים, מאכל הנקרא ״מחממר".