סיאודד-ריאל


דרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל-חיים ביינארט

דרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאלאנוסים בדין האינקויזיציה

כוחה של האינקויזיציה, נוסף על מקור סמכותה הכנסיתית והמדינית, נבע מארגונה. ומן המוסכמות הוא שזו ידעה לארגן את פעולתה למופת, וכך נראתה זרועה הארוכה בעיניהם של בני אותם דורות. היא צירפה לעצמה את הכוח והמסתורין, שבאו לה כמוסד כנסיתי, אל כל מה שניתן לה כמוסד מוציא לפועל מטעם המדינה, וכבעלת שתי סמכויות יצאה לפעול בשם שניהם. בשיטות פעולתה נטלה הן מן הכנסיה והן מן המדינה, והיא הקיפה בספרד של הימים ההם שטחי־חיים רבים וחלשה על כולם באמצעות ארגונה רב־הפעלים.

כידוע, פתחה האינקויזיציה הקסטיליאנית את דרכה בפעולה נגד האנוסים, שהאשימה אותם בהתיהדות או בשיבה אל היהדות, והיא סיימה את פעולתה בעשרים וארבעה שטחי־פעולה. שטח ראשון במעלה בכל ימי תולדותיה שלה הוא הפעולה נגד האנוסים היהודים השבים אל עמם ואל דתם, והדרך שבה אירגנה אותה האינקויזיציה היא ששימשה אותה לימים בשאר שטחי פעולתה.

במסגרת דיוננו זה בדעתנו לדון בדרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל. וכבר ציינו שהיה מיסודו בית־הדין שעתיד היה לפעול בטולידו, ואף נמצא ששופטיו ופקידיו של אותו בית־דין פעלו בסיאודד ריאל כבטולידו. כשלעצמו הוא בבואה נאמנה לכל בית־דין במסגרת האינקויזיציה הלאומיודהספרדית. בשיטת עבודתו של בית־הדין שישב בתחילה בסיאודד ריאל ופעלו בטולידו, נדון בפרקים הבאים.

א. ראשיתה של החקירה האינקויזיטורית

משהחליטה הסופרימה ליסד את בית־דינה בסיאודד ריאל, כהכנה לפעולה בטולידו, נשלחו אליה אינקויזיטורים ומלוויהם. הללו הכריזו, כאמור, בכנסית סנטה מדיה על תקופת־חסד, שכל כוונתה היתד. לעודד אנוסים שיבואו להתודות לפגי בית־הדין על עוונות התיהדותם ולהודיע לו כל דבר הידוע להם על אנוסים אחרים שקיימו מצוות הדת היהודית. עם זאת נועדה תקופה זו לגביית עדויות של נוצרים על אנוסים שקיימו מצוות. על תקופת החסד הכריזו לאחר דרשת־הטפה, ואת ההכרזה אף נהגו כרגיל להדביקה על פתח הכנסיה הראשית והוכרז עליה גם במגרש העיר. בדרך־כלל חייבים אנו להבדיל בין קריאה כללית לקביעת תקופת־חסד לבין פקודה או הוראה אישית, או הזמנה אישית, שנמצא כמותן בתיקיהם של רבים מנאשמי סיאודד ריאל שנידונו בהעדרם מן המשפט או שנידונו לאחר מותם. הקריאה להופעתם של הנעדרים ממקומם נעשתה בכנסיה הפארוכיאלית אשר אליה נשתייכו, במגרש העיר וליד שער ביתם, והיא גם הודבקה בשערי הכנסיה ובשער ביתם.

בקריאה זו נאמר שדינם יהיה דין של מורדים, בכנסיה ובמלכות, ויצא לחיוב ורכושם יוחרם כדינם של כופרימ־בוגדים במדינה. בקריאה ליורשיהם של נפטרים שנתבעו לדין נאמר, שאם הללו לא יופיעו להגן על קרובם (אביהם, אמם, דודם, אחיהם וכיוצא בהם ביחסי־קרבה), יהיו נידונים לפי דין של מורדים. לי שיער, שהצו המובא בתיק משפטם של סנצ׳ו די סיאודד ואשתו מרי דיאם הוא הצו הכללי להופעה שניתן בתקופת־החסד. אך נראה שהנחתו זו בטעות יסודה. אמנם, הללו נידונו, כבורחים מפני האינקויזיציה, להסגרת דמויותיהם לזרוע החילונית, אבל אין לשכוח שראשיתם של המשפטים היתה ב־14 בנובמבר 1483, כלומד בתום תקופת־החסד, ורק אז ניתנו צוי־ההופעה האישיים. ואף־על־פי שהדעת נותנת שנמנו בצוים אלה גם ענינים הנוגעים לכלל האנוסים ולדרכם, הרי הצו בתיקם של מנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו הוא אישי לכל דבר. מסתבר שדמיון המעשים המנויים במשפטים הוא שהביא את לי לשער את השערתו. עיון במשפטיהם של האנוסים שנידונו בסיאודד ריאל הוא שיעמידנו על ההבדל שבין קריאה כללית לצו אישי ובין הופעתו של נאשם.

מיום שהוכרזה תקופת־החסד בסיאודד ריאל, ה־14 בספטמבר 1483, ועד לפתיחת המשפט הראשון, ה־14 בנובמבר 1483, עברו דורשים ימים, ונמצאנו למדים על שמירתה הקפדנית של תקופת 60 הימים שניתנו כתקופת־חסד. סיוע לקפדנות זו נמצא במשפטו של חואן די צ׳ינצ׳יליה, המכונה גם בשם חואן סוגה, חייט עני שהשתתף במלחמה בפורטוגל בשנת 1476. חואן די צ׳ינצ׳יליה איחר להופיע להתודות. הוא הודה על כך והצטדק שאמנם הופיע בזמן תקופת־החסד לפני האינקויזיטור, אלא שהלה דחה אותו בלך ושוב. ייתכן שהיה זוכה לכפרת עוונות כמו שזכו רבים מאנוסי סיאודד ריאל שהתודו בתקופות החסד, שכן היקף המצוות שקיים אינו רב ביחס, אבל על שום שאיחר באופן רשמי ולא התודה בזמן, נתבע לדין ודינו יצא לשריפה.

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקביזיציה

ברם, מעניינת השנאת טיבם של שני עדים אלה. האחד אנוס, שנתפס בעצמו לקיום מצוות תורת משה, והוא בן דור שני או שלישי לשמד. הוא התודה לפני האינקויזיציה. זכה לכפרת עוונות ונעשה נאמנה בכל הנוגע לאנוסי סיאודד ריאל. השני הוא רב יהודי, שהיה משתף אנוסים בקיום מצוות ומלמדם דין יהודי מהו. לאחר המרתו נעשה סוכנה של האינקויזיציה. בדרכם האישית ניתן לראות פעולה מכוונת מצדם נגד אחיהם. יש בשימוש בעדים מסוג זה כדי להצביע בכל חומר ההערכה על מעשהו של בית הדין. מכל מקום, אין לראותם כסוכנים פרובוקטורים שהוחדרו לעדת האנוסים אלא במודיעים ומוסרי אינפורמציה פנימית בלבד, שגויסו למען האינקויזיציה, לאחד שהם עצמם היו שותפים ולקחו חלק פעיל באותם מעשים גופם.

לדיון בטיבם של העדים עלינו להוסיף כי בכמה מקרים נמצא את עדותם של נוטריונים ורחידורים נגד עמיתיהם, ומהם גם אנוסים. אבל אם הנתבעים לדין ניסו להזים עדויות של משרתים ודומיהם, לא נמצא לעומת נסיונם זה שהעלו על הדעת כי גם אנשים שלא מפשוטי־העם יכלו להעיד נגדם. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה במציאות חייהם של האנוסים שנתרכזה בחוג המצומצם של המשפחה וקרובי־ המשפחה. בדרך־כלל לא השתדלו האנוסים לצאת מתחומם זה ולא שאפו להיות מעורבים בחברה הנוצרית הספרדית. כל המגע עם הציבור הנוצרי לא היה במקרים רבים אלא בתחום העסק או הפרנסה, ותו לא. דברים אלה בולטים במיוחד אם נעיין בתיאורי העדים האלה עצמם. הרקע למגע נמצא בכל פעולה ציבורית עסקית, שנבעה ממעמדו של אנוס, ממלאכתו או מפרנסתו, ובה ניתן לעד לראות את דרכו ומעשיו של אותו אנוס שנתבע לדין. מכאן שעדות זו תיארה לעתים את דרכו של האנוס מחוץ לביתו ומחוץ למסגרת משפחתו, בה בשעה שמשרתים תיארו בעדויותיהם את מעשי הנאשם, או הנאשמת, בביתם שלהם, בתנאי קיומם הפנימיים של האנוס הנעלמים מעיניהם של זרים. תנאים אלה לעתים השתדלו האנוסים להעלימם ככל האפשר, כאמור לעיל, אך יש ששמטו כל אמצעי זהירות. אי זהירות זו היא, בסופו של דבר, שהיתה בעוכריהם.

אם נצא עתה להשוות את טיבם של עדי־התביעה לטיב העדים שהעמידה הסניגוריה נמצא שגם זו האחרונה נזקקה לעתים לאותו סוג עדים, אנשים מפשוטי־העם, כתביעה ממש. כך, למשל, הביאה הסניגוריה במשפטה של מריה גונסאליס, אשת רודריגו די צ׳יליון, אשה עניה מקבצת נדבות, המכונה la ospitalera. עדה זו אמרה במשפט שקיבלה נדבות מן הנתבעת לדין, וכנראה לא התכוונה הסניגוריה אלא להבליט את נדיבותה של הנאשמת. אבל בעצם היתה גם התביעה יכולה לטעון נגד עדי־הסניגוריה אותה טענה של טיב העדים, כפי שטענה הסניגוריה נגד עדי־התביעה, והיא לא עשתה כן. ודאי היו לה שיקולים משלה שמנעו ממנה הזכרה זו. על עדי־הסניגוריה יש לומד שלא מצאנו שעדות של קרובים תתקבל על דעת בית־הדין, והיא פסלה אותם, בה בשעה שהללו לא היו פסולים להעיד מטעם התביעה. הדעת נותנת שבדרך־כלל נמנעה הסניגוריה מלהביא קרובים שיעידו לטובתה. זאת ועוד. הסני­גורית והנאשמים דאגו שעדיהם יהיו מצוינים במידות טובות וידועים בנוצרים טובים ונאמנים. היא גם קיותה בדרך זו להורות על טיבו של הנאשם ודרכו הנוצרית. לכן נמצא בין עדי־הסניגוריה כמרים ונזירים, שמהם היו ששימשו אבות־וידוי לנתבעים לדין. הסניגוריה ביקשה להדגיש הדגשה יתירה את עדותם של עדים אלה. אבל ביודהדין ידע היטב, כפי שייראה להלן, שאין לעדותם של אלה, אפילו הם אבות־וידוי, משקל־יתר. אלא שהסניגוריה, בחפשה דרכים להציל את השולחים אותה לפעול למענם, נאחזה גם בענין חיצוני זה כדי ליצור מען ושלט לנאשם. זוהי חולשתה האורגנית של עדות הסניגוריה.

לא מצאנו במשפטי האינקויזיציה, שנערכו נגד אנוסי סיאודד ריאל עד לגירוש, עדויות של עדים יהודים. הבעיה לעצמה היא חמורה, ועוד באותם ימים כבד העלה אותה פרנאנדו די פולגאר, כי יהודים הלשינו על קונברסום [נאמנים והגונים] כדי להיפרע מהם ולהתנקם בהם. ייתכן שהיו מקרים כאלה, אף־על־פי־כן היו בידי האינקויזיציה האמצעים לבדיקת עדויות אלה אם הן אמיתיות. יש לזכור כי עצם קבלת עדותו של יהודי במשפטי האינקויזיציה היתה ענין מיוחד במינו, שכן העיד כאן יהודי נגד נוצרי, והרי האנוסים נידונו כנוצרים שיצאו מתחום הנצרות ושקעו בחטא הכפירה היהודית. על חולשה זו שבמערכת העדות כבר הצביע לי, שאסור היה ליהודי להעיד נגד נוצרי. אבל האינקויזיציה ראתה צורך לחייב יהודים שיעידו נגד אחיהם האנוסים מעצם העובדה שאנוסים נזקקו בקיום מצוות לאחיהם היהודים, ״והם שכפו את רבני ישראל שיכריזו בבית־הכנסת בחרם ובנידוי שכל יהודי היודע על זיקתם של אנוסים ליהדות יבוא ויעיד על כך לפני ביודהדין של האינקויזיציה״. יהודים היו איפוא מקור ראשון במעלה לאינפורמציה על אנוסים מקיימי מצוות, והיו יהודים שלא שמרו לשונם. ועל אף העובדה שלא רבים היו המקרים האלה, די להצביע בעדות אחת על קיומה של מציאות כזו כרעה חולה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 163 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר