דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת-חנניה דהן
דמי שכירות בזמנם אפילו בשבת
רב העיר שלנו (סאלי) ושמו הרב אפרים חסן, היה גם בעל נכסים. מלבד מה שהיה לו ברובע היהודי, הוא גם בנה כמה חנויות להשכרה מחוץ לחומות ה״מללאח״. אחת מהן הושכרה ליהודי, שפתח בה מספרה, ושמו אליהו ועקנין. בכל חודש בעל המספרה שילם לרב את דמי שכירות החנות, באיחור של כמה ימים. הרב בא אליו ותבע ממנולשלם דמי השכירות בכל ראש חודש בדיוק ללא כל עיכוב. פעם חל ראש חודש
בשבת. בעל החנות הכין בכיסו דמי השכירות וחיכה לרב עד שיצא מבית הכנסת, בערב שבת. עקב באגודל, היהודי הלך בחשאי מאחורי הרב. בהיכנס הרב לביתו, התחיל בקבלת שבת ״שלום עליכם מלאכי השלום…. וכוי.
היהודי נכנם לביתו של הרב, בירך אותו בברכת ״שבת שלום״. הרב בהפתעה שואל אותו ״מה באת אלי באופן דחוף בליל שבת״. עונה לו: ״היום ראש חודש, ולפי בקשתך שלא לעכב אפילו ביום אחד את תשלום דמי השכירות של החנות, הנה הכסף״. הניח אותו על שולחן השבת של הרב ויצא. הרב נשאר במבוכה ולא ידע מה לעשות בכסף זה שהונח על שולחנו בליל שבת. לא היה עם מי לדבר, כי היהודי עזב כבר את ביתו של הרב. בלית ברירה, כדי לא לגעת בכסף, כיסה הרב את הכסף במפית שולחן, שם עליו צלחת עד למוצאי שבת.
ביום ראשון בא אליו הרב ואומר לו ״איזו עבירה חמורה גרמת לי בליל שבת״. ״עשיתי כבקשתך, כבוד הרב, ושילמתי לך את שכר החנות בזמנו, ולא אמרת לי איך לנהוג אם ראש חודש יחול בשבת או ביום חג״, הרב ענה לו: ״מותר לך מהיום והלאה לעכב התשלום לכמה ימים״.
היהודי ידע שאפילו סתם שומר מצוות לא יקבל כסף ביום שבת, אלא רצה ללמד לקח את הרב, שלא יהיה קפדן כל-כך לגבי תשלום דמי השכירות.
מות הכלב במקום תרומה לשד"ר מארץ ישראל
בעירנו סאלי היה רב וחסיד גדול, ושמו ר׳ רפאל ביבאס ממשפחת רבנים גדולה, הקבורה בחלקת מקום מיוחד בבית הקברות שלנו והנקראת ״ישיבת רבני ביבאס״. הרב הנ״ל עלה לא״י והשתקע בטבריה, שם הקים תלמוד תורה גדול, ששמו הלך לפניו בכמה ארצות. מדי פעם היה בא למרוקו ולארצות אחרות לאסוף תרומות ונדבות לתלמוד תורה שלו שבטבריה. בבואו לאסוף נדבות, היה מזמין אליו לשיחה איש איש, מדבר על לבו וקובע אתו סכום הנדבה אפילו בתשלומים. הוא הקים בעירנו קופה מיוחדת לתרומות אלה, שבראשה עמד אדם מכובד, בן אחותו, ושמו יוסף אבן צור. פעם אחת הזמין אליו אדם בעל אטליז (לא כשר) בשוק המרכזי של השוק האירופאי בעיר רבאט השכנה, והוא בן עירנו. דיבר איתו על התרומה ולא הגיעו להסכמה על הסכום שהרב דרש ממנו. תוך כדי הוויכוח ביניהם הרב אמר לו ״שמעתי שבין יתר הנכסים שלך, יש לך כלב גזעי ונדיר ששוויו עולה בהרבה על סכום התרומה שאתה מציע לי״. שניהם נפרדו מבלי שבעל האטליז יסכים לסכום התרומה שהרב קבע לו.
למחרת היום, באופן פתאומי, הכלב לקה במחלה מסויימת, התפגר ומת.
בעל הכלב האמין שיד הרב היתה בדבר, ומפחד אסון אחר שיכול לקרות לו, חזר לרב ונתן בידו את מלוא התרומה שהרב ביקש. הכלב מת והתרומה שולמה במלואה. בענין הרב הנ״ל אני חייב להביא כאן סיפור אישי הקשור אליו.
בהיותי עוד צעיר לימים, נהגתי לקרוא בל בוקר בפני קהל המתפללים. מראשית התפילה עד לעליית החזן לתפילת היוצר. קריאתי היתה ברורה ומסודרת מילה במילה. יום אחד הרב ביבאם בא להתפלל בבית הכנסת שלנו. בתום התפילה, שהיה מדקדק בה הרבה, ביקש להביא לפניו את אותו נער (אני) שסידר את התפילה. הופעתי בפניו, נשקתי את ידיו והוא אמר לי: ״בכל יום תשב על ידי, ותסדר התפילה כפי ששמעתי מפיך, וכל יום אשלם לך ריאל אחד״. מה ראה בי, אינני יודע. וכך בכל יום סידרתי התפילה בפניו מילה במילה. וגם הציע לי לא לבוא לבית הכנסת במכנסיים קצרים, ולא לגלות את בלורית שערי, אלא לכסות את כל הראש במגבעת שהייתי חובש.
באותה שנה היה יוסף אחי חתן מסיים ביום שמחת תורה. ערך סעודה גדולה, אליה הזמין גם את הרב ביבאס. דרכו של הרב היתה שלא לאכול שום דבר, מלבד ביצה אחת של תרנגולת שגדלה בבית אחותו. באותה סעודה ביקש ממני ללכת לאחותו, להביא לו את הביצה שהטילה התרנגולת, כשהיא שלוקה ומבושלת. הוא היה חסיד מופלג.
בהיות הרב בעירנו ניצל הזדמנות לקרוא ביום שבת אחר הצהריים אסיפת נשים. בהרצאתו בפניהן דיבר על שני נושאים: א. לאסור על כל הנשים ללבוש שמלה בשרוולים קצרים ומחשוף. ב. שמהיום והלאה לא ישתו תה עם נענע טרי, מחמת תולעים, אלא ישימו הנענע כמה ימים בשמש, עד שיתייבש וימותו התולעים. וכל מי שלא תשמע בקולו, תהיה מוחרמת ומנודה.
האמת היא, שעל אף אזהרתו של הרב רבים המשיכו להכין תה בנענע לא מיובש. ״דברי חכמים (לא תמיד) בנחת נשמעים״.