סלקציה-אפלייה-חיים-מלכא-ציונות-ציונים-מרוקו


הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

הסלקציה 2

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ועל חברי ההנהלה, הטוענים שדרוש זמן לחינוך ציוני בארצות צפון אפריקה על מנת להיכנס לעלייה – ובו בזמן מדברים שלעשות מאמצים גדולים להעלות יהודים מארצות המערב – אמר רפאל :

" כאילו זה יכול לבוא זה במקום זה. מה זאת אומרת ? במערב בכל זאת היה חינוך ציוני כל הזמן, חינוך שנמשך שלושים שנה, והנה הוא בכל זאת לא עמד במבחן, הציונים נשארו במדינום ההם, וגם מנהיגי הציונות.

עוד האשים רפאל את התנועה הציונית, המפירה את חוקי מדינת ישראל :

האמת היא שהתנועה הציונית הפכה לגורם המפר את חוקיה של מדינת ישראל. גאוותה של מדינת ישראל הוא על חוק השבות שבו נאמר : " אשרת כניסה תינתן לכל יהודי אשר ברצונו להעלות, אלא אם כן הוכח שפעל נגד העם היהודי או שהוא עלול לסכן את בריאות הציבור או את ביטחון המדינה. שום סייגים אחרים לא נקבעו.

אך קולו של רפאל היה כקול קורא במדבר, והצעתו להכריז על דרום תוניסיה ודרום מרוקו כארצות חיסול ולהעלות את היהודים משם ללא סלקציה סוציאלית – אלא רפואית בלבד – לא התקבלה. לבסוף החליטה מליאת הסוכנות היהודית להעביר את הנושא לוועדת בדיקה.

מדיונים אלה ברור, שרוב חברי ההנהלה הציונית החליטו לא להקל בסלקציה לא מנימוקים כלכליים או קשיי הקליטה בארץ – אלא מחשש שמה תיהפך מדינת ישראל למדינה לבנטינית נחשלת. כה חזק היה חשש זה, עד כי גבר על שיקולים אחרים, כגון הצלת יהודים בגולת צפון אפריקה ובניין הארץ.

דעות שליליות אלה על יהודי ארצות האסלאם בכלל, ועל יהודי מרוקו בפרט, אף נתמכו בדעת הקהל ובעיתונות.

דעת הקהל והעיתונות.

במאמריהם בסוגיית הסלקציה ייצגו העיתונים, כמובן, את עמדת המפלגות המזוהות עמם ואת קהל קוראיהם.

בראש התומכים בסלקציה היו העיתונים " הבוקר ", ובעיקר " הארץ " ושלושת כתביו – אריה גלבלום, שבתאי טבת ועמוס איילון.

בסדרת כתבות על האבטלה האשים שבתאי טבת את יוצאי ארצות האסלאם בארץ בקשירת הסכם חשאי עם מדינות ערב, שמהן באו, כנגד האשכנזים בארץ :

90% מהמובטלים הם עולים חדשים ו-90% מהם הם יוצאי עדות המזרח …יוצאי ארצות המזרח הם שומרים טינה ליוצאי אירופה –יש בכך הרמז הבולט הראשון לטינה שהם שומרים לאשכנזים האשמים, לדעתם, במצבם. זה ההסכם החשאי הראשון בין עולי ארצות האסלאם ומדינות ערב, לגבי יוצאי אירופה היהודיים. " הארץ 27 במארס.

עמוס איילון תקף את שליחי העלייה בצפון אפריקה, וביניהם את זאב חקלאי – מנהל מחלקת העלייה במרוקו – " על שהם מסיתים את היהודים לעלייה ".

כשהחליט משרד הבריאות, שבמסגרת עליית הנוער ייבדקו לא רק הנערים המועמדים לעייה – אלא אף משפחותיהם, שאולי יצטרפו אליהם בעתיד, הגי על כך " הארץ ".

החלטה זו מצעידה אותנו לקראת המטרה של הגשמת העיקרון של עלייה סלקטיבית במלוא מובנו…בריאות הציבור חשובה היא יותר מסטטיסטיקה.

תחת הכותרת " משבר העלייה " קורא " הארץ " ביוני 1953 לא לתקוף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית, ומסכם את מאמרו : " כל החלטה שפירושה הקלה בסלקציה – מסוכנת היא ".

" הבוקר " עיתון " הציונים הכלליים ", תמך בעלייה הסלקטיבית, ובמאמרו במארס 1953 נכתב :

" הניסיון הוכיח כי השלטת הפקרות בשטח זה מסכנת לא רק את בריאות התושבים, אלא לעיתים את חיי האזרחים וילדיהם. אמצעי ביטחון נגד הפקרות זו, חשובים גם מבחינה חינוכית, ההווי המוסרי והחברתי בישראל אינו כיום משהו שצריך להיות. ריבוי השפעים והנטיות להפרת החוק והמוסר, יוצרים כאן אקלים מסוכן לחינוך הנוער "

עיתונים אחרים הביעו דעה הפוכה : העיתון " חרות ", שייצג את הרוויזיוניסטים האופוזיציונרים לממשלה, תקף את מדיניות העלייה הסלקטיבית של מפא"י ואמר : " חמורה היא ממדיניות המנדט  הבריטי ".

כך גם " על המשמר " עיתונה של מפ"ם. שעתו של העיתון " הצופה ", עיתונם של הדתיים, הייתה כדעת מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל מ " הפועל המזרחי " – שאין להגביל את העלייה – ותקף את הממשלה והנהלת הסוכנות על מדיניות העלייה הסלקטיבית.

העיתון " דבר ", עיתונה של מפא"י, הביע דעות בעד הסלקציה ונגדה : אך במשבר העלייה בשנים 1952 – 1953 תמך בעלייה המונית מצפון אפריקה. במאמר המערכת במאי 1953 נכתב :

 "ליהדות צפון אפריקה סכנת השמדה, מצבם החומרי והחברתי קשה מאוד, הם נתונים לסבל והשפלות, אך הם חדורי אמונה במדינת ישראל הגואלת, רבים מהם כבר שלחו את ילדיהם לפניהם, ורבים מהם מוכנים לשלוח את ילדיהם  ובתנאי שתובטח עלייתם בעתיד, וזאת למרות שהפרידה מילדיהם קשה.

רבבות מיהודי צפון אפריקה כבר עלו ונקלטו בתוכנו – מהם 7.000 בני נוער ורובם המכריע נקלטו בחיים פרודוקטיביים. קיימים כבר עשרים כפרים של עולי צפון אפריקה, אך התרברבות ושחצנות וחוסר אחריות יכלו לגרום לריבוי דברי רכילות ושימצה כלפי אחינו אלה, ובעקבותיהם – להעמקת הזרות ביניהם, לבין חלקי היישוב האחרים, ואף לזרימה של חלק מהם חזרה לגולה "

למרות כל הקשיים, שבהם המדינה מצויה, קורא אפוא העיתון לממשלה, לסוכנות ולתנועה הציונית לעשות הכל להעלותם ארצה.

החשש מלבנטיניות של הארץ אף חצה אוקיינוסים. משה קול, ראש מחלקת הנוער והחלוץ, נשאל על ידי תורמים בכנס מגבית  " הדסה " באמריקה : " הלא אין כבר כיום " עקורים ", ואין מחנות ריכוז ; כיצד נקלטים הילדים של צפון אפריקה ? היש סיכוי שארץ ישראל לא תיהפך לארץ לבנטינית ?

למרות כל המאמרים בעד הסלקציה ונגדה, לא היה לעיתונות ולדעת הקהל משקל ממשי, העשוי להשפיע על מדיניות הסלקציה. דעותיהם המגובשות של חברי ההנהגה בממשלה ובסוכנות היהודית כלפי יהודי ארצות האסלאם בכלל,ויהודי מרוקו בפרט – הן שהובילו להמשך המדיניות הסלקטיבית כלפיהם.

חיים מלכא-הסלקציה-הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1956-1948

המחלות בקרב יהודי מרוקו.

המחלות הנפוצות בקרב יהודי מרוקו היו גזזת והגרענת הגזזת היא מחלת שערות מידבקת, בדרך כלל בקרב ילדים עד גיל 17. אחוז נגועי הגזזת הגיע לכ-35%, והיא הייתה נפוצה יותר בכפרים הקטנים שבדרום ; ואילו בסביבות אוג'דה, פורט לאוטה וספרו הייתה נדירה ביותר.

הגרענת ( טרכומה ) היא מחלת עיניים הקיימת בשתי צורות : מידבקת ושאינה מידבקת. במחלה זו היו נגועים בערים 50% עד 60%, ואילו בכפרים היא הגיעה עד 100% . משרד הבריאות הגביל את העלייה גם לחולים במחלה זו, בצורתה הלא מידבקת.

גם השחפת נמצאה בקרב יהודים במרוקו, אבל על פי הדין וחשבון של ד"ר רף לא ניתן היה להעריך את מספר החולים בה.

המחלות הנפוצות ביותר, כאמור, היו הגזזת והגרענת. אף שבארץ היו שיטת הריפוי למחלות אלה יעילות וזולות יותר, החליט ד"ר שיבא שריפו החולים ייעשה דווקא במרוקו; אלא שהצלחת הריפוי שם הייתה חלקית, שכן כל מטופל חזר למשפחתו ועשוי היה להידבק בשנית. גם זמן הריפוי במרוקו היה ארוך יותר – כשישה חודשים – ועלות כל מתרפא פי 10 מעלותו בארץ. על כך אמר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

למעשה אין תקווה לרפא את היהודים בארצות מוצאם…אין כל תקווה לרפא חצי מיליון יהודים אלה – מצפון אפריקה……מפני שתיכף ומיד נדבקים המבריאים מהחולים, צריכים להקים תחנות ריפוי בארץ.

מדיניותו המפלה של ד"ר שיבא.

אל ד"ר שיבא הצטרף ד"ר שטרנברג, מנהל האגף לשירות רפואי לעולה, שהסכים למדיניות ההפליה ביחס ליהודי צפון אפריקה, ובאוקטובר 1952 מינו את ד"ר מתן אליעזר כרופא אמון במרוקו. כזכור טרפד ד"ר שיבא ביולי 1952 הסכם של מחלקת העלייה עם הג'וינט בדבר עליית 6.000 יהודים מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה, עת שכנע את בן גוריון לא לאשר הסכם זה.

ממכתבה של רופאת מחלקת העלייה בפריס, ד"ר אונגר, למחלקת העלייה בירושלים, עולה שד"ר שיבא הורה להעמיק את המגבלות הרפואיות : " הוראות משרד הבריאות הן חמורות מאוד, ולפיהן אפילו אדם שיש לו רק ראייה בלתי מספיקה, לא יכול לעלות ארצה. אכן, על פי משרד הבריאות אושרו עולים בעלי ראייה מינימלית של 10/2. כן הורה משרד הבריאות לא לאשר עלייה אף לא נכים, שנכותם אינה מהווה מגבלה לפרנסתם.

הרחבת סמכויות משרד הבריאות.

ד"ר שיבא, ד"ר שטרנברג וד"ר מתן לא הסתפקו בסמכות הרפואית שניתנה להם לגבי העלייה של יהודי צפון אפריקה, אלא הרחיבו את סמכותם גם לעניינים סוציאליים, שאינם מעניינו ובסמכותו של משרד הבריאות, כפי שעולה מן ההתכתבויות הבאות.

באוקטובר 1952 כתבה מחלקת העלייה בירושלים מכתב לד"ר אונגר ממשרד העלייה בפריס, ובו היא מבקשת לפנות לד"ר טייב – רופאה האמון בטוניס, שאיננה מאשרת עליית יהודים שגיל מעל 40, עליה להסביר לד"ר טייב, שעניין הגיל אינו בסמכותה, אלא בסמכות מחלקת העלייה.

בנובמבר 1952 התלונן ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בפני מליאת הסוכנות, כי משרד הבריאות מתערב בעניינים סוציאליים ובענייני גיל – נושא שאינו רפואי ואינו בסמכותו של משרד הבריאות.

בינואר 1953 הורה הרופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, לעכב שליחת 250 חולי טרכומה לריפוי במרסיי. בעקבות כך שלח יצחק רפאל מכתב למחלקת העלייה במרוקו, ובו נאמר כי העברת החולים לריפוי במרסיי היא עניין אדמיניסטרטיבי ולאר רפואי, ואין בסמכותו של הרופא האמון להתערב בנושא.

בדיון בהנהלת הסוכנות הציג רפאל מכתב, ששלח ד"ר שטרנברג לד"ר מתן במרוקו, ובו הוראה לא לאשר "נדרש" – עולה הנדרש על ידי משפחתו בארץ – גם אם הוא בריא – עד שיקבל ממנו אישור מירושלים, וזאת לאחר שיבדוק את אפשרות הקליטה של הנדרשים.

ושואל רפאל : מה עניין כושר הקליטה הסוציאלי למשרד הבריאות ? עוד הוסיף רפאל, כי ד"ר שטרנברג עושה הכל כדי למנוע עלייה מצפון אפריקה, אך ד"ר שיבא הצדיק את עמיתו :

" שכן הדרושים גרים שמונה בחדר אחד הם יכולים לחלות, ואז העניין הופך לבעיה של משרד הבריאות. על כן הוא רואה זאת כבר עכשיו כבעיה רפואית "

לבסוף החליט "המוסד לתיאום" כי "כל הנושאים והקביעות הסוציאליות הינן באחריות בלעדית של מחלקת העלייה ; אך לא אדם כמו ד"ר שיבא ישלים עם קיצוץ ב "סמכויותיו", והוא אכן מצא דרכים נוספות כדי למנוע את עליית יהדות צפון אפריקה. כך, למשל, הוציא הוראה לרופא האמון במרוקו לבדוק לא רק את הנער, המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער – אלא את כל משפחתו. מובן שהעלות של בדיקת כל המשפחה עלתה פי 6 או 7 מהעלות של בדיקת נער אחד, אף נדרש זמן רב יותר – אף גם בזבוז של משאבים הצדיק את המטרה שביקש ד"ר שיבא להשיג.

בתגובה על כך כתב מנהל המחלקה לעליית ילדים ונוער בפריס, ישראל מרגלית, למנהל מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, ודיווח לו על הוראה זו של משרד הבריאות. הוא הדגיש, כי דרישה זו תפחית את היקף עליית הנוער מצפון אפריקה באופן דרסטי, שכן קשה להביא את כל המשפחה לבדיקה ; ובנוסף – ובעיקר – אם יתברר למשפחה שלא יוכלו בעתיד להצטרף לבנם עקב בעיות בריאות, הרי לא תרשה לו לעלות. בישיבת הנהלת הסוכנות במרץ 1953 הגיב על כך ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :

משרד הבריאות הורה לבצע בדיקות לכל משפחת הנער המועמד לעלייה במסגרת עליית הנוער, גם אם המשפחה אינה מועמדת לעלייה, ואם יש בה חולה – במשפחה – הנער, למרות היותו בריא, לא מאושר לעלייה……רופא האמון במרוקו – ד"ר מתן אליעזר – פוסל צעירים בריאים לעלייה משום שבמשפחתם זקן או בעל מום, מחשש שבעתיד הם יצטרפו לבנם, ועל כן, עליית הנוער עלולה להיפסק ממרוקו.

רפאל וקול התלוננו על ד"ר שיבא בעניין זה גם בדיון ב "מוסד לתיאום" במרץ 1953 ; וקול הוסיף, שאפילו ממשלת המנדט לא נהגה כד"ר שיבא.

על טענות אלה הגיב שיבא והסביר את נימוקי מדיניותו : משרד הבריאות נחשב ל "שוטר הגבול" הקפדני ביותר, משום שידוע לו משני רפאים העובדים שם, שרק הנחשלים רוצים לעלות ; ואם יש מקרה סוציאלי – יש אפוא להקפיד בו כמו במקרה של בריאות. באשר לעליית הנוער הסביר ד"ר שיבא :

נתתי הוראה לרופא, שאם ילד הרוצה לעלות צריכים לבדוק את כ המשפחה. כבר הסברתי, ששולחים בכוונה את הילד הקשה והבלתי מוצלח. אם אין בודקים את המשפחה כולה, הערימה אינה מתגלית….יוצא אפוא שהמוכשרים נשארים שם והבלתי מוצלחים עולים.

"המוסד לתיאום" לא קיבל את טענותיו והחליט : "משרד הבריאות יטפל בענייני בריאות ; אך ד"ר שיבא לא הורה לרופאים האמונים במרוקו ובתוניסיה להפסיק את בדיקת המשפחות. שוב התלוננו יצחק רפאל ומשה קול ב "מוסד לתיאום", וביוני 1953 החליט "המוסד לתיאום" לבטל את הבדיקה הרפואית של משפחות הנוער והצעירים המועמדים לעלייה.

ה "שלישיה" שיבא-שטרנברג-מתן אכן הצליחה ליצור קשיים רבים, על מנת למנוע את העלאת יהודי מרוקו ארצה, כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל. כך, למשל, בפברואר 1953 כתב רופא האמון במרוקו, ד"ר מתן, כי יש לצמצם את קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה מ-600 -650 נפש, ל- 350 בלבד, ולא – יסיר על אחריות מהמחנה.

במכתב התשובה אליו מאת זאב חקלאי, ראש מחלקת העלייה במרוקו, נאמר : מחנה זה יכול להכיל עד 650, ועל פי דרישתך הרי לא נוכל להעלות ממרוקו אלא כ-700 עולים במשך 6 – 8 חודשים – ממוצע של 100 בחודש -, אני דוחה בכל לשון של דחייה הודעתך על הסתלקותך מהאחריות אם תפרוץ מגיפה כלשהי. לאחר שהיה של ארבעה חודשים בלבד – במרוקו – אתה ממהר להודיע על הסתלקותך מאחריות במקום להשקיע עבודה קונסטרוקטיבית.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר