ספרדים


התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות-הרעיון והמעשה-אברהם חיים

מורשת יהדות מרוקו

מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. חלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי לגולה בפריז הזרימה אליו חלק ניכר מכספי הקהילות בגולה. מנגנון המשרד בירושלים צומצם באופן דרסטי. משרת המזכיר הועמדה על מחצית המשרה ואחרי כן אף פוטר (עוזרו, יצחק אלכסנדרוני, מילא את מקומו). הנסיון להטיל מיסי הערכה על מוסדות ויחידים בארץ לא עלה יפה. עם זאת, הצליחה ההתאחדות להקים בשנת 1926 בנק קופת אשראי (שנקרא לימים בנק ״קדם״), שמנהלו היה אלעזר אלישר, ובשנת 1934 פתח סניף בתל־אביב. הבסיס להקמתו היו כאלף ושלוש־מאות לירות מצריות, שגויסו בעיקר ממצרים, והונו היסודי הסתכם בעשרת־אלפים לירות מצריות, שהתחלקו לעשרת־אלפים מניות בנות לירה מצרית כל אחת. הבנק פתח בשלב ראשון מחלקה להלוואות קטנות (עד סכום של עשר לירות מצריות ובריבית של שמונה אחוזים בלבד) ואחרי כן גם מחלקות לניכוי שטרות, לפקדונות לזמנים קצובים ולפקדונות בחשבון עובר־ושב. מקבלי ההלוואות היו בעיקר בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, מורים, פקידים, חנוונים וחקלאים. המניות הופצו בהדרגה, ועד ראשית 1932 הופצו כשלושת־אלפים מניות בלבד, רובן בארץ־ישראל ומיעוטן במצרים, בסוריה,ביוגוסלביה ובברזיל. גם אם היו לבנק רווחים כלשהם, הדי פעולותיו לא התרחבו בגלל חוסר הון מספיק.

לשם ניהול תעמולה לטובת ההתאחדות, פתיחת סניפים חדשים, גיוס חברים, איסוף כספים והפצת מניות הבנק, השתמש הוועד הפועל המרכזי בשתי דרכים אלה:

(א) הסברה בכתב—חוזרים, דינים וחשבונות, הוצאת ביטאון לעיתים מזומנות בשפות שונות ופירסומים בעיתונות הארץ ובעיתונות היהודית בתפוצות;

(ב) הסברה בעל־פה — שיגור משלחות לערי ארץ־ישראל ולקהילות בעולם, שהורכבו מציר אחד או יותר (ראשי ההתאחדות — פיג׳וטו, אלמאליח, אנכונה, לאניאדו, שלוש וגאון, ופעיליה בגולה — הרבנים שבתי ג׳אין ודוד דה־סולה פול. כל אלה לא נעשו ברציפות ובעקביות, והצטמצמו בעיקר מסיבות תקציביות. שליחים קבועים בגולה, כמו שהיו לקרנות הלאומיות, היו מצליחים לגייס כספים רבים; ועוד: שליחי התנועה הציונית הערימו מכשולים בדרכם של שליחי וההתאחדות, ,וכיצד יצאו אלה נגדם, אם ההתאחדות ׳היא חלק בלתי נפרד מההסתדרות הציונית ? כל העבודה, למשל, שעשה הרב: ג׳אין בשליחותו הראשונה לאמריקה הדרומית ״כמעט שהתנדפה כליל״, וכך בא הווידוי המפורש של ראשי ההתאחדות: ״מטרתנו—ליצור תנועה עולמית של היהודים הספרדים לשם תחיתם ושתופם בבנין ארץ־ישראל — היא עדין ממנו והלאה״.

הערת המחבר : יצחק לוי במכתב לוואי ל״שאלון לחובב ההתאחדות העולמית של היהודים הספרדים״, חנוכה תרפ״ט (13 דצמי 1928) — אוע״ס/א״ס 5. המכתב והשאלון פורסמו ב־דאר היום (ירושלים), ו׳ טבת תרפ״ט (19 דצמ׳ 1928). ראד. תגובה עליו— חיים בן־ קיקי, ״הת.[אחדות] הספרדים בעבר ובעתיד״, דאר היום (ירושלים), כ״ו שבט תרפ״ט (6 פבר׳ 1929).

 

 

מכאן, השם שראשי ההתאחדות קבעו לה לא שיקף את המציאות: לא רק שלא היתה זו התאחדות עולמית מבחינת היקף חבריה ותומכיה בתפוצות, אלא היא הקימה לה מתנגדים מבין הקהילות הספרדיות עצמן. ראשי קהילת יהודי בולגריה המשיכו את מאבקם השיטתי. בתקופה מסוימת ניכרה אמנם הפוגת מה, ואחד ממנהיגי הקהילה אפילו הצהיר בעת ביקורו בארץ, שיהדות בולגריה תשמח לסייע בכל מקרה של קיפוח זכויות מוכח ומבוסם, ואחרי כן הצהיר, שאם תמשיך ההתאחדות בכיוון שהחלה בו, אין ספק שיהודי בולגריה ישנו את דעתם בקונגרס הציוני הבא, יצטרפו להתאחדות ויסייעו לה בחומר וברוח, ברם אופטימיות זו נגוזה לאחר שנודע דבר תזכיר ההתאחדות שהוגש לשאול מיזאן, נשיא האגודה היהודית בבולגריה למען חבר הלאומים וחבר משלחת בולגריה למועצה הכללית ולוועדת המיעוטים שעל־יד האגודות למען חבר הלאומים, ההתאחדות ציינה בתזכיר זה, שההנהלה הציונית אחראית בין השאר להמעטת הגירת יהודי המזרח לארץ ישראל, בהעדיפה עולים אשכנזים על אחיהם הספרדים. ראשי יהדות בולגריה חזרו לטיעוניהם הבסיסיים, שאין זכות להתאחדות להיקרא בשם שנטלה לעצמה, מכיוון שהספרדים בבולגריה וקהילות ספרדיות אחרות לא הצטרפו אליה. מאחר ובתוכניתה ובדרכי עבודתה (סניפים ותעמולה למגבית מיוחדת) ראו סימנים לפירוד מסוכן בעם היהודי והערמת מכשולים על פעולות ההסתדרות הציונית והקרנות הלאומיות—לא הכירו יהודי בולגריה בזכות ההתאחדות להתערב בענייני עלייתם לארץ ישראל והתיישבותם בה, או בעניינים הציוניים בבולגריה, הנתונים אך ורק לסמכות ההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית בבולגריה. הם ביקשו לראות בהתאחדות מוסד, שיתרכז בפעילות תרבותית בלבד (לא פוליטית), ואם יש הרגשת קיפוח בקרב הספרדים — יוכלו נציגיהם בקונגרסים הציוניים ובמוסדות הלאומיים להתאחד להגנת זכויותיהם, גם ללא קיום ההתאחדות.

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חייםמורשת יהדות מרוקו

גם ראשי ההסתדרות הציונית באיטליה וביוון ראו במשלוח התזכיר צעד בלתי אחראי, בכך שההתאחדות רצתה להביא עניין יהודי פנימי למשפטה של החברה הלא־יהודית. הכתובת הנאותה לבירור תלונות נגד ההנהלה הציונית היא. הקונגרס הציוני ולא מוסד זר. לעומתם גרס אחד ממנהיגי קהילת יוגוסלביה, שאין דופי בפעולות ההתאחדות, ושונאיה נתלו בתזכיר האמור ולמדו ממנו קל וחומר, ובייחוד הנהגת ההסתדרות הציונית ״הלבישה את התזכיר הזה מחלצות והעמידוהו על רגלי זכוכית וכל אלה המחפשים אלילים כדי לשפוך עליה [ההתאחדות] את חמתם נתקלו באליל זה שבעצם הם הם אשר עשוהו לדחליל המפחיד אלוהים ואנשים״.

ראשי ההתאחדות השיבו, שלא היתה בתזכיר כל מחאה נגד ההנהלה הציונית, כי אם בקשה משאול מיזאן לתמוך בשאלת הגירת יהודי המזרח לארץ־ישראל, אם זו תעלה על סדר יומה של הוועידה. התזכיר לא כלל כל התבטאות חדשה, וכל העניינים הנזכרים בו הועלו בעבר על־ידי נציגי ההתאחדות לפני הקונגרסים והמוסדות הציוניים. כן דחו כאבסורדית את הקביעה, שעל ההתאחדות להתייעץ בכל זמן עם כל קהילה וקהילה, ולבסוף בא הטיעון, שלא הניח כלל את דעת המתנגדים, שבין אם ירצו ובין אם לא ירצו — ההתאחדות היא האפוטרופסית על ענייני הספרדים.

לאור הנסיון של חמש שנות פעילות הוועד הפועל בארץ־ישראל ולאור אי־הפעלתו של הוועד המקביל בסלוניקי, נטלו אישים ספרדים מחוץ לארץ־ישראל את היוזמה בידיהם, לפחות לגבי ארגון הקהילות הספרדיות בגולה. בעוד שבארגון ועידת וינה נטלו נציגי ארץ־ישראל תפקיד מכריע, הרי שבוועידות הבין־ארציות, שהתקיימו בתר״ץ-1930 (בבלגרד), ב־1935 (בלונדון) וב־1938 (באטסטדדאם), מילאו אלה תפקיד שולי ,ביותר. הם לא ארגנו אותן וייצוגן בהן הצטמצם לציר אחד או שניים. בוועידת היהודים הספרדים מארצות הבלקן, שהתקיימה בבלגרד בימים א—ב בסיון תר״ץ (2,8—29 במאי 1930), נכח פיג׳וטו כנציג ארץ־ישראל. הוחלט בה על כינוס עולמי, שיאורגן על־ידי ועד מרכזי שמושבו בבלגרד, ולעניין פעילות ההתאחדות, הדגישו הצירים, שכל פעולות הבניין בארץ־ישראל יהיו בתאום מוחלט עם המוסדות הלאומיים. התלטות אלה היו תגובה בלתי־נמנעת על הרצאתו המפורטת של פיג׳וטו בוועידה. הוא טען, שבכל ענפי העבודה בארץ־ישראל —עלייה, התיישבות, חלוקת כספי הקרנות, התעסוקה ומשרות — האלמנט הספרדי מוזנח לגמרי. מאחר ומאמצי ההתאחדות לתיקון עיוותים אלה לא הועילו, הוא הגיע למסקנה קיצונית, שיש

לבקש מאת כל היהדות הספרדית העולמית להשתתף בתרומותיהם [כך!] לקרנות הלאומיות ביד נדיבה ורחבה, אולם בתנאי מפורש שכספיהם יוצאו אך ורק לטובת היהדות הספרדית באר־ץ־ישראל… דרישתנו צריכה להיות תקיפה בכדי להביא לחץ מספיק על ההנהלה הציונית להכיר בשגיאה זו שלא תכופר.

עמדה תקיפה זו נתפרסמה על ידי נציגי יהודי סופיה כאולטימטום, האומר שאם ההנהלה הציונית ויתר מוסדות התנועה הציונית לא ייענו לדרישת הספרדים, לא ישלחו האחרונים את הכספים שאספו למען הקרנות הלאומיות וישתמשו בהם לצרכיהם בלבד.

נראה, שהיוזמה לכינוס ועידה בבלגרד הועמדה בצל ההתפתחויות שהיו בפריז, שם התארגן בראשית תרצ״ב (סוף 1931) ועד מרכזי לגולה בן שנים־עשר חברים, שהוקם רשמית בשבט תרצ״ב (סוף ינואר 1932) לפעול לכינוס ועידה ספרדית עולמית. בראש הוועד עמד משה פיג׳וטו (שהעתיק את מושבו לפריז), וסגניו היו הרב נסים עובדיה  וסלבטור אברבנאל. כחצי שנה לאחר כינונו החל להוציא ביטאון בצרפתית —Le Judaisme Sepharadi (היהדות הספרדית), שהופיע עד שנת 1940. קביעת המרכז בפריז דווקא באה בגלל הריכוז הגבוה של יהודים ספרדים בערי צרפת ומושבותיה (יותר מארבע־מאות אלף נפש). מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו לצרפת כחמישים אלף מהגרים יהודים מפרובינציות האימפריה העות׳מאנית, וכן התחזקה השפעת צרפת על יהודי סוריה והלבנון כמעצמת מנדט בארצות אלה.91

פעולות ועד פועל זה היו לצנינים בעיני חברי הוועד הפועל בירושלים, שכן מאז הקמתו, הוא ריכז את הרוב המכריע של כספי הקהילות בגולה, שהועברו לטובת ההתאחדות. יתרה מזו: אנשי ירושלים גרסו, שעל־פי תקנות ההתאחדות אין בסמכות ועד זה לכפות את החלטותיו על הוועד הירושלמי, שכן האחרון הוא אוטונומי לגבי כל העניינים הנוגעים לארץ־ישראל. זאת ועוד, הוועד החדש ביקש לעבוד רק למען הספרדים בגולה בגלותו נטייה אנטי־ציונית גוברת, בניגוד למהותה של ההתאחדות.

הוועד הפועל בגולה כינס ועידה ביךארצית בלונדון בסיון תרצ״ה (מאי 1935), שבה השתתף רק נציג אחד מארץ־ישראל. שם ההתאחדות הוסב ל״איחוד העולמי של הקהילות ,הספרדיות״

Universelle Des Communautés Sépharadites  L'unionונקבעו תקנות חדשות ותוכנית׳ פעולה, שלא נכללה בה כל פעילות בארץ־ישראל. העיקר היה — שיפור מצבם החינוכי והתרבותי של העדות הספרדיות בעולם והשארת הנושאים הפוליטיים לטיפול המוסדות הרשמיים. בדרך זו נתאפשרה פעילות משותפת של חברי מפלגות שונות בצד בלתי־מפלגתיים יחד עם קהילות ספרדיות שלא הזדהו עם הקו הפוליטי של הספרדים בארץ (למשל: יהודי בולגריה). נבחרו שני ועדים, שמושבם היה בפריז ובלונדון, בנשיאות הרב נסים עובדיה ונובס דה קוסטא (בהתאם), שיוציאו לפועל את החלטות הוועידה. אברהם אלמאליח, הנציג מארץ־ישראל, לא השתתף בהצבעות על כינון המוסד החדש, ונראה, שחל ניתוק בין הפעילות בארץ ובגולה. עם זאת, לוועידה בין־ארצית, שהתכנסה באמסטרדאם כעבור שלוש שנים, שיגר הוועד הפועל בירושלים שני נציגים (הרב יוסף הלוי ויצחק רפאל מולכו), שנבחרו למוסדות המרכזיים של האיחוד. בהקשר הארצישראלי הוחלט על הקמת בית־מדרש לרבנים בירושלים (למרות שאיפת הלק מן הצירים להקימו באמסטרדאם ליד בית־המדרש ״עץ־תיים״, או ברמסגייט, בנחלת השר משה מונטיפיורי). כמו כן התייחסו בחיוב לפתיחת מדור לענייני הספרדים בסוכנות היהודית, והחליטו שיש לעמוד על כך, שבכל המוסדות הלאומיים בארץ־ישראל תהיה נציגות מתאימה לספרדים ותשמרנה זכויותיהם. אף־על־פי־כן, בהשוואה לוועידת וינה — דיווח מולכו— היתה זו ירידה גדולה במובן הציוני ויישוב הארץ, ועסקן ספרדי אחר הסיק, שהוא, מאמין פחות ברצונם,ובכוחם של ראשי האחוד.״

התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות- הרעיון והמעשה-אברהם חיים

לאחר ועידה זו הוקם ועד מרכזי לארץ־ישראל של האיחוד העולמי, ובראשו עמדו הרבנים מאיר ועוזיאל כנשיאי כבוד, משה ולירו— נשיא, אברהם אלמאליח— יושב הראש, דוד אבולעפיה — גזבר, ויצחק רפאל מולכו — מזכיר כללי. באסיפה המייסדת של ועד זה הוחלט להוציא שבועון בשם ״היהדות הספרדית״, כשם הביטאון הצרפתי של האיחוד (שלא הופיע כנראה מסיבות תקציביות), ולפעול למניעת גזירת גירוש היהודים מרודוס בידי השלטונות האיטלקיים ולמען הצלת קהילות אחרות בארצות הים התיכון.

,בתקופת מלחמת העולם השנייה נפסקה פעילות האיחוד העולמי, וזמן קצר לאחוריה התארגן ועד מרכזי חדש בניו־יורק, שקבע תקנות חדשות ופנה לוועדי עדות בארץ להצטרף אליו; וע״ס בירושלים נאות להצטרף. גם ועד זה, כקודמיו, ביקש לקרוא לוועידה ספרדית עולמית, כשמטרותיו המרכזיות איחוד הכוחות הספרדים וטיפוח השכלה וחקלאות. בשל הפעילות העניפה והמאורעות שסבבו את הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות נדחה כינוס הוועידה, וזו התקיימה בפריז בראשית שנת תשי״ב (נובמבר 1951)

מסיכום דרכה של ההתאחדות מתברר, שחלק גדול מהצלחתה בראשית דרכה נזקף לזכות משה פיג׳וטו, שהקדיש מרץ רב לעבודה, תרם הרבה מכספו, ובזכות קשריו האישיים גייס גם כספים מיחידים ומקהילות (בעיקר באנגליה). אולם מאחר וכל התקוות נתלו בו והעול כולו הוטל עליו — התרשלו החברים האחרים של הוועד הפועל בהגשמת מטרות ההתאחדות. גם כאשר נעדר הנשיא חודשים רבים מן הארץ וביקש להתפטר מטעמי בריאות, לא ויתרו על שירותו, אפילו בימים המעטים ששהה בירושלים. חבר מתנדבים, שהקדישו זמן מועט לפעילות בהתאחדות (׳במקום עסקנים בשכר, המתמסרים לעבודה ציבורית במלוא כוחם), יחד עם קופה דלה, גרמו לכך, שכל הפעילות הארגונית היתה שטחית ומקוטעת ולא הביאה את ההתאחדות לקשר הדוק עם הקהל ולרכישת מספר גדול של תומכים, המשלמים דמי־חבר קבועים. גם תוכנית העבודה היתה גדולה מדי ביחס לכוח האדם שעמד לבצעה ולאפשרויות התקציביות. אחד החברים, שהתריע על כך במחצית השנה הראשונה לכינון ההתאחדות וביקש שזו תתרכז בסעיף עבודה אחד או שניים, לא זכה לגיבוי. אחת התקנות, שקבעה שאל לה להתאחדות להתערב בשאלות מקומיות, הכבידה על כל הנסיונות לארגון עדות המזרח בירושלים בהסתדרות אחת, שתהיה באת־כוחו של הציבור הזה. נסיונות אלה נכשלו גם בגלל היחסים המתוחים ששררו בין הרב הראשי יעקב מאיר ובין ראשי וע״ם בירושלים, התחזקות המפלגות, שצירפו ספרדים לשורותיהן, והקמת ארגוני עולים ארציים. כל אלה החלישו את ההתאחדות, ועל כן טענו המוסדות היישוביים והציוניים המרכזיים בארץ, שאין הם יכולים להיענות לדרישות ההתאחדות, כמייצגת יחידה של היהדות הספרדית. לכן הציע אחד החברים ״לקבור את ההתאחדות בכבוד כשם שנוסדה בכבוד״, אולם מאחר והמוסד הוקם על־ידי ועידה בין-ארצית של יהודים ספרדים, רק היא מוסמכת להכריע בשאלה זו ולא הוועד הפועל לבדו. וכך המשיכה ההתאחדות להתקיים ולפעול בשנות השלושים, בהצטמצמה בעיקר לטיפול בנושאי התיישבות ועלייה של יהודים ספרדים. הארגון הפוליטי הציוני של הספרדים נשאר, למעשה, בגדר תנועה פוליטית ארץ־ ישראלית מובהקת.

באוע״ס שמור העתק חוזה בין ההתאחדות ובין הרב מנחם הלוי (ללא תאריך) לשליחות של תשעה חודשים בערי ארם־נהיירם, הודו וסין לניהול תעמולה ולגיוס כספים לטובת ההתאחדות. הוא צויד במכתבי המלצה (ללא ציון תאריכים) מן הרב מאיר ומנשיא ההתאחדות, המבקשים את הקהילות השונות לסייע להצלחת שליחותו — אוע״ס׳1א״ם 5, אש 19 ; דאר היום (ירושלים), י״א כסלו תרפ״ח (5 דצמי 1927). לא מצאתי ציונים נוספים לעניין זה וכנראה לא יצאה השליחות אל הפועל, בגלל קשיים בהשגת אשרת הכניסה להודו ומכתב המלצה ממושל המחוז — סגן הנשיא לפיג׳וטו, י׳׳ב טבת תרפ״ח (5 ינו׳ 1928) — אוע״ס/|אש 32.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר