עבד-אל-וואהאב


סיפורה של אנני- חלק שלישי ואחרון

בין צלב הקרס לסהרה

כעבור חמישה־עשר חודש קיבלתי אימות נוסף לסיפורה של אנני. במסיבת קוקטיל בניו יורק פגשתי יהודי תוניסאי בשם ליונל אוזן. תוך כדי שיחה על הגיאוגרפיה של יהודי תוניסיה, נודע לי כי משפחתו של ליונל באה ממהדיה וכי סבתו בת התשעים ושתיים, ליוויה בוכובזה אוזן, עדיין חיה בפריז. באותה עת, התמקדתי במציאת הוכחה להתאבדות של נערה יהודייה במהדיה כמפתח לאישור סיפורה של אנני, וביקשתי מליונל לשאול את סבתו אם זכור לה סיפור כזה. רק אחר כך הבנתי כי שם המשפחה של ליונל – אוזן – היה כשמם של הקרובים שהשתכנו בבית החרושת לשמן יחד עם משפחת בוכריס. כשהתקשרתי לליונל כעבור כמה ימים, הוא אמר שלצערו סבתו אינה זוכרת שום התאבדות, אלא שבינתיים כבר הייתי מצויד במטח של שאלות על משפחת אוזן עצמה.

כעבור שבוע קיבלתי את התשובה שציפיתי לה. קרוביו של ליונל אישרו הכול. ברור שהם הכירו את משפחת בוכריס, לרבות את הוריה של אנני ואת אחיותיה. לפחות שישה מבני משפחת אוזן התגוררו עם משפחת בוכריס בבית החרושת לשמן כשהבחור הערבי בא באמצע הלילה להגן עליהם. הם לא זכרו את שמו של חאלד, אבל הם זכרו את החווה שהם ומשפחתה של אנני שהו בה עד סוף הכיבוש הגרמני. ליוויה סיפרה שהערבי היה מכר של בעלה, משה אוזן, שהיה הבעלים של בית חרושת לסרדינים בעיירה. עוד אמרה ליוויה כי דודותיו של ליונל, אֶדמה ואֶלרה, זוכרות בחיבה את האחיות כלייפה, שהיו חברותיהן לספסל הלימודים.

ליונל היה המום. הוא לא שמע מעולם את הסיפור על הצלת משפחתו.

ועדיין, הסיפור לא היה גמור. הריאיון עם אנני היה מפורט עד כרי כך שהיא ובני משפחתה נעשו דמויות תלת־ממדיות. הם היו אנשים אמיתיים שחיו ואהבו ונשאו עמם את הזיכרונות משנות המלחמה – בכלל זה ההקלה של ההיחלצות ממה שהיה עלול לקרות – עד יומם האחרון. אנני, אני סבור, נשאה בעול האמת בשביל כל בני המשפחה. היא מצאה שלווה רק אחרי שסיפרה את סיפורה למישהו שבאמת רצה לשמוע. אבל גיבור הסיפור, חאלד עבד אל־ואהאב, היה רק כתם מטושטש. לא ידעתי עליו דבר מלבד החלק החשוב ביותר, מעשה ההצלה הנדיב שלו. רציתי לדעת יותר. הייתי משוכנע שיש מה לדעת.

שנתיים של חיפושים אחרי משפחת עבד אל־ואהאב העלו חרס. ידידים בקהילה האקדמית לא ידעו כלום. לאחר שנודע לי שבספרייה הלאומית של תוניסיה יש חדר שנקרא על שם חסן עבד אל־ואהאב, ביקרתי אצל מנהל הספרייה, ד״ר חסונה מזאבי, וגיליתי שאין לו מושג על מה שקרה למשפחתו של אב המשפחה. גייסתי עזרה של פקידים מקושרים־היטב בממשלת תוניסיה ובשגרירות ארצות הברית וקיבלתי באמצעותם כמה כתובות של בנים למשפחה הרחבה של חאלד, אבל לא מצאתי מישהו קרוב די הצורך ללמוד ממנו יותר על חאלד עצמו. נראה היה כי בני עבד אל־ואהאב – יורשיו של נציונליסט תוניסאי מהולל, אחד הסופרים הנודעים ביותר בתולדות הספרות התוניסאית – נעלמו. (ומדריך הטלפון לא עזר הפעם.)

ואז, שבה יד המקרה ובאה לעזרתי. בספטמבר 2005 קיבלתי דוא״ל מאישה מרשימה ושמה האייט לָאוּוָנִי, ידידה יקרה מאוד מתוניסיה. האייט לאואני היא מורה לשעבר, שעבדה כחשבונאית בחברת הספנות של בעלה. לאחר מותו בטרם עת היא לא פרשה לחיי פנאי נינוחים של המעמד העליון אלא קיבלה על עצמה את ניהול החברה. היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, הסתובבה על הרציפים, שוחחה עם הסוורים ולמדה על ספנות כל מה שלא היתה לומדת בבית ספר למנהל עסקים. בשנים של עבודה קשה ועשן של אינספור סיגריות, היא קנתה את האמון של הפועלים, הספקים והלקוחות ובנתה את החברה למפעל ספנות אדיר, שמקיף כחמישית מכל הספנות הבינלאומית של תוניסיה. ואם אין די בהצלחה כזאת לאישה ערבייה בעולם של גברים ערבים, האייט לאוּוָני נקראה גם לנהל את הפדרציה הלאומית לתעבורה של תוניסיה. בתפקידה זה היא ממונה בין השאר גם על מערכת המוניות של תוניסיה. אין לך אלא להתנער מכל המושגים המקובלים על התרבות הערבית ולדמיין את האישה הלא־צעירה הזאת, ששערה ארוך, לחייה ורודות ופניה פני מלאך, מחלקת הוראות למאות נהגי מוניות ערבים אפורי־שיער שאתה פוגש ברחובות תוניס.

האייט לאווני סיפקה מהרגע הראשון עזרה ותמיכה למכביר למחקר שלי. היא פתחה דלתות, העמידה לרשותי מכוניות והקלה את דרכי במקרים שרציתי להשתחרר מהכבלים הנקשרים לטובות שמקבלים מבני־אדם. ואז, בספטמבר 2005, היא שיגרה לי דוא״ל ״אֶאוּרִיקָה״. הפועלים בחווה של חאלד בטללסה טעו. לחאלד לא היו בנים שיעבדו את החווה לאחר מותו, אבל הוא לא היה ערירי. האייט לאוּוָני מצאה את בתו של חאלד.

כעבור שישה שבועות בא ידיד של האייט לאווני לאסוף אותי ממלון במרכז תוניס. זה היה אחמד סמאוּוִי, האיש שהוליך את האייט לאווני אל משפחתו של חאלד, גבר שנון, חסון, נמוך־קומה, מקטרת נצחית בין שפתיו, שחייו התנהלו במקביל להיסטוריה של תוניסיה המודרנית. כסטודנט צעיר בימיה הראשונים של הרפובליקה, הוא נכלא ונשלח לשנה למחנה מעצר מדברי בגלל הביקורת הגלויה שהשמיע נגד המשטר התוניסאי. אבל ברבות הימים כבש ביכולותיו ובכישרונותיו את לב האנשים שניהלו את המדינה הקטנה והכמעט־ קלאוסטרופוביה הזאת. בזמנים שונים הוא ניהל את רשת הרכבות הארצית, את חברת התעופה הלאומית ואת משרדי הרווחה והתחבורה. כאשר סמאווי היה שר בממשלה, סיפרה לי האיים לאווני, היו ביניהם התנגשויות חוזרות ונשנות, אבל אחר כך הם נעשו חברים טובים. סמאווי נקשר לסיפור הזה בתוקף העובדה שהוא כיהן יותר מעשר שנים בתפקיד בכיר במשרד התיירות. בכל השנים האלה הוא ישב במשרד אחד עם חאלד עבד אל־ואהאב.

סמאווי הסיע אותי ואת האייט לאווני לפגישה עם בתו של חאלד, בשכונה המהודרת של קרתגו המודרנית. הוא גילה לי ששמה הוא פָאפו, כינוי חיבה של סאפיה. בדרך הוא סיפר לנו שפאפו אינה בתו היחידה של חאלד. יש בת נוספת, בתה של זמרת אופרה מוונצואלה שחאלד נשא בספרד. לגיבור שלי, התחלתי להבין, היו דווקא חיים סוערים.

השעה היתה כמעט תשע בערב כשעלינו במדרגות האבן הארוכות אל הבית הצנוע־בהידורו והמסויד־לבן בקרתגו, שפאפו גרה בו עם בעלה. הבית היה מלא באוצרות ארכיאולוגיים, שרידים מעברה של קרתגו, שאת רובם, נודע לי אחר כך, אסף חאלד. יתר על כן, גם את הבית בנה חאלד, ונתן אותו לבתו.

פאפו קיבלה את פנינו בחמימות, אך גם במידה של היסוס. אין פלא שהיתה מאופקת בשים לב לכך שאמריקני מוזר בא עם שני תוניסאים שהיא לא פגשה מעולם לשוחח אתה על אביה. ישבנו לשתות תה ולאכול מממתקי הרמדאן והיא תיארה לי בקווים כלליים את החיים של אביה. בהפסקות, השלים סמאווי את הפרטים. הנה מה שנודע לי.

חאלד עבד אל־ואהאב נולד ב־1911, בן יחיד בין חמשת הילדים של חסן חוסני, הסופר הנודע. מגיל צעיר היה חאלד אדם קוסמופוליטי, ומוצאו מעיירה קטנה לא הגביל את צעדיו. הוא למד אמנות, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, ואהב מוזיקה טובה, יין טוב ואוכל משובח. בנעוריו נסע הרבה לחוץ לארץ, לא רק לצרפת, שרוב הצעירים התוניסאים האמידים חיפשו בה את מזלם, אלא גם לארצות הברית, ובתחילת שנות השלושים למד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק במשך שנתיים או שלוש שנים. הוא היה, סיפר לנו סמאווי, איש מטופח, מעודן ותרבותי, גם אנין טעם וגם גרגרן. התלהבותו לאוכל טוב ולשיחה נעימה היתה מידבקת. לסעוד אתו, אמר, היה לא רק ארוחה, זו היתה חוויה. נוסף לכול, חאלד היה מלא־חיים, מקסים ויפה־תואר. תצלומים משפחתיים שפאפו הציגה לי גוללו את הסיפור יותר טוב ממילים: אביה התברך בהופעה של כוכב קולנוע, פול ניומן תוניסאי.

חאלד היה איש מהסוג שהעיסוק המקצועי לא היה המוקד המרכזי של חייו. שיחתנו נמשכה זמן־מה קודם שהשאלה ״מה הוא עשה״ בכלל עלתה בתוך התיאור של ״מי הוא היה״. פאפו זכרה רק שתי משרות שאביה כיהן בהן אי פעם. שנים רבות הוא שימש כ״יועץ״ במשרד התיירות. לא היה ברור מה בדיוק עשה בתפקידו זה, אבל נראה שהוא טיפל במורשת הארכיאולוגית העשירה של תוניסיה ובשימורה. פאפו זכרה גם שאביה היה תקופה מסוימת מנכ״ל משרד החקלאות. חאלד היה איש העולם הגדול, אמרה, אבל לא היה דבר שאהב יותר מחפירות, מהאגוזים ומהפרחים מתוצרת החווה שלו בטללסה.

פאפו עצמה ירשה את המראה הנאה של אביה. היא היתה אישה יפה, בגיל מתקדם, עם קורט של עצבות בעיניה. כשסיפרתי לה את פרטי סיפורה של אנני, על אביה שהבריח את המשפחות היהודיות באישון ליל כדי להחביא אותן באחוזת טללסה, היא נבוכה. כמו שני הנכדים של סי עלי סקעת, גם היא לא שמעה מעולם סיפור משפחתי שכזה. את הסיפור היחיד מתקופת המלחמה ברפרטואר של משפחת עבד אל־ואהאב שמעתי מפי בעלה, שזכר את חאלד משעשע אותם במעשייה על קצין גרמני שצרב את לשונו כשחאלד האכיל אותו אריסה, הרוטב התוניסאי החריף. אבל פאפו אמרה שאינה מופתעת מעזרתו של אביה ליהודים. נדמה לי שהיא התרגלה מזמן להפתעות מצד אביה.

מה שנודע לי באותו ערב רק אימת היבטים מרכזיים בסיפורה של אנני. חאלד היה בן שלושים ושתיים בזמן הכיבוש הגרמני. גילו והופעתו הנאה והמחוספסת התאימו לתיאורה של אנני. הוא היה בדיוק אדם מהסוג שעורך משתאות לקצינים גרמנים, ולו רק כדרך להשיג מידע ולעמוד על כוונותיהם. (יתר על כן, סיפור האריסה מאשר שהאלד הגיש ארוחות לקצינים גרמנים.) כבליין שאוהב נשים, הוא היה גם האיש שקצין גרמני יגלה לו, כטוב לבו ביין, את תשוקותיו המיניות. בימים ששהה בחוץ לארץ, בפריז ובניו יורק, היו לחאלד מן הסתם מגעים עם יהודים בנסיבות עשירות ומגוונות יותר מהמגעים שהיו לבני ארצו, ולו הליברלים ביותר, בתוניסיה עצמה. הוא אהב את החווה שלו והיה זה רק טבעי שיחשוב על טללסה כמקום להגן בו על בני־אדם כדרך שטיפל בפרחים ובעצים שלו. הוא היה אדון לעצמו, איקונוקלסט אימפולסיבי, שלא היה מהסס לדפוק באישון ליל בדלתו של בית חרושת לשמן זית ולהבריח אה תושביו למקום מבטחים אילו חשב כי זה הדבר המתבקש. נוסף לכול, הוא היה שומר סודות מנוסה. בסיכום של כל הדברים האלה, סיפורה של אנני נראה אמיתי מתמיד. חאלד עבד אל־ואהאב מת ב־1997 בגיל שמונים ושש. לא היו לו בנים. אין עוד עבד אל־ואהאבים שנושאים את שם המשפחה. אבל מורשתו מוסיפה לחיות בסיפורה של אנני. שאלתי את פאפו מה תהיה תגובתה אם העולם ידע על המעשה נטול־האנוכיות של אביה בימי המלחמה. היא אמרה שמבחינתה זה בסדר. אולי הוא יהיה הערבי הראשון שיצטרף לרשימת ״חסידי אומות העולם״ של יד ושם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר