עהד אלאמה


תקנות העדה של אלמדינה-"עהד אלאמה"

25—31. היהודים של — (כאן נמנות המשפחות של חַ׳זרַג׳) הם אומה אחת עם המאמינים. ליהודים דתם ולמוסלמים דתם; הם ונלוויהם, חוץ ממי שיעשה ברשע ובמרמה, כי הוא מאבד את עצמו ואת אנשי ביתו.

 32—35. דין הערבים שנספחו אל היהודים (כשם שכל היהודים במדינה ה­נספחים לשבטים הקרויים ח׳זרג׳ או אום, כך נספחו ליהודים שברי שבטים

 ערביים ודינם בתקנות אלה כדין השבטים שנספחו אליהם).

  • 36- לא יצא איש מהם (היהודים והנלווים) למלחמה אלא ברשות מוחב־ אמנם לא יימנע מהם לנקום נקמתם, אך העושה ביד רמה יתחייב בנפד• ובאנשי ביתו, אלא אם כן -נעשה לו עוול (רואים עד כמה הסעיפים האל־ בנוגע ליהודים גמישים מאוד ומעורפלים).
  • על היהודים מוטלות הוצאותיהם ועל המוסלמים (הוצאותיהם), אך רב עוזרים זה לזה נגד מי שנלחם בבעלי הכתב הזה, כי ביניהם שוררים האמה והיושר והצדק. והיושר הוא מעל למרמה, כי לא ירמה איש את בעל שבועתו, כי עזרת אללה ניתנת למי שנעשה לו עוול.
  • חוזר עוד,פעם על סעיף 24, שהיהודים יתנו חלקם בהוצאות (כפי הנרא־ היה זה חשוב ביותר בשביל מוחמד, שהיהודים ישתתפו בהוצאות מלחמותיו
  • הגיא של ית׳רב הוא קדוש לבעלי כתב זה (כלומר, אסור לשפוך בו דם
    • אשד, לא תקבל נלווים אלא ברשות משפחתה.
    • אם יפול דבר בין בעלי הכתב הזה או יהיה ריב, שיש לחשוש בעקבות- לתקלה, יובא אל אללה ואל מוחמד.
    • לקדיש לא יינתן מחסה ולא למי שיעזור להם.
    • הכל מחוייבים לעזור זה לזה נגד מי שיתקוף את ית׳רב.
    • אם יוזמנו היהודים לכרות שלום (כלומר, להשתתף בשלום שמוחמז־ ואנשיו כורתים עם מישהו) — יעשו כן. ואם היהודים יזמינו לדבר דומה – יש להם זכות לכך, אך לא (יזמינו) את מי שנלחם בשל הדת (כלומר, כאש־ המוסלמים נלחמים מלחמת מצווה, אי־אפשר לדרוש מהם לכרות שלוב. וולהאוזן תמה כאן, איך נתן מוחמד ליהודים זכות זאת להפסיק מלחמה של מאמינים. הטעם פשוט: כל מלחמה אפשר להכריז עליה שהיא מלחמת מצווה).
    • היהודים של אוס, נלוויהם והם בעצמם, נמצאים באותו מצב כמו בעל• הכתב הזה, ביושר גמור מצד בעלי הכתב הזה. היושר הוא מעל למרמה.
    • אללה שומר על הפירוש הנאמן והישר ביותר של כתב זה. היוצא למלחמה בטוח והיושב באלמדינה בטוח, זולתי פושע ביד רמה ובמרמה. אללה נותן מחסה לישר וליראי אלהים, ומוחמד הוא שליח אללה.

התעודה הזאת ניתנת כאן כמעט במלואה, שכן היא הדוקומנט האותנטי החשוב והמפורט ביותר שיש לנו ממוחמד מלבד הקוראן. אנו רואים כאן מיד מעשה־ מחשבת של אמן הפוליטיקה. ואנו תמהים לראות זה ליד זה את תקנות העדה ואת הקוראן, את הוסר הסדר, הדילוגים והסתירות שבקוראן לעומת הבהירות והזהירות שיש בדוקומנט זה, כאילו יש כאן שני אנשים. אולם אין הדבר כך.

על אף החזרות אפשר לראות כאן ארבעה פרקים:

א.   מסעיף 3 עד 12 — הארגונים הטבעיים עומדים בעינם.

ב.   מ־13 עד 23 — תושבי אלמדינה אסורים במלחמה פנימית וחייבים בהגנה משותפת כלפי חוץ.

ג.   מ־25 עד 38 — ענייני היהודים.

ד.   מ־39 עד 47 — סיכומים והוספות.

נעיין עכשיו בדוקומנט היסטורי מעניין זה:

  • הסעיף הראשון והשני קובעים, שכל תושבי אלמדינה הם אומה אחת, כולל את היהודים ואת הנלווים עליהם. משמע, שאומה פירושה עדה פוליטית. כבר כאן, בדוקומנט הראשון של האסלאם, יש לנו מן האופי המיוחד של המדינה המוסלמית: המדינה המוסלמית אמנם מושתתת על הדת, אך בניגוד, למשל, למדינה הקתולית, לפי המשפט הקנוני, היא כוללת מראש גם לא־מוסלמים. הזכויות של הלא־מוסלמים נקבעות בדרך כלל לפי הכוח שיש לאותו מיעוט.
  • חידוש חשוב הוא, שעכשיו המקום — הוא הקובע את יחסי המדינה. ית׳רב (אלמדינה) היא ״חרם״, כלומר, היא כמו מכה מקום קדוש שאסור להלחם בו.
  • אין מוחמד מפקיע את הארגונים השבטיים. אדרבא, הוא מארגן מהדש את המהגרים בתוך יחידה שבטית. כסף כופר וכסף פדיון, החובות העיקריות המוטלות על הערבים, מוטלות כאן על ארגונים שבטיים. הדבר מגיע עד כדי כך, ששבט אחד אסור לו לתת מחסה לנלווה של שבט אחר.
  • כדי להבטיח את השלום מבית, צריך היה מוחמד למצוא דרך לעקוף את מנהג גאולת הדם, מאחר שאין הוא יכול לעקור אותו. והנה הוא משתמש בדיוק באותה דרך שאנו מוצאים בספר דברים (י״ט, יב). בידי גואל הדם נשארת הזכות לתבוע את נקמתו, אך על כל העדה מוטלת החובה לקום נגד הרצח ולקבוע מי הוא הרוצח. כך הפכה הנקמה מעניין התלוי בכוח היחיד והמשפחה לעניין התלוי במשפט של העדה, של הציבור (סעיף 21). אלא שמוחמד מרחיק לכת. מפריעי השלום יהיו מוחרמים על־ידי כל העדה. עדיין אין מוחמד יודע עונש על מפריע הסדר. מדוע ? — מפני שהאידיאה של עונש פלילי־ציבורי עדיין אינה קיימת. העונש הוא עדיין עניין של נקמה פרטית. אך כמו בספר דברים ״ושפטה העדה״ — העדה שופטת והיא המוסרת לגואל הדם לנקום את נקמתו.

נקבע, שכל דבר סכסוך יוכרע לפני אללה ומוחמד. כמו שאנו אומרים: ונקרב בעל הבית אל האלהים (שמות כ״ב, ז). כבר אמרנו, שמוחמד בא אמנם אל אלמדינה בעיקרו כנביא, אבל גם כשופט וכמוכיח. האחדות המדינית של העדה מתבטאת, נוסף על שיפוט האומה, בהגנה משותפת נגד האויב מבחוץ (2, 44). פירוש הדבר, שאסור לעזור לכופר לא־מוסלמי נגד מוסלם. זה חידוש גדול, שהרי היה מקובל כי למלחמה היו קוראים בעלי־ברית מבחוץ וכאן נאסרה העזרה לכופר נגד מוסלם. בנקודה אחת דורש מוחמד יותר מהגנה משותפת — במלחמה נגד קריש. להם אסור לתת מחסה, גם לא לרכושם ולעוזריהם. כלומר, במלחמה בשביל אלהים הופקעו הארגונים הטבעיים. כך מי שנופל במלחמת מצווה, גאולת הדם מוטלת על כל העדה.

הדבר המפליא ביותר בכל התעודה הזאת, שאין מוחמד מבדיל בין המאמינים של אלמדינה לבין האחרים, שהיו עדיין הרוב. רק בסעיף אחד (20) אנו קוראים: המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה, אך גם למשתף (כלומר, לאיש מאלמדינה שעדיין אינו מוסלם) אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש. חכמה גדולה הראה מוחמד בכך, שלא הבדיל בין מאמינים לבין אחרים. הוא גרר באופן זה את הלא ־מוסלמים אל תוך האסלאם. שהרי אם מישהו נהרג או נפגע במלחמה עם קריש או עם לא־מוסלמים אחרים, כי אז קמו כמובן בני משפחתו, שעדיין לא היו מוסלמים, לנקום את נקמתו ולתבוע את עלבונו, וכך נגרפו אל חיק האסלאם.

יחס אחר שורר כלפי היהודים. נאמר בפירוש: ליהודים דתם ולמאמינים דתם, והדברים שנאמרו בסעיף 20 (המאמינים הם ההולכים בדרך הטובה והנכונה, אבל גם למשתף אסור לתת מחסה לרכוש ולנפש מן קריש) אינם נאמרים בנוגע ליהודים. ביחס אליהם אומר מוחמד, כביכול: אנו המאמינים בדרך הטובה, והיהודים אינם בדרך הטובה; לנו דתנו וליהודים דתם. דווקא משום שהיהודים מהווים קיבוץ מיוחד, הם אמנם נכללים באלמדינה ובכתב הזה, אך ברור כבר עכשיו שהם אינם עתידים להקלט בתוך העדה, דבר שיש לצפות לו מן המשתפים, שעדיין לא היו מוסלמים. על היהודים מוטל להשתתף בהגנת העיר, לקחת חלק בהוצאות, ואסור עליהם לצאת למלחמה בבני בריתו של מוחמד, תנאי שחל גם על אחרים. גם עליהם מוחמד שופט ומוכיח, אולם — כפי שברור מסעיף 42 — רק בעניינים הנוגעים לעסקי ציבור ולא לעניינים פרטיים. אין הבדל גדול בין היהודים ובין האחרים פרט לזאת שהיהודים אינם חייבים במלחמת־מצווה. הסעיפים 25—27 כבר מביעים חוסר אמון בין היהודים ובין מוחמד.

מה טיבה של תעודה זו של תקנות העדה ? התעודה איננה חוזה. לא נזכרו בה צדדים שונים ככורתי ברית, גם אין זו חוקה שנמנו וגמרו עליה, אלא זאת הודעה מצד השופט המוכיח, המסדיר בדרך זו את ענייני העיר. ויש להניח, שבמידה מרובה יכול היה מוחמד להסתייע כאן בהסכמים דומים, שאנשי מכה עשו עם השבטים, אשר דרך מחוזותיהם הם עברו. דבר אחד מפליא ביותר: אין רמז לכל זה בכל הקוראן, והתעודה נשתמרה רק בספרו של אבן השאם, שהזכרנו לעיל.

יש עוד להעיר, שהמסורת המוסלמית מניחה אמנם כאילו היתה ברית בין מוחמד והיהודים. מדוע עושה זאת המסורת ? — מפני שהיא צריכה להצדיק את התקפות מוחמד על היהודים כתגובה על הפרת ברית מצד היהודים. אולם כפי שראינו לא היתה ברית כזאת. והפסוקים השונים בקוראן, המדברים על היהודים כמפירי ברית, או על אחרים (לרוב הכוונה למאמינים), אין בהם רמז לברית מדינית (בין מוחמד ליהודים), אלא יש בהם אותה אידיאה עתיקה של הפרת ברית דתית (בין האל והעם), המצויה בכל התנ״ך.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר