עימנואל שבבו


מעיין השדים – עין אלג'ין – עימנואל שבבו- ז"ל

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

השומרים

ברובע היהודי הסתובבו בלילות שומרים ערבים. הם קיבלו את משכורתם מעירייה לבשו מדים שהבדילו אותם משאר ערביי העיר והיו מצוידים בפרגולים. לוותיקי צפת זכור היטב ראוף השומר שמידי ערב היה מופיע ברחוב היהודים עם פרגול שבידו, דמות חביבה ומגודלת אשר השרתה בטחון ושלווה בלבבות. את יתר שעות הלילה איש לא ידע היכן הוא בלה מאחר שכלם נמו את שנתם מראשיתו של לילה. גם בימי החרדה שלפני מאורעות תרפ״ט נראה ראוף השומר ומגלבו בידו בשכונת היהודים. אבל אז הוא כבר סמל כח מעורר ספקות. האם הוא יצטרף לתוקפים? צמרמורת אחזה בנערים למראה השוט.

אבל היו זמנים אחרים. רפול היה סוחר זריז וחרוץ. את שני השומרים הערבים, עביד הנא וסלים מיסטו, הוא שכן בחדר העלייה הקטן שעמד מול ביתו וחנותו. בכך היה בטוח שהשיג שמירה מרבית לרכושו. השנים היו שקטים ומתמידים על משמרתם. לאחר סיור הערב השגרתי ברחוב, עלו השנים לעליה קטנה שהעמיד לרשותם הסוחר ללא תמורה ובלו בה את לילם בנעימים. מספר ניסים מפי אביו רפול: באחד מלילות הקיץ החמים פרשתי מזרון על המרפסת ושכבתי לישון. בשולי המרפסת היו סדורים למראשותי פחים ובהם אדמה ופרחים. היתה זו הגינה הצפתית המצויה. לפתע התעוררתי לקול רעשים שעלו מהחנות שמתחת לבית, הרמתי את ראשי והבחנתי ברורות בשתי דמויות העוסקות בפריצת המנעול הכבד התלוי על דלת החנות. ראשי דמויות היו עטופים בכפיות לבנות לבל יזוהו. זינקתי מהמזרון ונטלתי בידי פח של פרחים, פח כבד מלא אדמה.

הני כלבים! את ראשיכם ארוצץ בפח הכבד שבידי". שתי הדמויות ברחו ונעלמו בסימטאות החשוכות. המשכתי לצעוק אחריהם ולשלוח באמותיהם את מיטב החרפות שהפועלים הערבים היו נוהגים להשמיע ביניהם.

משנרגעתי הצצתי בעליית השומרים והנה היא ריקה. כעבור כמה דקות הופיעו בקצה הסמטא עביד וסלים השומרים.

" מה קרה אדון רפול״ קראו לי מבוהלים.

-" גנבים ", צעקתי ״היו כאן גנבים״.

השומרים אצו לכיוון החנות והצטרפו למבול הקללות על ראש כל הגנבים שאינם ישנים בלילות ואינם מניחים לאנשים הגונים לישון.

רק אז קשרתי בין העלייה הריקה לבין השומרים-הגנבים. אבל השתתפתי בקללותיהם מתוך נימוס.

השותפות

סלים חזר משירותו בן השנתיים בצבא השולטן התורכי. היה זה עם תום מלחמת העולם הראשונה. אביו שהיה סוחר אמיד ומצליח, ירד מנכסיו בהדרגה במשך ארבע שנות המלחמה ולא היה בצרורו הנקוב כדי לממן פתיחת עסק עבור בכורו שחזר מזה רעב ואכול כנים.

לעומתם מאיר נחום, שאר בשר הידוע בקמצנותו המופלגת, הצליח לצבור פרוטה לפרוטה והגיע להון עתק של אלף לירות, צרורות וחבויות היטב. מאיר נחום היה חשוך צאצאים לאחר שהיה שרוי עם אשתו מזה עשרים שנה. נפשו כלתה לבן. הפתרון היחידי היה נישואין שניים אשר להם הסכימה זוגתו הצנועה והכנועה. על קמצנותו התהלכו ספורים רבים. הוא נהג לנעול זוג נעלים במשך שנים עד אשר בצבצו בהונות רגליו מבעד לחורים שנבעו בפני הנעלים. הוא מאן להחליפם בטענה שהתורים מאוורים את רגליו. או על אשתו טובת הלב אשר בכלותה לכבס את כבסיה נאותה לתת לשכנתה העניה את שארית המים החמים ששפתה על גחלים. אך הבעל שהגיע לפתע הביתה אסר עליה להעניק חינם מים שחוממו על גחליו. לסלים היתה אחות כבת שלוש עשרה, בת זקונים לאביו. מאיר נחום קיווה בסתר לבו שקרובו, שירד מנכסיו, יאות להשיא לו את בתו הקטינה. הוא ידע היטב את מצבה הדחוק של המשפחה והציע לסלים לממן חנות מכולת משותפת. ההצעה נתקבלה בברכה ועוד באותו ערב הזמין מאיר נחום את שותפו החדש לארוחת ערב בביתו. לאחר סגירת החנות ותפילת מעריב סרו השנים לבית המארח ומצאו את הרעיה מכינה אטריות ובוזקת עליהם פתיתי גבינה צפתית מלוחה. מאכל ערב לכל הדעות. אך האישה שלא היתה מורגלת לקבל אורחים, הכינה בסיר זעיר אטריות שנעשו מאוקיית קמח בלבד. המארח לא התבלבל וחלק את האיטריות לשלוש צלחות. אכלו וברכו ברכת המזון וסלים הצהיר שמזמן לא נהנה כל כך מאטריות. עם שובו לביתו בקש מזוגתו שתכין עבורו ארוחת ערב למלא את בטנו ההומיה מרעב. סלים קנה ומכר ועשה חיל בעסקיו. הוא נהל את החנות והשותף העשיר הסתפק בביקור יום יומי והלך לבית רגוע ושליו לאחר שראה שהחנות עומדת על תלה וכספו מובטח. עברו שנתיים והתקוות לנשואי הבוסר דעכו ונגוזו. ביום בהיר אחד הוא בא אל שותפו בדרישה חד משעתית, לאמור: ״הב לי את כספי״! כל טענות השותף, שיש לערוך מאזן ולראות שמא יש הפסדים ואולי גם רווחים, נפלו על אוזן ערלה. הוא באחת: ״את כספי אני דורש מייד״

סלים שהטיב להכיר את בעל דינו ידע שאין מנוס מבצוע הפרוק המפתיע. הוא זמן כמה מנכבדי השכונה ובראשם חכם שלמה וחכם סעדיה ובנוכחותם סוכמו הדברים דלהלן: בעזרת השם, סלים ישלם למאיר נחום סך ארבע מאות לירות פלשטינאיות טבין ותקילין ולא יחסרו מיל אחד, דהינו הסכום שהוא הכניס לשותפות בשעתו.

מאידך לא יהיו למאיר נחום בעתיד כל תביעות על רווחים כשם שלא יהיו נגדו כל תביעות על הפסדים.

ההסכם נכתב, בכתב חצי קולמוס, ע״י חכם סעדיה והצדדים חתמו על הניר שהופקד בידי חכם שלמה למשמרת.

מן הראוי לזכור כי באותם הימים הלירה היתה איתנה כצוק סלע ולא אבדה מטעמה ומערכה כהוא זה ברבות הימים.

למחרת חזר סלים מתפילת ערבית לחנותו, הסתגר בה והעלה אור במנורת הנפט. מאוד רצה לדעת מה נותר לאחר ״הקזת הדם״ הגדולה, הוא ספר ומנה, חישב וחישב ומצא שהצטברו רווחים נאים. הוא רשם את סכום הרווח על קופסת סיגריות והלך הביתה שמח וטוב לב.

מאיר נחום סר לחנות כעבור כמה ימים מתוך הרגל. עינו האחת (הוא היה שטום עין) צדה קופסת סיגריות ריקה מונחת על הדלפק ועליה הבחין בכתב ידו של השותף לשעבר. הרים את הקופסא וקרא את סכום הרווחים וחשך עליו עולמו. אך ההסכס החתום היה שמור היטב במגרתו של חכם שלמה ולא ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור.

,עדי ראיה מספרים שהוא הטיח את ראשו בכותל מרוב צער על אובדן הרווחים.

מעיין השדים – עין אלג'ין עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

מעיין השדים – עין אלג'ין

עימנואל שבבו..- מסיפורי צפת העיר

לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..

יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…

ספר שקיבלתי מעימנואל ז"ל שבבו עם הקדשה שלו בתאריך 5/10/2004. היה זה במסגרת טיול מאורגן של חברי "אתר קוסקוס" בהדרכתו של בצלאל דהן, שבסופו הגענו לצפת, שם ביקרנו בצלאל ואנוכי אצל עימנואל ז"ל

גנון

הגנונים השתייכו לגזע הצפתי השורשי. ידיהם ברזל וגבם עשת. אנשים עמלים וישרי דרך. אם לדון על פי השם הרי הם לבטח באו אי פעם מארצות המגרב. בצפת הם עסקו בשני מקצועות קשים: סבלות וקברנות. על הקושי שבמקצוע הסבלות לית מאן דפליג, אולם יש להוסיף ולומר כי לחצוב קבר בטרשים שבמורדות העיר היתה מלאכה קשה שדרשה כח, סבילות ומיומנות. כל העיסוק בקבורת מתים הטיל על הילדים, יראה מסתורית. הסתכלו על העוסקים במלאכה זו כעל גיבורים העשויים ללא חת. בסבלים ראו גזע נפילים, שונים מכל יתר בני אנוש. היה ביכולתם לשאת על גבם משאות כבדים שנראו כבלתי ניתנים להזזה בידי ברואים רגילים. היו מספר סבלים יהודים. היה שמעון הסבל שנולד בפרס ועד יום מותו דבר ערבית במבטא פרסי כבד. והיו הגנונים. היו גם סבלים ערבים אולם בכך לא היה כל פלא. הרי הגוי מסוגל לעשות כל מה שהיהודי עמד בפניו חסר אונים ושפל רוח…

גנון הזקן כפי שזוכרים אותו ילדי העיר במטושטש היה כבר בערוב ימיו. הוא חבש על ראשו תרבוש קצר ומעוגל ומסביבו חתיכת בד צהובה מיושן שאף פעם לא נפרד ממנה. הוא השאיר אחריו בנים שגדלו בעקבותיו עמלים ונאדרי כח. על הזקן מספרים זקני העיר.

בהיותו צעיר מלא אונו. נזדמן לרחבת השוק הערבי אשר שמשה מקום מפגש לסוחרים ובעלי מלאכה ומטבע הדברים גם מקור פרנסה לסבלים. באותו יום הופיע בשוק הערבי זר בעל גוף, מתאבק מקצועי שהזמין את הסובבים אותו להתאבקות. ״כל מי שיצליח לגבור עלי ולהפיל אותי ארצה״. הכריז "יקבל ממני שתי מג׳ידיות כסף. אולם מי שלא יצליח – ישלם לי רק מג׳ידי אחת״. (מטבע תורכית). כך הוא עמד והפיל ארצה את צעירי הערבים האחד אחר השני והמג׳דיות נערמו בכיסו. אל הככר התקרב ראש העיריה, ראש משפחת סובח עתירת הנכסים אשר כפרים שלמים בגליל היוו את רכושה ותושביהם היו אריסיה. אגב, לימים, אחד מבני המשפחה ימכור אדמות לקרן הקימת וימצא את מותו מידי מתנקש שנשלח ע״י המופתי הירושלמי. ראש העיר היה בעל בעמיו, איש תקיף אשר שמר בקנאות על כבוד העיר וראה בו את כבודו האישי ממש. הוא חזה במתרחש ולבו התחמץ בקרבו. איש מבני עירו לא עמד לו הכח לגבור על הזר ולהציל את כבוד העיר. לפתע נחה עינו על גנון הסבל. אמת הוא היה יהודי, אך בכל זאת צפתי, שלא נבדל במראהו ובלבושו משאר בני העיר. ״קרב אלי, גנון ידידי״. אמר, ״אם תצליח לגבור על המתרברב בן הנעווה, הריני מבטיח לך פרס כספי נכבד״.

״וכמה תשלם לי״? שאל היהודי שגמר אומר לנצל את מצבו המביך של ראש העיר. ״חמישים מג׳דיות טבין ותקילין״ אמר הערבי מבלי להניד עפעף. עיניו של הסבל נתרחבו בחוסר אמון. היה זה סכום שבחלומו הורוד לא היה מגיע אליו.

״נשבע אני לך בכבודי״, אמר ראש העיריה ליהודי הנדהם וסלסל בשפמו העבות על מנת להמחיש את שבועתו. גנון הוריד מעליו את החבל העבה, כלי מלאכתו שתמיד נשאו על כתפיו, אמר בינו לבין עצמו: ״בשם השם נעשה ונצליח״, התקרב למתאבק הערבי, חבקו בזרועותיו והטילו על אבני הככר בצלעות מרוסקות. כבודה של העיר ניצל. הוציא ראש העיר את קולמוסו המוזהב וכתב על פיסת ניר פקודה למזכיר העיר בהאי לשנא: שלמו למוכ״ז חמישים מג׳דיויות. כך כתב ולא יסף.

כאשר הושיט הסבל היהודי את הפתק לפקיד העיריה, שאלו הלה: ״וכל כך עבור מה?״ ספר לו האיש את סיפור המעשה בפרוטרוט כיצד הציל הוא, היהודי, את בחורי צפת מבושה וקלון. חכך הפקיד הותיק בדעתו ואמר לבסוף כי נבצר ממנו לשלם סכום כה גדול עבור סעיף שרות שאינו בשום חוק. חזר הסבל אל עבודתו בשוק כשהוא ממלמל לעצמו: ״הגוי נשאר גוי אפילו ארבעים שנה בקבר״.

כעבור מספר ימים נתקל בו שוב ראש העיריה ושאל אותו לשלומו במאור פנים. ״בטוחני שהמג׳דיות מחממות את צרורך שמתחת למרצפות״ אמר לו בבדיחות הדעת. משנודע לו שהפקיד הפר את פקודתו, נתמלא זעם ונשבע שיתן גט כריתות לאשתו אם לא תכובד דברתו ולא ישולם הסכום במלואו. אכן נאלץ הקופאי לשלשל לידי היהודי את מטבעות הכסף על מנת להפיס את דעתו של הנכבד הנזעם.

על אותו גנון מספרים עוד. רפאל היה סוחר קמח בסיטונאות. בחנותו עמדו תמיד שקים עשויים יוטה עבה וממולאים בקמח עד לשפתם. היו שקים רגילים והיו שקים גדולים מסומנים בפס אדום. האחרונים הכילו בקרבם חמישים רוטלים קמח. אך היו גם שקים בעלי שני פסים אדומים אשר כל אחד מהם הכיל מאה רוטל, דהינו: כשלוש מאות קילוגרם. את אלה העמיסו על פרדות שני הסבלים מפאת משקלם הרב. באחד הימים עמד שק בעל שני פסים על המאזנים הגדולים שבחנות. גנון הזדמן למקום, מדד את השק בעיניו המקצועיות וראה כיצד שני פועלים ערבים אומרים להעבירו אל גב הפרדה. רפאל היה ידוע בדרך כלל כאיש עסקים חמור סבר. אולם באותו יום נחה עליו רוח קלילה של בדיחותא. אולי משום שמצב העסקים היה שפיר במיוחד. ״אם תרים את השק ותישא אותו על גבך״, אמר לגנון, ״שלך השק על כל הקמח אשר בו". אמר והיה בטוח כי אין הדבר בגדר יכולתו של אדם. הסבל הישר קבל את האתגר במלוא הרצינות. הוא הצמיד את גבו אל השק לאחר שליפף אותו היטב בחבל עבה, כרך את החבל על מצחו ואמר: ״בעזרת השם״ הוא התכופף קמעא והשק זע ממקומו כמאייים להפיל את הסבל ולקבור אותו תחתיו. דומיה מתוחה נשתררה בחנות. הכל צפו לראות מה אמת בדבר גבורתו של גנון המפורסם. הוא התישר ושוב גחן כאשר על גבו השק העצום. לרגע הסס ואחר התרומם, פסע לפניו פסיעת גשוש ברגל רועדת ומיד התאושש והחל צועד מתונות ובטוחות מן החנות במורד הרחוב אל עבר ביתו. כולם פערו פה בהשתאות. הראשון שהפתכח מהתדהמה היה הסוחר. הוא הזדעזע מעצם הרעיון שכמות כה גדולה של קמח תצא מרשותו ללא תמורה. הוא רץ אחר גנון ובקש ממנו להניח את השק. לשוא הסביר לו כי לא היתה כאן אלא הלצה וכי כל בר דעת מבין שאין ההגיון סובל התערבות כה רצינית. אך הסבל בשלו והוא ממשיך לצעוד כאשר טיפות זיעה גדולות ניגרות ממצחו המתוח תחת החבל העבה. רק מג׳ידי כסף שלם הפיס את דעתו והניאו מלממש את ההתערבות. כזה היה גנון. חזק בגופו, ישר ופשוט בהליכותיו ואיתן במעשיו.

מעין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל-2001- עמ' 18-17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר