עצירת הגשמים-דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
מן האסונות והגזירות שלא פסחו על יהודי מארוקו בכל הדורות היא מכת עצירת הגשמים, שבעקבותיה רעב ויוקר השערים. תופעה זו היתה כה קשה ושכיחה עד שרוב הכרוניקות מעמידים אותה בראש האסונות. העיר היתה כמעט חריבה. ההורים מעלימים עינם מילדיהם ונמלטים על נפשם. מחיר התבואה היה עולה פי כמה מערכו בימים שכתקנם, ורוב התושבים ככולם קצרה ידם לשאתן. לפיכך אתה מוצא שמדגימים את הגזירה בשיעור מחירה של תבואה, אבל לפעמים גם שלשמן, עדשים ותמרים וכיוצא בכך.
בזמנו שלר׳ שאול סירירו, בשנת שס״ד (1604), מתו ברעב אלף ומאתיים יהודים. שנתיים אחר־כך מתו יותר מאלפיים ומאתיים ויותר מחמש מאות יהודים השתמדו. הרעב בא, לדעתו, משום חטאיהם של ישראל ולכן במאורעות אלו כתב ר׳ שאול סירירו את תוכחותיו הגדולות.
ליהודים נוספה רעה על רעה. לדעת המוסלמים מפתחות הגשמים נמסרו ליהודים ובגלל חטאם נעצרים השמים. היהודים נתבעו, איפוא, להתפלל ולעשות כל שבכוחם שירדו גשמים. מקור נכבד נמצא בספרו שלר׳ שמואל יפה אשכנזי, ׳יפה קול׳, על שיר השירים רבה:
ואף אנו בעניותנו ורוב עונותינו מפורסם שה׳ קרוב לנו בקראינו אליו להורי׳ גשמים בעתם. ומעשי׳ בכל יום בארצות המערב בעת הצורך בתפלות ותחנות נעשות ע״י חכמי הדור ונעתר להם. וכהנה רבות ספרו לנו חדשים מקרו׳ באו מגלות ירושל׳ אשר בספרד ובצרפת.
הערת המחבר : המקורות המוסלמים בייחוד, תמצאם במאמרו של חיים הירשברג, מפתחות הגשמים, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, שנא יא – 1944, עמוד 46-54
חכמי הקהל היו מכריזים תעניות, מרבים בתפילה ובתחנונים של יום הכיפורים, קוראים תהילים, אומרים קינות ופסוקי המטר שבמקרא, ומשתטחים על קברי הצדיקים. בפאס היו פוקדים קבריהם של הרוגי שנת רכ״ה.
על הנהגת יהודי מארוקו בעצירות גשמים שהיו בימי ר׳ אברהם אזולאי ממראכיש, כותב תלמידו ר׳ שלום בוזאגלו:
ופעם א׳ היה עצירת גשמים והוציאו ספר תורה, והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר צדיק אחר ולא נענו. ואמר להם מורינו לא נכון לעשות כן, והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס״ת. ואמר מורינו שלא יכניסו לבית הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר. ושבח לאל מיד נענו. והיה קדוש שמו ית׳ בעולם.
אכן, לא בכדי אמר ר׳ שאול סירירו(בשנת שע״א, 1611): ׳כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה׳. ועל מאורע שע״ג(1613) אמר שגלותם קשה היא מגלות מצרים ובבל. יותר ממאה שנה אחריו, בשנת ת"פ – 1720, אמר חכם אחד ממארוקו :
היהודים ישובי המערב, שלא ראו טובה מיום גלותם מבבל לאלו הארצות ובפרט מהתחלת האלף שעלינו…שאין יום שלא הייתה קללה חרב ודבר ורעב .
יהדות מרוקו שביעת הגזרות, הרדיפות והעינויים בא מועד גאולתה בעלותה כחומה למדינת ישראל ובעשותה בבנייתה.
ספר " דברי הימים של פאס , במכונה בערבית " אלתוואריך ", הוא אוסף של ליקוטים ורשימות היסטוריות לקורות היהודים בפאס. יש בו דברים בעסקי היחסים שבין השלטונות והקהלה היהודית, גזירות, שמדות, מגיפות, רעב, בצורות וכל מאורע, שרושמיו ראו בו מעשה השגחה.
הרשימות נכתבו בידי גדולי חכמי פאס, שהיו עדים למאורעות. מלקט הרשימות, רבי שמואל אבן דנאן הרביעי, נולד בשנת 1668, אסף את הרשימות שכתבו בני משפחתו, צירף אליהם כרוניקה של רבי שאול בר דוד סירירו ורשם גם את קורות זמנו. בראש הספר כתב :
ספר דברי הימים הנקרא אלתאווריך, לקטתיו מכתיבות הרבנים הקדמונים נוחי נפש, הלא המה, הרב המופלא נודע בשערים שמו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו נר ישראל עמוד הימני פטיש החזק הדיין המצוין כמוהר"ר שמואל זצוקלה"ה, ומכתיבת מר אביו הרב המופלא ישראל סבא דמשפטים הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה אבן דנאן זצוקלה"ה, ומכתיבות זקני הרב המופלא גאון עזינו הדיין המצוין כמוהר"ר סעדיה זצוקלה"ה, ומכתיבות הרב במופלא הדיין המצוין כמוהר"ר שאול סירירו זצוק"ל.
מסורת הייתה בידי משפחת אבן דנאן לרשום את קרות זמנם. הגדיל לעשות רבי סעדיה אבן דנאן השני, שאסף ידיעות היסטוריות מעת התיישבות גולי ספרד בפאס ובואו של רבי סעדיה הראשון, אבי זקנו, לצפון אפריקה בשנת 1492.
רבי סעדיה השני ציווה לבניו להחזיק לבניו להחזיק במסורת זו. בנו, רבי שמואל השלישי, כתב בשנת 1576 : וכתבתי כל זה אני שמואל לעשות רצון אבא מארי, שהיה מבקש ממני כמה פעמים לכתוב זה שיש בו כמה מפלאי האל יתברך. מגמה זו נזכרת גם בדבריהם שלשאר רושמי הזכרונות. רבי מימון השישי,למשל, כותב אף הוא " ולפני שהיה נס עצום רשמתיו ". גם רבי שמואל הרביעי אומר שדבריו נכתבו, לספר נפלאות יתברך, כיוצא בזה כתב רבי יצחק אסאבאג ברשימתו על מאורעות תפ"ח " וחסדי ה' נזכיר….ועשה עמנו הנס הגדול והגלוי…ואמרתי מצוה לפרסם מעשה ה' כי נורא הוא ".
כותבי הקורות ממשפחת אבן דנאן אין רשימותיהם ערוכות בצורת ספר, אלא רשמו כל מאורע בזמנו בדפים או בתוך קונטרסים שונים. מכל מקום זו הייתה צורת הרשימות בזמנו של מלקט. קטעים אחדים שלא היה ברור למי הם, המלקט קבע את מחברם על פי צורת הכתב בסיוע אחרים, ששם המחבר חתום עליהם. גם העובדה, שבכל קטע רושם כל מחבר את שמו, מעידה על דרך זו. גם המלקט נהג כך. על מאורע שקרה בשנת 1706 הוא כותב : " כתבתי זה ביום הנזכר בעצמו " והעתיקו אחר כך בספר בשנת 1724. לעומת זאת אנו מוצאים שמאורע אחד לא נרשם בזמנו אלא לאחר שנה. רבי שמואל אבן דנאן השלישי לא כתב דבר שקרה בשנת 1616 אלא בשנת ע"ז לפ"ק, שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב את כל העובר עלינו. הגיע לידינו קטע כזה מרבי שמואל בר מימון אבן דנאן, הכתוב על גבי עלה יחידי.
הרבה קטעים אבדו במשך הזמנים, על כן אין להתפלא, שמאורעות חשובים מאותן השנים, לא נזכרו בכרוניקות. בשער הראשון שנכתב על ידי רבי סעדיה השני לא נזכר דבר על בצורת קשה שהייתה בפאס בשנת 1561, שמסופר עליה במקורות אחרים, אף על פי כן שהכרוניקות שלנו מרבות לעסוק במקרים של עצירת גשמים. על גזירות ורדיפות שהיו בשנת 1609 מסופר דווקא בספרים אחרים.
אף על פי שהכרוניקות עוסקות בעיקר בקורות היהודים בפאס, נרשמו בהן גם מאורעות אחרים, שקראו בשאר חבלי מרוקו. ספר גדול הוא, אם יש לתלות את השתיקה שבמקורות אלה בענייני השבתאות במרוקו בליקויים שבכתבי היד. והרי מפורסם, שמשהגיעו השמועות למרוקו על הופעתו שח שבתאי צבי נתפסו רבים לאמונה השבתאית, והחזיקו בה גם לאחר ההמרה. מחלוקת גדולה פרצה אז בקהילות, ובדין שנמצא את רישומה במקורות הללו. מן הקטעים החסרים נשתמרו אחדים בכתובי יד אחרים.
הדברים שאמרנו אינם נוגעים לכרוניקה שלר׳ שאול ב״ר דוד סירירו(שער שלישי), שכן הוא נתכוון לחבר ספר מיוחד, ׳דברי הימים׳ של תקופתו. המחבר עצמו מעיד, ש׳רוב הדברים שעברו משנת שס״ו שהיתה שנת רעב גדול בעיר פיס [ועד] זו של ש׳ שצ״ב הלא הם כתובים בס׳ דברי הימים שכתבתי ושחברתי׳. הספר היה בידי ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט, ואם לא בשלימותו, הרי על־כל־פנים, החלק המדבר על השנים שס״ד-שע״ד: ש״פ- שפ״ו. לאחר זמנו של ר׳ שמואל אבן דנאן הועתק הספר בידי ר׳ עמנואל ב״ר יהושע סירירו (נולד תס״ה— 1705), אף הוא חובב היסטוריה, ולדבריו אבדו כמה חלקים שלספר. לפנינו, איפוא, ספר כמו שיצא מידו שלמחבר, אלא שאיננו שלם.
ר׳ שמואל אבן דנאן המלקט לא סידר את החומר שאסף אלא העתיקו כסדר שהגיע לידו בתוספת ׳אמר הכותב זה מצאתי׳ וכר, וחותם את שמו ותאריך ההעתקה. הרשימות באות בערבוביה. אין דבריו שלמחבר אחד מכונסים במקום אחר ואף לא לפי סדר הזמנים. המוקדם והמואחר באים כרוכים מפני הצד השווה שבהם, עד שקשה לעמוד מתוך הדברים על השתלשלות המאורעות ועל האופי המיוחד שלכל רשימה.
במהדורה זו שינינו את הסדר וכינסנו את דבריו שלכל מחבר ברשימתו לפי סדר הזמנים. וכך יצאו שמונה כרוניקות, שהרציפות ההיסטורית מאחדת אותן. על־ידי־כך הוחוור גם האופי הספרותי שלהן. הכרוניקה שלר׳ סעדיה אבן תאן השני(שער ראשון) כתובה כולה ערבית: הקטעים שלר׳ שלמה אבן תאן כתובים אף הם כולם ערבית (בשער השני) וכן קטעים מרשימותיו שלר׳ סעדיה אבן תאן השלישי (שפ״ז— 1627). שאר הכרוניקות כתובות עברית, חוץ ממילים ערביות יחידות הנמצאות בהן. על־פי־רוב הם ביטויים ערביים שהמחבר לא ידע להביעם בעברית, וכן משלים. ברוב הקטעים רשום שם המחבר. במקום שהמלקט לא מצא את שם המחבר, קבע אותו על־פי השוואת הכתב. בחינת הדבר לפי סדר הזמנים מאשרת את הזיהוי. קטע הכתוב ערבית משנת שי׳׳ח (1558), למשל, שלא נכתב עליו שם מחברו, הוא ודאי שלר׳ סעדיה, שהרי הוא בלבד כתב על אותה תקופה. הדבר מוכח גם מן העובדה, שהקטע כתוב ערבית.
ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי השלים את חיבור הספר וההעתקה בשנת תפ״ד. המאורע האחרון הנזכר בכרוניקה שלו הוא מן השנה הנ״ל. בכל הקטעים שהעתיק מקודמיו הוא מציין את שנת תפד״ה ליצירה כשנת ההעתקה.