עקיבא-ירושלים


עקיבא אזולאי – איש ירושלים-חזונה של סבתא סוליקה התגשם

עקיבא-עמוד 33

דברי סולי שרביט

כל שאיפתה של סבתי סוליקה הייתה לבנות משפחה לבנה עקיבא. חזונה היה משפחה שתמנה מה שיותר ילדים, ואולי בהמשך יקום שבט שייקרא "שבט אזולאי״.

הבדידות היא הדבר הנורא ביותר שהרגישה בחייה, לכן חששה כי בנה ימשיך ויחיה ללא משפחה. ואכן כך היה הדבר. אבא נישא בשנת 1932 לאמא אסתר לבית חרוש, וחלילה, לא בשידוכין, כי אם באהבה של ממש, בת ימינו. חלומה של סבתא התגשם. אבא ואמא הביאו לעולם שמונה ילדים, לשביעות רצונה של הסבתא ולשביעות רצונם. הילדים נשאו שמות של בני המשפחה שנפטרו: דוד, על שם הסבא דוד, ציון, על שם אח אבי אשר נהרג, יוסף נשא שני שמות: חיים ויוסף, שכן בכל משפחות אזולאי חובה לשאת את השם חיד״א, (חיים יוסף דוד אזולאי) זצ״ל. שם זה הוא תעודת זיהוי למשפחות אזולאי, והרי אנו יוצאי חלציו.

האם והסבתא נושאות בעול

אמא מעלה זיכרונות מלידתו של יוסף – כיצד היה עליה לאתר היכן אבא נמצא. הוא נעדר שבעה חודשים, ולברית המילה של בנו חייב היה להגיע. לאחר חיפושים נמצא אבא לא הרחק מהבית, בשכונת גבעת שאול, בבית חרושת ״פרומין", במרתף המחתרת של "ההגנה״, שכן איסור מוחלט הוטל עליו שלא להיראות בשטח.

סבתא הייתה שותפה לכל ענייני הבית. חלוקת התפקידים בין אמא לסבתא בענייני משק הבית הייתה טבעית, כשהן נועצות זו בזו כאם וכבת, וממלאות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. ועלינו לזכור, שכל עבודות משק הבית נעשו ללא עזרת מכשירים חשמליים. כל העבודות נעשו בעמל כפיים, ביום לאור היום, ובלילה לאורה של המנורה (״לאמף״ או ״לוקס"), שהייתה תלויה על התקרה ומפיצה אורה בכל החדר. תארו לכם מה רבתה השמחה כשהחשמל הגיע לביתנו.

עבודתה של אמא הייתה מורגשת בכול. אמא דאגה לכל צרכינו. האבק שהיה חודר מבחוץ ומכסה את כלי הבית פחת והלך. הלבנים היו מכובסים ומתוקנים, ובערב מוגשים להחלפה. סבתא הייתה מבשלת, אופה ומסייעת לאמא בחינוך, בעבודות משק הבית כל ימות השבוע. ביום שישי השכימו אמי וסבתי לקום בשעה שכל בני המשפחה היו עדיין ישנים. סבתי כבר הכינה עיסתה אמש, ועם שחר תתחיל ללוש את הבצק, להתקין את החלות והעוגות, להכין את ״החמין״ המיוחד והמפורסם של אמא ולהובילם לתנור של האופה שהוד, אשר מאפייתו נמצאת בקצה השכונה. רבים המאכלים שאמא וסבתא הכינו בשעות אלו. אין רגע באותו יום, שלא היו עסוקות במלאכתן. ביתנו היה נקי עד מאוד. מי לא מכיר את הפרימוס מהנחושת וכלי הנחושת, שידיה של אמא עמלו בהם?

זוכרת אני את התמיסה של הסיד שצבעה לבן, שבה הייתה סבתא מורחת את רצפת החדר. לאחר טיפול זה הייתה הרצפה חלקה, מבריקה ומעוררת פליאה אצל המבקרים בבית.

מפיות תחרה וסדיני תחרה, מעשה ידה של אמי, קישטו את הבית. אמא טיפלה במסירות רבה בנו: שמרה עלינו, רחצה אותנו, חפפה ראשינו, התקינה בגדינו. העבודה הייתה זורמת בידיה, ותוצאותיה מרובות מאוד. היא הייתה מנקה מקומות שעין זר אינה שולטת בהם, ומכאן המסקנה, שהיא עשתה את הדברים לשמם, לשם הניקיון ממש, ולא רק לשם ראווה. ולאחר מעשה הייתה הרגשה, כי אין רבב בבית, והוא נקי עד תום.

סבתא הייתה עורכת קניות, חשבונות, עומדת על המקח ודואגת לענייני חוץ, שכן אבא נעדר מהבית. משטרת היישובים, ההגנה, הדאגה לפרנסה, גזלו את רוב זמנו. לא ידענו מתי אבא ישוב: האם בסוף היום, במשך השבוע, אחרי חודש, ואולי יותר? ולכן הנטל היה רב עליהן. אך כילדים הבנו, שענייני הביטחון בארץ בוערים, ואין לנו זכות לתבוע את נוכחותו של אבא.

המשפחה גדלה, נוספו עוד ילדים. נולדה מרגלית, על שם דודתי אחות אבי. לא תאמינו. ציפו לה כמו שמצפים לבן זכר. לכבודה נשחטה פרה, ומי לא היה שותף לזלילה? נולדו עוד: סולי, אנוכי, על שם סבתי אם אבי; חיה, על שם אחות אבי; וחנה, על שם סבתה של אמי. טרדות הבית רבו עתה פי כמה, ואף על פי כן הוסיפה האם לשאת בעול כמימים ימימה. מקץ שמונה שנים, לאחר לידתה של חנה, נולדה פנינה (זוהרה), על שם סבתי, אם אמי. פנינה סימלה תקופה חדשה בחיי המשפחה, עקב השינויים שחלו במדינה בתחום הכלכלה והחברה. בתקופה זו המצב הכלכלי בביתנו היה כמעט זהה למצב ששרר אצל כל תושבי הארץ. קשה לאמר ששפענו כל טוב, אך תחושה של חסר לא הייתה, אם כי מה שהושג, הושג ביזע.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר