ערובי


ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳-יוסף שטרית

ג. מאפיינים לשוניים ופואטיים של שירת ה׳ערובי׳שטרית יוסף

ו. לכאורה, מציגה שירת ה׳ערובי׳ גיוון מירבי בכל הקשור למבנה התחבירי של הסטרופה, המתפקדת לרוב כפיסקה עצמאית, וזאת תוך התאמה מלאה ויעילה של המבנה לצורכי ההבעה השונים. צרכים אלה הם קודם־כול תיאוריים, הנוגעים לתכונות האהובה, ליופיו של הגן הנכסף, למפלצתיותו של האויב או לגודל הסבל, אר הם גם סיפוריים — כשאז מופיע גרעין סיפורי שלם עם התחלה וסוף, ואשר על טיבו נעמוד. אולם, עיקרה של שירת הערובי אינו בתיאור או בסיפור, אלא באותו חלק מפותח מאוד של קטעי דו־שיח, של הפניות הישירות (׳יא לאלא׳ — הו גבירתי, ׳יא באבא לחביב׳ — הו אהובי יקירי, ׳אמוממר — חמודי, וכוי), של משפטים מרובים בציווי חיובי או שלילי, של מובאות של דיבור ישיר (׳קולנא: אנא וויאף נעיסו׳ — אמרנו: אני ואתה נחיה), וכן של אותן קללות ישירות. במלים אחרות, עיקרה של שירה זו בכל אותן דרכי השיח המאפיינות את הדיבור היומיומי במצב הפשוט ביותר של תקשורת בעל־פה בין שגי בני־אדם. כמו־כן, להוציא את הקטעים התיאוריים ובעיקר את תיאור הגן ותענוגותיו, הרי רובד הלשון הרווח בשירת הערובי הוא אותו רובד של השפה המדוברת, אם כי בשל עתיקותה של מסורת שירה זו נשארו בה שיירים רבים משככות לשון קדומות יותר. בשפה זאת בולטת גם הנטייה לחקות את ההגייה של הערבית הלא־יהודית המתבטאת בהחלפת העיצור בעיצור [^1, כר שבמקום ׳קאלולי׳ אומרים ׳גאלולי/ובמקום ׳עקיילי׳ (=דעתי) אומרים ׳עגיילי׳. אמנם תופעה זו אינה אחידה ואינה עקבית אפילו אצל אותה מבצעת.

  1. מלבד אופי זה של דו־שיח יומיומי, בולטת כאן גם התופעה השכיחה של ריבוי משפטים כלליים ללא כל התייחסות מדויקת למציאות, שאינם, למעשה, אלא פתגמים הלקוחים מהשימוש בלשון המדוברת. פתגמים כאלה מופיעים במיוחד בשורה האחרונה של הבית ומביעים את הלקח שנלמד או שצריר להילמד מהמתואר או מהמסופר בסטרופה. פתגמים אלו מוסרים במישרין את העמדות ואת צורות ההתנהגות שרצוי לסגל בחברה, והטקסט, שבתוכו הם משובצים, תפקידו, קודם־כול, לשכנע את השומע בדבר תקפותו ואמיתותו הכללית של הפתגם. הדוגמאות לכך רבות, ונסתפק בכמה מובאות: ׳לגלב לוזה יעטיף כבארו׳ ( = הפגים ידווחו לר על הלב); ׳די גדדאר מא גדר גיר פי ראצו׳ (= הבוגדן אינו בוגד אלא בעצמו); יללי מא זאבו ססעד מא זאבו תתחזיר׳; ( =מה שאין המזל מזמנו אין הפיוס מביאו).

לפעמים קורה אפילו, שכל הבית בא אך ורק כדי לפתח את הרעיון המובע בפתגם הסוגר אותו, תור הדגמה חיה וציורית של תוכן הפתגם., הפתגם קורם אז עור וגידים, ומשמעותו וכן השימוש בו נעשים הרבה יותר פעילים לגבי השומע.

כּמי סררךּ, יא בנאדם, לא תוריה,     נצור סודך, בן אדם, אל תגלהו,

 ועמלו פי סנאדק וג'לק ביבאנו,      בארגז שים אותו ונעל מנעולו,

לא יזרא לף מא זרא לעוד שיח       שלא יקרה לך מה שקרה לשיח

השיח

ודי כּאן כדר ותחרקו עידאנו.         אשר ירוק היה ונחרכו ענפיו.

ומא הליכּת בנאדם גיר פממו          ואין אויבו של אדם אלא פיו

ולסאנו.  ולשונו.

הדגמה מטפורית של המשפט המסיים היא גם תפקידם של אותם בתים שזיהינו כמבנים סיפוריים. למעשה, הסיפור אינו מסופר כאן לשם הסיפור עצמו, אלא בחינת משל ופרבולה בלבד, הבאים להמחיש את תסכולו של ה׳אני׳ השר בצורה מטפורית. תסכולו, אמרנו, שכן הסיפור המיזערי הזה (או מיני־סיפור) מסתיים תמיד במפח־נפש. לדוגמה:

אנא ללי רית דזאז פי טייפור זזאז, אני שראיתי בשר עוף בצלחת זכוכית,

וחבו גלבי וגלת יאנא נפטר ביה,      לבי רצה בו, אמרתי: אסעד בו,

ורית עליה סי דביב וסי דבבאן         אך ראיתי עליו זבובונים וזבובים,

ועאפו גלבי וגולת מא גדדית עליה.  לבי סלד ממנו, ואמרתי: לא אוכל לו.

ולחביב למסרוף, יא לאלא, מא       והאהוב המשותף, גבירתי, אל

תלקיני ביה.                                        תפגישיני אתו.

  1. אופי כללי זה של התכנים הנמסרים בשירת הערובי מוצא לו ביטוי נוסף בחוסר כל גוון אישי או ייחודי הן של הדמויות הפועלות, הן של העצמים המוזכרים, הן של החלל והן של הזמן בו אמורים להתרחש הדברים המתוארים. לא תמצא כאן שמות פרטיים ואף לא פרט אחר המזהה את האני השר, מלבד הסיטואציה הכללית בה הוא נתון. אדרבא, קיים לפעמים אף נסיון לאלגוריזאציה, כאשר, למשל, במקום שם־עצם כללי אנושי ׳לעזרי׳ (=בחור, רווק), שהיה צפוי, משתמשים בשם כללי לא אנושי מקביל — ׳תאעזריית׳ (= בחרות רווקות); ובשיר פונים לרווקות ולא לרווק, שבן הטקסט אומר ׳אחדדיך אווא פזלאלא, תאעזריית׳ (= די לך כי תתרברבי, בחרות).

הערת המחבר :   יש לציין, שאחד המאפיינים הבולטים של שפת הנשים היהודיות במרוקו בהשוואה לשפת הגברים הינו שילובם של פתגמים רבים בתוך הדיבור היומיומי.

כן לא תמצא פה כמעט שמות־תואר מצמצמים ליד שמות־עצם של דוממים, או שמות־ תואר שמתפקידם להבחין בין עצם זה לאחר מאותה קטגוריה. כאן, כמעט כל שמות־התואר הם לא־מגדירים. גם תווית היידוע השכיחה בטקסטים אלה היא זו המציגה את העצם באופן הכללי ביותר, היינו היידוע הגנרי; למשל, במשפט ׳אנא לי רית דזאז פי טייפור זזאז […]׳ ( =אני שראיתי [בשר] עוף בצלחת זכוכית), שמות־העצם מוזכרים בלבד ללא כל סימון מייחד.

גם תיאור החלל והמקומות דל ביותר, מלבד אולי הגן הנכסף, אבל גם שם תיאור החלל הוא תכליתי גרידא. מוזכרים אמנם שמות של ערים במרוקו כגון ׳מראקש׳ (בירת הדרום), ׳אספי׳ (נמל בדרום) או ׳פאס, אך גם שם ללא כל ציון מזהה מלבד השם. אשר לזמן, אין כל תאריך או נקודה אחרת שתשמש כמסגרת התייחסות למאורעות מסוימים. גם מלים כמו ׳אתמול׳ (׳לבארח׳) או ׳מחר׳ (׳גדדא׳) או ׳היום׳ (׳ליום׳) חסרי כל משמעות רפרנציאלית. הכול נשאר עמום ומעורפל.

  1. ערפול זה, לדעתנו, אינו בלתי־מכוון. המטרה בשירת הערובי ליצור אווירה ולא לתאר מציאות קיימת כלשהי, לתאר רחשי לב ולא להגיב על אירועים חולפים. המטרה היא לחנך את השומעים להתמודד עם בעיות ההוויה האנושית האוניברסאלית והנצחית, ללמד לחיות ולמות בעולם של סבל המלא בו בזמן גם יופי — היופי הנשי של האהובה והי, פי האקולוגי של הגן הנכסף. בקיצור זוהי שירה המשתמשת לעתים בנושאים ליריים וארוטיים להעברת תכנים חינוכיים בתחום נסיון החיים של הקהילה ושל הפרטים המהווים אותה.

השירה האישית והחברתית בערבית יהודית של יהודי מרוקו- יוסף שטרית

מלבד שירת ה׳ערובי׳ רווחים בקרב יהודי מרוקו סוגי שירה לירית ואישית נוספים, כגון ׳המוואלשכבר הוזכר לעיל, הנפוץ בכל ארצות צפון־אפריקה ואף במזרח־התיכון. המוטיבים שלו קשורים לפרידה, לבדידות ולאהבה, אר ביטוי הסבל עז בו ביותר.

מאז שנות השלושים, עם התחלת השידורים ברדיו ופיתוח תעשיית התקליטים, נפוצה מאוד בקרב יהודי מרוקו השירה הלירית־רומאנטית, שמקורה במחברים מוסלמים. התפשטות זו ודרישת הקהל הביאו גם להתבססותם של זמרי־עם רבים מקרב יהודי מרוקו, כגון אברהם צווירי, אלברט סוויסא, סאמי למוגריבי או זוהרה לפאסייה, שעשו רבות להפצתה של שירה זו. כאמור, גם בארץ קמו בשנים האחרונות זמרים המחיים את המסורת העשירה הזאת, ועל־פי מספר הקסטות הרב היוצא לשוק כל חודש, הרי הצריכה של שירה זאת לא פחתה בקרב יוצאי־מרוקו אלא אף התגברה.

השירה החברתית

לעומת תכניה הכלליים של שירת ה׳ערובי׳ ואופייה הבלתי־רפרנציאלי המודגש, הרי ה׳קצה׳ וה׳קצידה׳ של יהודי מרוקו יוצרות שירת הזדמנות מובהקת. כל אותם יסודות לשוניים או שיריים החסרים ב׳ערובי׳ נמצאים כאן בהרחבה ומבליטים את אופייה הסיפורי, ובעיקר התיאורי, כפי שנראה, של שירה חברתית־תרבותית זאת. ואכן, היצירות המעניינות אותנו כאן חוברו כתגובה על מציאות חברתית או כלכלית מסוימת או לרגל מאורעות או אירועים שנגעו לפרט או לכלל שבתוכו הוא חי במללאח, והן באות לתאר מציאות זו ולמסור את התרשמותו ומעורבותו — גם הנפשית וגם החברתית — של המחבר, אשר לרוב חותם את שמו בסוף השיר או באקרוסטיכון. לעתים תמצא גם פרטים אוטוביוגראפיים מודגשים, אך עיקר התיאור מוסב בכל זאת לבעיה הכללית או לעניין של כלל הקהילה או כלל הציבור, המועלים בתופעה, באירוע או בתהליך ־החברתי הנדונים.

הנושאים המטופלים כאן מגוונים ביותר, אולם ניתן לרכזם בארבע קבוצות עיקריות:

א. תנאי המגורים במללאח

קבוצה ראשונה זו מתייחסת לתנאי המגורים היומיומיים במללאח או ברובע היהודי, ודנה, בעיקר, במפגעים הסביבתיים והתברואתיים שבו, היוצרים איכות חיים ירודה ומסבים סבל רב לתושבים. הדגש כאן הוא על צפיפות הדיור, על חוסר תנאי היגיינה ציבורית ועל חוסר תנאי תברואה מזעריים, המביאים לכך שבקיץ שורצים הרחובות פשפשים ופרעושים, ובחורף נהפכים הרחובות לברכות בוץ ושספונות.

בקבוצה זו ניתן למצוא יצירות שונות, שהיו ידועות כבר במאה ה־19 ואולי אף לפני־כן, המתארות בהומור רב, למרות הסבל, תנאי חיים ירודים אלה. כך תמצא בכתבי יד שונים את השיר ׳קצת לברגות׳ (= סיפור הפרעושים), המתאר את סבלו של המחבר האנונימי בגלל מכת פרעושים, ואת גירודיו המתמידים; השיר מתחיל כר: ׳אס נבכּי ואם נחכּי חתא אוזעני חנכּי׳ ( = מה אבכה ומה אתנה עד שתכאב לי לסתי). שיר נוסף מהמאה שעברה הוא ׳קצת לפיראן׳ ( = סיפור העכברים) לנסים לבאז, המתאר בהומור ובקלילות מכת עכברים במללאח בו הוא גר (כנראה פאס), את ההרס הרב שגרמו מכרסמים אלה לביתו ולחפציו, את אזלת־ידו וחוסר האונים שלו להתמודד עם מזיקים אלה המתעתעים בו, וכן את רגשי הבושה שלו מפגי ׳מה יאמרו׳ השכנים כתוצאה מהשמות שעשו העכברים בביתו.

כמו־ כן ניתן למצוא בקבוצה זו שירים מאוחרים יותר, למשל ׳ ק צ י ד א דלבק או עדאבהום׳ (= סיפור הפשפשים ועינוייהם) מאת חנניה כהן, וכן ׳קסידא דלבק פלחן ד ל ק ר א ע ׳  ( = סיפור הפשפשים על־פי הלחן של שיר 'בעל הגזזת׳) מאת מחבר אנונימי.״ הראשון מתאר את הימצאותם של הפשפשים בכל מקום בביתו, את עקיצותיהם, את אי־יכולתו להימלט מהם, את נדודי־השינה שהם מנת־ חלקו ואת הסבל הרב, שהוא סובל כתוצאה מפגע זה. השיר השני חוזר על אותם סממנים, אר מרהיב את היריעה למכלול תנאי הדיור ב׳פאטיו די בוחנא׳ (= שיכון בוחנא), כנראה בקזבלנקה. בקיץ חוגגים הפרעושים והפשפשים והופכים את החיים בשיכון לבלתי־נסבלים, ובחורף מצטברים ברחובות מי שטפונות והצפות, בוץ ולכלוך; בבתים הגגות דולפים ובתי־ השימוש המשותפים מטונפים, בתנאים אלה כל ניקיון הוא בלתי־אפשרי, ובגדי הילדים מזדהמים מהר. בסוף השיר מתפלל המחבר לחיי עושר, כדי שיוכל לקנות דירה ואולי אף וילה, וכן מתפלל לגאולה מהגלות, לחיי חרות ׳בזכות שלושת האבות׳ ולעלייה לירושלים.

תפילה דומה מושמעת בשיר נוסף, הדן באותו נושא של צפיפות הדיור מהיבט שונה. הכוונה ל׳קצידא דלקרא זדידא פלחן מא תקולהאס למאמאךּ׳ (= סיפור שכר־הדירה החדש על־פי הלחן של השיר ׳אל תאמר/י זאת לאימך׳), המתארת את היחסים המתוחים בין בעל־הבית לבין שוכר הדירה״ כולל העלאת שכר־דירה, איסור ההשכרה לדייר־משנה, תשלום דמי־קדימה, הפניות למשטרה ולבתי־המשפט והדאגה המתמדת של הדייר, שאין ידו משגת לשלם את שכר־הדירה במועד. לבסוף פונה המחבר אל השומע או אל הקורא:

 

יא כואני נוצציכום רתאוו עלא                   (אחי, אייעצכם: חוסו על כספכם,

פלושכום

טלבו רבבי יעאוונכום באס תסריוו               בקשו שהאל יעזור לכם לקנות את

קאצלכּום.                                           ביתכם.

למללאח דייאק בינא ורבבי יוסעהא               במללאח צר לנו המקום, והאל ירחיב

עלינא.                                                לנו.

משיח בן דוד יפכנא ויעבבינא                    משיח בן דוד יגאלנו ויקחנו

לירושלים בלאדנא                                לירושלים עירנו

תממא נבניו דיורנא ונרזעו                        שם נבנה בתינו ונחזור למקומנו,

למכאננא

פחאל מן לוול די כונא ונבניו                     כפי שהיינו בימי קדם, ונבנה

מקדאשנא.                                           מקדשנו.)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר