עולים במשורה- אבי פיקאר
העלייה מפולין, שממשלתה התירה את יציאת היהודים ממנה בספטמבר 1949 למשך שנה, הציבה פחות דילמות באשר למדיניות העלייה. ציר ישראל בפולין ישראל ברזילי (מונה ב־1955 לשר הבריאות מטעם מפ״ם) דרש התייחסות ייחודית לעלייה הפולנית, שונה מן ההתייחסות לעליות אחרות, ומשלושה טעמים: חשש שבעיות בעלייה ובקליטה יגרמו לעולים לחזור לפולין; הצלחה בקליטתם של עולי פולין תשפיע על יחסן של מדינות קומוניסטיות אחרות לעלייה; בקרב עולי פולין היו בעלי מקצוע הדרושים למשק. יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה, הוסיף טיעון בדבר צדק היסטורי. שנים רצו יהודי פולין לעלות אך לא הייתה להם אפשרות. על כן יש להקדים את עלייתם לזו של יהודים שהתעוררו לעלייה לארץ רק לאחר קום המדינה.
רוב הדיונים בעלייה מפולין לא נסבו על ויסות קצב העלייה אלא על השאלה אם יש לנקוט מדיניות קליטה ייחודית עבור עולי פולין, מדיניות של אפליה לטובה. גזבר הסוכנות יצחק גרינבוים, שקרא אך כמה חודשים קודם לכן לשקול מחדש את העלאתם של יהודי תימן, היה מליץ יושר של העלייה מפולין. הוא היה ממנהיגי יהדות פולין ונציג היהודים בפרלמנט הפולני (הסיים) עד עלייתו ארצה ב־1933, וכעת דרש לעשות מאמצים כדי לקלוט את הפולנים מחוץ למחנות העולים ההולכים ונעשים צפופים. היו הצעות לקלוט אותם בבתי מלון או להקים עבורם מחנה מיוחד שלא יהיו בו אולמות שינה המוניים אלא חדר לכל משפחה. לדרישה לאפליה לטובה של יהדות פולין הצטרפו גם חברים נוספים בהנהלת הסוכנות כמו יצחק רפאל, יו״ר ההנהלה ברל לוקר(מפא״י), וראש מחלקת הארגון אליהו דובקין (מפא״י). אחרים, כמו אשכול וצבי הרמן (ציונים כלליים), חששו שהדבר עלול להביא לפיצוץ חברתי שיערער את בסיס השלטון .בן גוריון, שגם הוא, כמו רבים מבכירי הממשלה והסוכנות היה מיוצא, פולין, התנגד לאפליה זו ומנע את הפעלתה, אך דוח הוועד לענייני העלייה מפולין השתבח בכל זאת בתנאים המועדפים שניתנו לעולים משם.
אשר להגבלת העלייה, הדבר לא היה נתון כלל לשיקול דעתה של ישראל. ליציאה מפולין הייתה אחראית חברת הנסיעות הפולנית ולסוכנות לא הייתה שליטה עליה. ממשלת פולין האריכה את היתר היציאה עד פברואר 1951 כדי לאפשר לכל המעוניינים בכך לצאת, ובכל זאת, משנסגרו השערים, נותרו בפולין כמה אלפי יהודים שהיו מעוניינים בעלייה.
באמצע 1950 נשמעה ביתר תוקף הדרישה להאטת העלייה. מתקני הקליטה היו עמוסים בעולים שהגיעו עד אז. אמנם העולים שהגיעו ב־1948 ובראשית 1949 שוכנו בחלקם בבתים נטושים של ערבים, אולם כאשר גברה העלייה שוכנו העולים עם הגעתם במחנות שהוכנו לקליטתם מבעוד מועד, בדרך כלל מחנות ישנים של הצבא הבריטי, שם הם זכו לכלכלה ולמגורים על חשבון הסוכנות. בתחילה אמורים היו העולים להתגורר במחנות אלו תקופה קצרה ואחר כך להסתדר בכוחות עצמם, אך מספרם הרב גרם למחסור חמור בפתרונות דיור. במחנות העולים נוצר עומס רב מאחר שהעולים שהגיעו זה מכבר לא התפנו לשיכוני קבע. הם שהו במחנות חודשים ולא ימים ספורים כפי שתוכנן, ובצפיפות רבה. קצב הבנייה לא הדביק את קצב העלייה והמחנות עלו על גדותיהם. בסוף 1949 היו ב־35 מחנות 100,000 נפשות.
חיי המחנה הוגדרו מנוונים. בדרך כלל לא הורשו הדיירים לצאת ולבוא כרצונם וגם כניסת מבקרים הוגבלה. העולים גם לא הורשו לעבוד וחיו על חשבון הסוכנות. חיי הבטלה כמו גם הצפיפות ורמת ההיגיינה הנמוכה גרמו למצב שאחד מראשי מפא״י הגדירו סכנה ל׳קונטר רבולציה׳. המחנות זכו גם לתיאורים שליליים ביותר בעיתונות. באביב 1950, בגבור העלייה מעיראק ומרומניה, החלה לקרום עור וגידים שיטת המעברות, התיישבות בשיכונים ארעיים (אוהלים, פחונים, וצריפים), בתור פתרון חלקי של הבעיה.
ברומניה היה הריכוז היהודי הגדול במזרח אירופה (פרט לברית המועצות, שנעלה את שעריה). ב־1948 חיו בה למעלה מ־350,000 יהודים. תחילה נאסרה יציאתם משם, ובסוף 1949 הותרה יציאתם של כמה אלפים בלבד. באביב 1950 גבר מאוד קצב העלייה. ברומניה התחילה תסיסה חברתית מלווה באנטישמיות והממשלה שם ראתה בעלייה פתרון טוב. ממשלת רומניה הייתה מעוניינת להוציא את היהודים מתחומיה והיהודים מצדם שאפו לעזוב את הארץ במהרה. בערים אחדות נרשמו בין שישים לתשעים אחוזים מן היהודים לעלייה. האנייה שהפליגה בקו לישראל הייתה לעסק מכנים עבור ממשלת רומניה. היא גבתה 55 דולרים עבור כל עולה, פי שניים מעלות הנסיעה. בשלב מסוים המחיר אף האמיר לתשעים דולרים לאדם והדבר עורר את זעמו של בן־גוריון. במאי 1950 הפליגה האנייה פעמיים כשעל סיפונה 600 עולים בכל הפלגה. ביוני היא הפליגה ארבע פעמים וביולי גדלה תדירות ההפלגות לשש בחודש. גם מספר העולים בכל הפלגה גדל והגיע עד 1,500 בהפלגה. קצב העלייה עלה במהירות.