פליאג'י


משפחת פליאג'י – הירשברג

דוד פליאג׳ימרוקו מפה

בדומה למעמדו של יוסף בימי אחיו שמואל ושל משה פליאג׳י לאחר מות שמואל, נעשה דוד ממלא־מקומו הקבוע של אביו בזמן היעדרו מארצות־השפילה, החל מש­נת 1620, שבה העתיק משה, שהיה עד אז יד־ימינם של דוד ואביו, את מושבו למראכש. בעשר השנים הראשונות(עד 1630) ממלא דוד רק תפקידים שניים בחשי­בות : הוא מפקח על בניין הפריגאטות שהוזמנו במספנות נידרלאנד; דואג למשלוח נשק ותחמושת לזיידאן. כן אנו מוצאים לזיידאן שהוא מבקש מאסיפת־המעמדות להגן על דוד מפני החרמת סחורותיו שבאו מסלא, ולתת הוראה ברוח זו לשגרירה באנגליה. דוד הלך פעם בעניין פדיון שבויים מוסלמים ממארוקו לפלאנדריה, שהיתה שייכת לכתר הספרדי; והוא התלונן לאחר־מכן לפגי עבד אל־מלך שלא קיבל שכר־טירחה על כך .

שינוי ניכר ובולט בפעילותו המדינית של דוד חל בראשית שנות השלושים. אז מינה אותו אל־וליד לבא־כוחו הדיפלומאטי ליד יוסף אביו. תפקידו בסיום המשא־ומתן על חוזה־השלום בין לואי הי״ג לאל־וליד ראוי לסקירה מפורטת יו­תר, מאחר שנצבר עליו חומר רב ומנוגד בארכיונים.

בשנת 1630 הלכה משלחת צרפתית, ובראשה די שאלאר, – Chalard לסלא ולמראכש בעניין פדיון שבויים. בסלא הסתדרו העניינים, ואילו במראכש היא נתקלה בקש­יים. בינתיים תפסו הצרפתים ספינה נידרלאנדית שהיתה חבורה למשפחת פליאג׳י, והחרימו מטען נשק ותחמושת בשווי של 100,000 ליברות. מאמציו של משה פליאג׳י לשחרר את המטען תמורת שיחרור השבויים שבמראכש עלו בתוהו. דוד לעו­מתו, שבא לפאריס מהאג, השיג את שיחרורה של הספינה, וגם הניע את החצר הצרפתית לשגר משלחת שנייה, כדי לדון על החזרת השבויים ועל חוזה־שלום. בינתיים מת עבד אל־מלך. דוד פליאג׳י נסע למראכש, השיג את החזרתם של 180 שבויים ובהשתדלות משה ובמאמציו שלו נחתם חוזה־השלום בשלהי שנת 1631.

משה פליאג׳י חתם על התרגום הרשמי, ודוד הביא את החוזה בדצמבר אותה שנה לפאריס, כדי למוסרו למלך ולקארדינאל רישלייה. כאן נתקבל בכבוד הניתן לשגרירים וזכה במתנות רבות. המלך לואי הי״ג אישר את החוזה ודוד פליאגיי קיבל עליו להחזירו למראכש. אולם כאן אירעה ההזנחה שגרמה לסכסוך רציני. במקום לפנות אל מארוקו הלך דוד אל האג. השריף חיכה לשווא להחזרת המסמכים, ומש­לא הגיעו, וסבור היה כי לא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש הביא לידי בירורים נוקבים. עתה נטפלו לדברים טפ­לים ומצאו אי־דיוקים רדופים׳ בתרגומו של משה פליאג׳י, שתירגם את המונח ׳ד׳מי׳ במלים ׳שליחי (או צירי) הנאמן והנכבד׳, אף ייתכן שדוד כינה את עצמו שגריר. לבסוף האשימו את דוד בזיוף כתב־ההאמנה שהיה בידו, ולואי הי״ג דרש מאת אסיפת־המעמדות בהאג את הסגרתו. לשם הדגשת החשיבות שמייחסת פאריס לדבר נשלח אחד ממזכיריו של המלך לטפל בעניין. אבל אסיפת־המעמדות דחתה את הדרישה, מאחד שדוד הוא סוכן דיפלומאטי. לעת עתה המשיך דוד בפעילותו הרגילה. בינתיים התפשטה ההסתה גם אל מראכש, ואל־וליד שינה את טעמו ואת דעתו, והצטרף לדרישת ההסגרה של צרפת, ובזה ביטל את חסינותו של סוכנו. דוד נמלט לאחת הפרובינקיות של ארצות־השפילה ומשם לקלן. גם משה פליאג׳י, התורגמן הרשמי במראכש, שהואשם בזיוף מסמכים, נמצא זמן־מה בסכנה. כל זה אירע בשנים 1634—1635.

לאט־לאט התחילו העניינים להתבהר. מסתבר שאל־וליד למד לדעת מפי יוסף פליאג׳י, שהמעלילים על משפחת פליאג׳י היטעו אותו. הוא גם ניסה לבטל את האשמתו כלפי דוד פליאג׳י, אבל די שאלאר, הדיפלומאט הצרפתי שנועד לו תפקיד חשוב בכל המשא־ומתן בין פאריס למראכש החל משנת 1630, לא היה מעוניין להעביר את איגרתו של אל־וליד, שנוסחה ברוח זו, אל מלך צרפת. בעוזבו את מארוקו לשוב לצרפת התחמק די שאלאר ויצא לבדו, בהשאירו את השגריר המוסלמי, שצריך היה להילוות אליו כדי להביע את דעת אל־וליד בעניינים שונים. די שאלאר התגונן בפאריס, כי מיהר להפליג בשל מזג־האוויר הרע, אבל הוא הושם במאסר על משגה זה ולאחר־מכן גורש מפאריס! מובן, שדוד ניצל את מאסרו של שאלאר כדי להוכיח את צדקתו לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שקיבל כתב־חסינות ממנה, שהוארך מדי פעם.

כפי שנרמז כבר למעלה נשתנו פני הדברים מכול־וכול עם עלייתו של מוחמד אל־שייך אל־צגיר. באיגרתו הראשונה אל אסיפת־המעמדות מדגיש הוא פעמים מספר את אמונו בדוד, לאחר שנוכח לדעת כי אין כל יסוד להאשמות שטפלו עליו הצרפתים לפני אחיו.

מאז המשיך דוד לייצג באמונה את ענייני השריף בארצות־השפילה. הוא דאג לאספקת נשק ועירער על יצוא משלוחים שנועדו למורדים במלכות. וכן השתדל לשלוח אל מראכש בעלי־מקצוע ליציקת תותחים, שנועדו לצאת עם יצחק, אחד מבני אחיו, ששימש לאחר־מכן תורגמן ליד משה דודו. אולם לא נמצאו יוצקי המתכת שהיו מוכנים ללכת לאפריקה.

דוד היה חשוך בנים או אב שכּול. הוא מת כפי הנראה בשנת 1649, או סמוך לפניה, ונקבר בבית־העלמין של אמשטרדם. בשנים 1650—1651 היתה חליפת־מכתבים בין השריף ובין אסיפת־המעמדות בעניין ייבום אלמנתו.

משה פליאג'י – הירשברג

משה פליאג׳יתולדות. הירשברג - כרך 2

כאמור עבר משה בשנת 1619 למראכש וגעשה תורגמנם של שריפי מראכש, זיידאן ושלושת בניו, לספרדית, דאטש וצרפתית. בה בעת היה גם מזכירם בק­שריהם עם השגרירים של מדינות נוצריות, שהיו מבקרים בארץ. תפקיד זה לא היה קל כלל בשים לב לחובת נאמנותו כלפי אדוניו השריפים, ניגודי האינטרסים שבין מעצמות אירופה, הקטניות שנרקמו סביבם, ואחרון אחרון מכריע: מעמדו כידימי׳ וענייניה המיוחדים של משפחת פליאג׳י, שהקיפו גם את המסחר בין מארוקו לארצות־השפילה על כל הסכנות הכרוכות בו. במידת־מה ייצג משה גם את ענייניה של אסיפת־המעמדות הנידרלאנדית — כל עוד לא התנגשו אלה עם האינ­טרסים של השריף. לפיכך התרעומת של חייל על שהוא משה פליאגיי, אינו מגיש לו את העזרה המקווה, היא בעצם לשבחו של משה. הרי הוא היה אחד מיוזמי התוכ­נית של הקמת הנמל החדש באיזור דוכאלה, שלמען בדיקתה שלחה אסיפת  המעמדות את רויל למארוקו! אביו ואחיו וגם בני־משפחה אחרים נמצאו בארצות־השפילה ויכלו להיחשב כבני־ערובה, לפחות מבחינה מוסרית. והנה מעז הוא לבדוק ולבחון יפה את פעולותיו של רויל לאור התועלת בשביל מארוקו, ולא זו בלבד אלא שמנסה הוא להצדיק את רויל לפני שולחיו. דברים אלה מצ­טרפים לעדותו של השגריר המוסלמי בסכאינו, שבוודאי לא היה צד במחלוקת, על פגיעותיו של רויל במשפחת פליאגיי, וכן לעובדה שרויל, בשובו לארצו, קיבל נזיפה חמורה מאת אסיפת־המעמדות.

ואמנם, משה ואחיו הצעיר אברהם, שישב באספי, ממשיכים להגיש את עזרתם למשלחת הנידרלאנדית שבאה לאספי בשנת 1630, ואנטוניו קייזר, מזכירו של השגריר הנידרלאנדי המיוחד ואן וֶנדֶלסֶן, מציין לשבח את יהודי המקום, שלא נהגו ברמאות, כרגיל אצלם. ממקור אחר נודע לנו, כי אכן השתדל אברהם פליאג׳י לעזור לשגריר הנידרלאנדי, כדי שיוכל להגיש בהקדם לעבד אל־מלך את מתנות ממשלתו לרגל עלייתו לכיסא השריפים. אולם הוא לא הצליח בזאת, כי השפעתו לא היתה גדולה ״.

בראשית שנות השלושים, בבוא המשלחת הצרפתית לדון בפדיון שבויים וכרי­תת ברית־שלום עם שליט מראכש, היה משה פעיל ביותר בשיחות שהתנהלו אז ובהכנת תרגומי המסמכים. כבר תיארנו למעלה את הסכסוך שפרץ בין צרפת למראכש בשל הזנחתו של דוד את ההאשמות שהועלו נגד משה, בנוגע ל׳זיוף׳ מס­מכים וחוזה־השלום, טענה מאלה כשלעצמה, שגרמה למאסרו ושבגללה כמעט קי­פח את חייו. חלקם של הדיפלומאטים הצרפתיים וקנונייתם עם אויביו המוסלמים של משה היו גלויים. משחלפה הסערה חזר לתפקידו, וממקור צרפתי למדים אנו כי בשנת 1634 שוב נודעה לו השפעה רבה על אל־וליד, אף־על־פי שזה נטה איבה ליהודים.

החל משנת 1636 נזכר משה גם במקורות אנגליים. הוא חותם על התרגום הס­פרדי הרשמי של אישור החוזה בין מלך אנגליה לבין השריף מוחמד אל־שייך אל־צגיר משנת 1638, וכן מתרגם הוא לספרדית את המכתבים הערביים. בדו״ח מראשית אותה שנה נמצא קטע מעניין על משה פליאג׳י. לאחר שדובר על שניים־שלושה מוסלמים חשובים בהצר־המלכות, באה הפיסקה: עלי להוסיף על אלה את משה פליאג׳י, יהודי, שייך של אלה הגרים ברובע היהודי. הוא נולד באמשטרדם וראה את חצרותיהם של רוב הנסיכים הנוצריים. הוא בלשן טוב ונואם מצויץ, שמשתמש בו המלך כמיניסטר (מזכיר־המדינה או תורגמן) בזמן ראיונות השגרי­רים ובמשא־ומתן עם חוץ־לארץ. היה לו מזל — על אף השינויים האחרונים — לעמוד בשירותם של כל ארבעת המלכים שבאו זה אחר זה. עתה הוא ביחסים טו­בים עם מוחמד אל־שייך, והוא היה מועיל ביותר לבלייק במשלחתו לאל־קצבה.

ודאי, כי בשנת 1650 היה עדיין בחיים ; ומאחר שאנו עוקבים אחר פעילותו המדינית והדיפלומאטית החל משנת 1606, יש להניח שהיה ב־1650 כבן שבעים שנה. לאהר־מכן נפסקות הידיעות עלין.

יהושע ויצחק פליאג׳י-תולדות היהודים במרוקו

יהושע ויצחק פליאג׳י- תולדות. הירשברג - כרך 2

לא נודע לנו הרבה על יהושע בנו של יוסף. הוא עמד בקשרים עם דאנציג, שהיתה נמלה של פולין, ואף שהה שם בשנים 1618—1619 ; נאסר יחד עם אחיו יצחק, ושוחרר בהתערבות אסיפת־המעמדות. כעבור שש שנים מוצאים אנו אותו מתגורר בהאמבורג. לאחר־מכן יוצא הוא מצויד בדרכון הולאנדי למארוקו, וב־1640 הוא חוכר המכסים באספי. ב־1653 לא היה עוד בחיים, ונושיו ביקשו לעקל את רכושו שבסלא. מסתבר, כי שמואל פליאג׳י, המתגורר בגליקשטאדט שבגרמניה ועוסק במסחר עם צפון־אפריקה ב־1671, הוא שמואל בנו של יהושע פליאג׳י, הנזכר ב­מסמכים של אסיפת־המעמדות משנות החמישים.

באחת מתזכורותיו משנת 1641 מציין יצחק פליאג׳י, כי אף־על־פי שהוא בכור בניו של יוסף, הריהו נחשב לאחרון בהם, מאחר שהמיר את דתו ונעשה נוצרי. אכן, מוזרות ביותר היו קורות־חייו של יצחק זה. לראשונה לא סטה מדרך המסורת של המשפחה. גם הוא למד שפות מזרחיות באקדמיה של ליידן, והוטלו עליו תפ­קידים מדיניים שונים, הן כמלווהו־עוזרו של אביו והן בפני עצמו. אנו רואים אותו פעמים אחדות בקושטא (פעם בשליחות שמואל דודו ופעם כשליחו של זיידאן) ובמארוקו, בין לבדו ובין בהילוותו אל אביו הזקן. בראשית שנות השלושים הוא מרצה בבית־הספר הגבוה של ליידן, ובאחת ההחלטות של אסיפת־המעמדות מרא­שית 1631 תוארו הוא פרופיסור. הדיקאן של הפאקולטה התיאולוגית בליידן מו­דיע במכתב בסוף אותה שנה לכומר הפרוטסטאנטי בדֶלְפְט, שיצחק התנצר ויש לדאוג לקיומו החומרי. בעקבות המרתו היו דין־ודברים בינו לבין אביו, שלא רצה למסור למומר את חלקו בירושת אמו. יצחק התרושש והתחיל עוסק בהברחת נשק, שהיה מיועד לאויביו של שליט מראכש. הוא עמד בקשרים עם סידי עלי, אחד המראבוטים, והשפיע על אסיפת־המעמדות שתבוא במגע עמו בנוגע לשיחרור שבויים, מאחר שמוחמד אל־שייך נטול כל השפעה בארצו ותחומ־שלטונו מצטמצם למראכש. אין לתת אמון בדו״חים של דוד פליאג׳י, המגן על אדוניו. בעניין זה יוצא יצחק ב־1639 למארוקו ומשאיר את משפחתו לחסד הפנסיה. שמועות לא טובות מגיעות משם על אכזריותו הגסה כלפי משפחות השבויים. והעיקר, כל הב­טחותיו בנוגע לשיחרור השבויים באמצעותו נתבדו, והוא לא עשה ולא כלום בעניין זה. עתה עורר נגדו את דעת הציבור הנוצרי, ובשובו לארצות־השפילה היה עליו להצטדק לפני הסינוֹד של רוטרדאם (1641). לאחר־זמן הפך יצחק את עורו, ומחסידם הנלהב של המראבוטים נעשה סניגורו של שליט מראכש, והוא מתריע על משלוחי נשק ותחמושת למתנגדיו, שמספרם הולך וגדל. בשנת 1647 הוא מכנה את עצמו מיופה־כוחו של מוחמד, שליט מראכש, ועבדו של ולאדיסלאו הרביעי, מלך פולין .

עם שקיעתה של שושלת הסעדים נסתיים גם תפקידה של משפחת פליאג׳י במארוקו, ואין כל זכר לפעילותה בארץ זו החל ממחציתה השנייה של המאה. צאצאי הענף העיקרי חיים עדיין באמשטרדם! אחדים פעלו בתורכיה, בליוורנו ובהאמבורג .

בנימין כהן ואחיו יוסף

משפחת פליאג׳י שמרה אמונים לשושלת הסעדים — חוץ מיצחק, אבל גם הוא חזר בו. עם זה נכונה היתה דעתו של יצחק על חולשתו של שליט מראכּש. דעה דומה קראנו ב׳דברי הימים׳ (ברשימה משנת 1623) על שליט פאס; ׳והמלך אין לו מלוכה אלא על היהודים׳. כוחם של המראבוטים, ראשי המיסדרים־הכיתות, הלך וגדל, ואחד האדירים ביניהם והמסוכנים לשושלת בני סעד היה מוחמד אל־עיאשי, שהיה אהוב על האוכלוסיה, ולפי דרישתה נתמנה על־ידי מולאי זיידאן לקאיד של אזמור. בסוף שנות השלושים הוא נעשה השליט האמיתי בצפון הארץ, ונסיונו של זיידאן ללוכדו לא הצליח. בנימין כהן, ממגורשי פורטוגאל שהתגורר בסלא ורכש לו מעמד בין הקאידים שלה, פנה ב־1639 באמצעות אחיו יוסף, שישב בארצות־ השפילה, אל אסיפת־המעמדות וביקש רשיון למשלוח אבק־שריפה בשביל אל־ עיאשי. את בקשתו נימק בעובדה, כי תחת ידו של זה חלק גדול של מארוקו והוא הוכיח את כוונותיו הטובות כלפי ארצות־השפילה בשחררו הרבה שבויים — לפי המלצת בנימין כהן. ואמנם, יוסף כהן קיבל את הרשיון המבוקש, על אף התנגדותו של דוד פליאג׳י, שטען כי אל־עיאשי הוא מורד במלכות. כדי להכחיש את טיעונו של דוד ולחזק את טענותיו הוא, מסתמך יוסף על עדותו של סוחר נוצרי מארצות־השפילה. גם הקונסול הנידרלאנדי משתף פעולה עם סידי מוחמד אל־עיאשי, היו­שב בתטואן, שעוזרו הנאמן הוא בנימין כהן. אל־עיאשי לא זו בלבד ששיחרר את השבויים, אלא הזיל לשם כך כסף מכיסו. ב־1643 התאוננו הקאידים של סלא, כי בזמן המצור ששם אל־עיאשי על הקצבה (היה זה כבר ב־1638, אבל הם נזכרו בדבר רק לאחר שנוצח המראבוט ונפל בקרב, 1641) עשו בנימין כהן, אהרון קווירידו והקונסול הנידרלאנדי בייסטרפלט  יד אחת אתו. גם לאחר־מכן המשיך בנ­ימין כהן בהספקת נשק למתנגדי השליט של מראכּש. כבא־כוחו בארצות־השפילה שימש בסוף שנות הארבעים אברהם כהן, ומסתבר כי היה קרובו של בנימין.

בפרק־זמן זה לא קיימה אסיפת־המעמדות נציגות קונסולארית ודיפלומאטית קבועה ורצופה במארוקו. בשנים כתיקונן היו בני משפחת פליאג׳י דואגים לענ­ייניה של האסיפה וגם מצליחים בתפקידם. לשם ביצוע משימות מיוחדות היו נש­לחים שגרירים מיוחדים, שגם הם נאלצו להיעזר ביהודים. המצב השתנה משנתערער שלטונה של שושלת הסעדים על שני ענפיה. הקאידים של סלא נעשו אז גורם בעל השפעה רבה, ועמהם גדלה גם חשיבותם של בנימין כהן ואהרון קווירידו, המכונים פעם קונסולים של ארצות־השפילה. כששלחה אסיפת־המעמדות את האדמיראל די רויטר להסדיר עם שלטונות סלא את מכלול הבעיות של המס­חר החופשי, פדיון שבויים ויחסים מדיניים, ניהל בשמם את המשא־ומתן, שנמשך שנים אחדות (החל משנת 1644 ואילך), בנימין כהן, שהיתה לו השפעה רבה על מושלי סלא.

די רויטר ערך ב־1644 מסע לאורך החוף האטלאנטי וביקר עם אנייתו הטעונה סחורות בנמלים אספי, אגאדיר ובשפכי סוס ומאסה.בלווייתו נמצא דניאל די ליון שהיה כנראה תורגמנו. אולם הצלחה מסחרית לא היתה למסע זה. לדבריו של מַאתאַם תייר נידרלאנדי, שהיה צייר וחרט לפי מקצועו, מצא בשנת 1640 יהודים במוגאדור ובאגאדיר, שעסקו במסחר ובוודאי גם כתורגמנים־מתווכים בין בעלי הספינות הזרות ובין האוכלוסיה המקומית. סוחרים אלה מעוניינים היו להמ­שיך בקשריהם הישירים עם אמשטרדם וגם עם סוחרי אנגליה, ולא ראו תועלת לעצמם להיות תלויים בספינתו של די רויטר. החומר בארכיונים מוכיח, כי על אף הקשיים המרובים נמשך המסחר עם המדינות שמעבר לים עד להתמוטטותם של הסעדים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר