פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני


פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח

אהרן גימאני

א. מבוא

ספרות השו״ת היא מקור היסטורי חשוב לחקר חיי הקהילות ומאורעות התקופה. אף־על־פי שספרות השו״ת נכתבה בתור חומר הלכתי, אפשר להכיר דרכה גם את חיי היום־יום של הקהילות ולעמוד על אירועים היסטוריים שצוינו בה כבדרך אגב.

חכמים רבים במרוקו כתבו ספרי שו״ת, אבל רק מעטים זכו שספרם יודפס. אחד מהם הוא הרב יוסף אלמאליח, שפעל לפני כמאתיים שנה ושספר השו״ת שלו, שו״ת תקפו של יוסף, זכה להדפס. מתשובותיו של הרב אלמאליח עולים פרטים על פועלו של המחבר: על המקום והתקופה שבהם פעל, על בית הדין שלו ועל יחסו לחכמי דורו. מן התשובות עולים גם פרטים על מאורעות בחיי הפרט ובחיי הקהילה, מנהגים בענייני אישות, תקנות שונות וענייני עליות ושד״רים.

ב. המחבר ותקופתו

  1. 1. תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).

ספרו תקפו של יוסף הודפס בשני חלקים והוא כולל מאה תשעים ושבע תשובות שנכתבו במשך שלושים שנה. ר׳ יוסף אלמאליח נהג לציין בצד חתימתו בסוף התשובה גם את המקום ואת התאריך שבהם ניתנה. הסדר הכרונולוגי של התשובות בספר נשמר בדרך־כלל. חלקו הראשון מחזיק חמישים ותשע תשובות שניתנו בשנים תקמ״ח-תקס״ב(1802-1788); ובחלקו השני – מאה שלושים ושמונה תשובות מהשנים תקס״ב-תקע״ז (1817-1802). על־פי חתימת התשובות אנו למדים שעד שנת תקס״ח (1808) חתם הרב ברבאט, ומשנת תקס״ט (1809) עד שנת תקע״ז(1817) חתם בגיברלטר. רובן הגדול של תשובותיו נכתבו ברבאט.

המדפיס יעקב טובייאנא הזכיר בהקדמה לחלק השני רמז למקורו של שם החיבור תקפו של יוסף, וכך כתב:

מעין שופריה, הדבר אשר ישים אלהים בפי [במדבר כב, לח], לזאת יקרא [בראשית ב, בג] תקפו של יוסף [סנהדרין יט ע״ב], הוא נאה לשמו ושמו נאה לו. איידי דנפיש שיעוריה, רברבנותיה ושררותיה דמר נ״ר תקפו וגבורתו מהשרידים אשר ה׳ קורא [ע״פ יואל ג, ה]. עוד יצפו״ן לישרים [משלי ב, ז], שם רמ״ז והן מספר [ע״פ תהלים קד,כה] לענוותנותיה, תקפו של יוסף ענוותנותו של בועז [סנהדרין יט ע״ב], שכבשו את יצרם המה הגבורים ברקים ולפידים.

בדבריו משבח טובייאנא את תוקפו ואת כושר הנהגתו של ר׳ יוסף אלמאליח ומשווה אותם להנהגת יוסף במצרים, ומכאן שמו הפיוטי של הספר.

  1. 2. בית דינו ויחסו לפסקים של חכמי דורו

הקהילה היהודית במרוקו ניהלה את ענייניה הדתיים בלא התערבות השלטונות. על־פי העולה מתשובותיו, היתה לדיין סמכות רבה בקרב חברי הקהילה, שבדרך־כלל נשמעו להכרעותיו. לעתים ציינו את תוקף פסק הדיינים, כמו בית דין הגדול בירושלים. ר׳ יוסף אלמאליח העיר שבתקופתו ישבו דיינים בדין לבדם, אף כי הוא צירף לעתים שני דיינים נוספים לשבת עמו בדין ובמקרים אחדים אף ציין את שמותיהם. כדיין נדרש למנהגי בתי הדין שקדמו לו ואף ציין שהלך בעקבותיהם. להלן עניינים אחדים שיש בהם ללמד על בית דינו, על אופי הנהגתו ועל יחסו לפסקים של חכמי דורו.

בשנת תקמ״ז(1787) נידון עניינם של הרב אליהו מאנסאנו ודודו הרב חיים בפני חכמי תיטואן. הרב חיים לא קיבל את פסק הדין אף־על־פי שהתחייב על כך מראש, והדיון נמשך שנים אחדות גם בפני חכמי פאס. במשפט חוזר שנעשה לרב חיים, לאחר שביקש את התערבותם של השלטונות כדי שיתאפשר לו להתדיין בפני דיינים אחרים, התקבלה פשרה אחרת, אבל זו לא יצאה אל הפועל בגלל פגמים שנתגלו בה. הרב אלמאליח ביטל פשרה זו, שנעשתה בסיוע הגויים, ואימץ את פסק הדין הראשון.

הערת המחבר: גם הפשר[ה] הזאת הג׳ שהיא קרובה ורחוקה שנעשית ע״פ הפשרה הראשונה זו אינה צריכה לפני ולא לפני ולפנים שהיא בטלה ומבוטלת מאליה ואין לה חלות כלל, יען שהאונס שבה היה אונס גלוי ומפורסם לכל באי שער עירו שאנסו אותו ע״י המלך ושריו להיות נדון בחזרה בבד״א [בבית דין אחר] שאינם מומחים, ובחרו להם כפי רצונם שניים קרובים ושייכים להם כדי שיחניפו להם, אחר שכבר נידונו בב״ד מומחים שקיבלוץם] עליהם בקוש״ח ונגמר הדין לפניהם… ועוד המציא לפנינו כתב ידם שהאחד מהם חתם עמו בע״ב [בעל ברחו] לחובתו אחר שהיה קרי בחיל שהדין עמו ואנסוהו ע״י משרתי השררה ובחירופין ובגידופין עד שחתם לחובתו וכר (חלק ב, סימן ח).

בתשובתו לדיון שהתקיים ציין הרב ששני הצדדים התחייבו מראש לקבל את פסק בית הדין בלא ערעור, כתוקף פסק בית הדין הגדול בירושלים, אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ואפילו יחייבו את הזכאי ויזכו את החייב. עוד קיבלו עליהם השניים, שלאחר ההכרעה לא ישאלו בעניין בבית דין נוסף. כאמור, יצא הרב אלמאליח נגד הפשרה והעיר בהתרגשות:

וברוך ה׳ אשר מנענו היום מבוא בדמים להתחייב בדמי האיש הזה על לא חמס בכפו. ומן שמיא הוא דחסי עלן שנתגלו לנו הדברים על בוריין ועל שרשן באמיתות, כדי שלא תצא התקלה הזאת מתחת ידינו להתחייב וכו'. ועלינו להודות להלל ולשבח לשי״ת [לשם יתברך] אשר נתן בלב כהרא״ם [כבוד הרב אליהו מאנסאנו] לחזור בתר דינא והדרא ארע׳[א] והדרי פירי. [כלומר ביטול הפשרה. וגם אם נעשה המעשה על־פי הפשרה, המעשה בטל.] וקמי שמיא גליא שכמה פעמים החמצנו הדין וחזרנו עליו כמה פעמי[ם] כדי שלא יצא ב״מ [בר מינן] משפט מעוקל, עד יצא כנוגה צדקו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי השקר אין לו רגלים. וקושטא קאי, ואמת מארץ תצמח, והאמת יורה דרכו שהדין דין אמת, שהמודעה קיימ[ת] וחזקה כראי מוצק, והפשרות בטלות ומבוטלו[ת] והרי הן כחרס הנשבר שאין בו ממש, וכל הקודם לקורעה ולשורפה ה״ז [הרי זה] זריז ונשכר ותעב״ט [ותבוא עליו ברכת טוב], כפסק הב״ד שקיבלום עליה[ם]. ורוב חכמי המערב שהם הרבים, רוב בנין ורוב מנין, שלפניהם נגלו כל תעלומותיהם, והתורה אמרה אחרי רבים להטות.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 50

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

בהמשך דבריו ביטל הרב את תוקף הפשרה משום הפסול שהיה בה, שבן היא הושגה בכוח איומם של אַלָּמים גויים.

בבירור בתביעת שכירות גילה הרב אלמאליח מעשה מרמה של השוכר והשתמש נגדו בביטויים חריפים:

ועוד ניכר מכמה אומדנות המוכיחות, שכל טענותיו של שמעון מהבל ימעטו וגלוים הם לעין כל שהם טענות שקר ואינם אלא תחבולות רשע כדי לגזול בזרוע, ומראה טלפים כחזיר ולא הועיל בתחבולותיו ובטענות שקר שלו. כי מכל הני מילי דכתי[ב] נתבטלו טענותיו כביטול חמץ בפסח ודבריו מהבל ימעטו.

במקרים שחכמי דורו נחלקו ביניהם, הניח לעתים הרב אלמאליח את ההכרעה בידי הצדדים המתדיינים.

החכם נתבקש להכריע בשאלה שנידונה בבית הדין במכנאס בעניין אשה שאביה העניק לה חלק מביתו, ושהדיינים נחלקו בעניינה. נראה שחוסר נתונים הקשה עליו להכריע והוא העדיף שלא לפסוק. כך נהג הרב אלמאליח גם בפנייה של קהילת מכנאם בעניין אזור מגורים של יהודים שגויים נכנסו לגור בו, למורת רוחם של היהודים. נתקבלה פשרה בעניין, אבל אחד מיהודי הקהילה חזר בו מן הפשרה. דייני מכנאס נחלקו ביניהם ופנו לחכם אלמאליח, אבל הוא סירב להתערב בטענה שבית הדין המקומי של מכנאס חייב להכריע בעניין בשיתוף חכמי הקהילה.

במקרים אחרים הביע החכם את דעתו, העיר על טעויות, הביע את תמיכתו בפסק או הכריע לטובת אחד הצדדים.

בעניינו של לווה שהניח למלווה לגור בדירתו כדי שדמי השכירות ייזקפו לזכותו בפירעון החוב, הורה הרב אלמאליח שאין בעל הדירה חייב לתקן קלקולים שנוצרו בדירה במשך ימי השכירות. הרב גם דן בתיקון של בית שחזר ונתקלקל וכן בהבדלים שבין תיקון דבר של קיימא – כגון בניין הכותל, הדלת ורצפת האבנים – לתיקון שאינו של קיימא, שאין הבעלים חייב בו. בתשובה זו חלק הרב אלמאליח על חכמי פאס וחכמי צפרו שקבעו כי המלווה חייב לתקן את הדירה תיקון יסודי. במחלוקת בין חכמי מכנאס לחכמי פאס בעניין קיומו של שטר צידד הרב בעמדתם של חכמי מכנאס וקבע שהשטר קיים, ונימק את דבריו אגב מתיחת ביקורת על החולקים. החכם נענה לפסוק גם בעניין זכות קדימה של גביית שטר חוב או כתובה, שהיו חלוקים בה חכמי אצוירה.

לאהרון היתה חזקה בחצר נטושה שהגויים התיישבו בה. כדי לפדותה מהם נדרש סכום רב, ואהרון מכר אפוא את החצר לאברהם במחיר זול. כשהתברר למוכר שבעת המכירה כבר לא היתה החצר ביד הגויים, דרש הלה לבטל את המכירה בטענה שיש כאן מקח טעות. הרב אלמאליח פסק בעניין זה נגד חכם ממראכש שהורה כי אין לבטל את המכירה. הוא גם חלק על פסק דין של חכמי מכנאס בעניין פתיחת פתח בידי אחד השותפים לחצר.

היו מקרים שבהם הביע הרב הסכמה עם הפסק שניתן. בפסק של חכמי מכנאס בעניין קניית חצר תמך הרב בעמדתם וביטא את הסכמתו לפסיקתם. והוא הדין לפסק של חכמי מראכש שהכריעו בעניין קבלת עדות על שטרי חוב.

הרב אלמאליח לא היסס לחזור בו כשהתברר לו כי אין הדין עמו. בעניין זכויות בעל בירושת אשתו סבר החכם תחילה שהבעל צריך לחלוק עם יורשי האשה על־פי תקנה מסוימת, אכל לאחר שראה את פסק בית הדין של מכנאס, חזר בו והסכים להכרעתו. וכך נהג גם כעניין תוקף שבועה על שטר חוב – תחילה סבר שיש תוקף לשבועה ולבסוף חזר בו.

הרב אלמאליח גם יצא להגנתם של חכמים. במקרה אחד התערב כשלא נתקבלה דעתו של חכם וחבריו לגלגו עליו, ואילו הרב סבר שהצדק היה אתו. ובמקרים אחרים יצא להגנתם של חכמים כדי שלא ימעיטו בערכם בעקבות דברי הביקורת שנכתבו נגד פסקיהם במהלך המשא־ומתן בהתדיינות שלקראת ההכרעה.

לעתים נדרש הרב לחוות את דעתו בעניין שחכמים בקהילות אחרות כבר דנו בו, בגלל בקשה מחכם גדול שהרב לא יכול לסרב לה. בדרך־כלל הוא העדיף שלא להתערב במחלוקות שנתגלעו בעניין שאליו נדרש. כך היה במקרה של בעל שהפציר בו לחוות את דעתו על סוג החולי המתמשך שפקד את אשתו קודם שנשא אותה. לעתים צמצם הרב את פסיקתו רק למה שנדרש כדי שלא להרבות במחלוקת. היו מקרים שהרב אלמאליח כתב את נמוקי הכרעתו כדי למלא את בקשת הנתבע, אף־על־פי שהעניין שאליו נדרש לא היה מסובך.

בתשובותיו אנו מוצאים גם דברי הערכה לחכמי דורו ולפסיקתם. בדונו בפסק של הרב רפאל בירדוגו הוא מכנה אותו: ״החכם השלם, הדיין המצוין, שר חמישים ונשוא פנים״. כך גם בפסק של חכמי מראכש, כששיבח את פסיקתם ואת הנמקותיהם להכרעה בעניין חזקה בקרקעות.

בהזדקקו לפסקים של חכמי דורו לא התאפיין הרב אלמאליח במגמה של עימות עמם. הוא השיב כשנדרש ובאופן ענייני. יש ששיבח את פסיקתם ויש שדעתו היתה שונה מדעתם ולכן ביקר את הכרעתם. בתשובותיו אין זכר לפגיעה במערכת היחסים עם החכמים שאתם התווכח, וסביר להניח שהוויכוחים לא יצרו משקעי איבה בין חכמי הדור המתנצחים.

  1. 3. היצמדותו לפסקי מרן הרב יוסף קארו

בתשובותיו השתמש הרב אלמאליח בספרות הרבנית הענפה הדנה בעניין שאליו נדרש, אבל מהתבטאויותיו ניכר שהעדיף את פסקי מרן ר׳ יוסף קארו בשולחן ערוך, כמנהג חכמי מרוקו.

בדיונו על גזלן קבע שאין צריך לפורעו בעדים ופסק כדברי ר״י קארו והעיר: ״כי בתר פסקי מרן אנן גרירן ועמא דבר. ואם הרב מוהריב״ץ זלה״ה נ״ל לחייבם באומדנא זו דרב גובריה וכחו גדול לסמוך על סברתו לחייב, אנן יתמי ריתמי אין לנו אלא דברי מרן הקדוש שלא נזכר בו שום חילוק.״ ובעניין יבם מומר הוסיף: ״ומרן בש״ע דאזלינן בתריה בכל הפוסקים](!) פסק בפירוש] שאין לסמוך על ס[ברא] זו.״ בדיון על אדם שזיכה קרקע לבתו הקטנה והזיכוי נעשה על־ידי אשתו, פסק שהדבר ניתן להיעשות כדעת ר״י קארו, והעיר: ״וא״כ לדידן דאזלינן בתר פסקי מרן יצא לנו הדין גם בשאר זכיות שמזכה ע״י אשתו.״ בקהילת אצוירה נתנה אשה בית שבחצרה במתנה. לאחר מותה הוסיף המקבל להחזיק בו, אבל היורש לא ויתר ובעזרת עדים הוכיח שהיה תנאי נוסף למתנה, וכך הצליח להוציא אותה מתחת ידו של המקבל. בעדותם של העדים נתגלתה בעיה כלשהי, והרב אלמאליח פסק אפוא שהמתנה שנתנה האשה שרירה וקיימת. בהחלטתו חלק הרב על מי שפסקו כדעת השפתי כהן, ממפרשי השולחן ערוך, ובניגוד לדעת ר״י קארו בשולחן ערוך, שעל־פיו נהוג לפסוק.

בקהילת דוברו נתן אב קרקעות במתנה לבנו הקטן בתנאי שהאב יוכל למכור אותן אם יזדקק למזונות. לימים הוצרך האב למזונות ומכר את הקרקעות. הרב אלמאליח הורה שאמנם אין ילד יכול לקנות קרקעות, אך במקרה שלנו נעשתה העברת הבעלות כדין, היות שהאב העביר את הבעלות לבנו בנוכחות עדים שאינם קטינים. הערצתו של החכם לר״י קארו עולה מדבריו: ״כתב מרן סי׳ רמג סי״ט דקנה, ואחר דבריו לא ישנו וכו'. גם קא חזינן רעשו מעשה על־פי הרב, רבנים הראשונים שלפנינו וכו׳. כפסק מרן גרדי, ועמא דבר, מאחר שדורות שלפנינו עשו מעשה כמותו. כמה פעמים באה לידינו הלכה למעשה, ופסקנו כדברי הרב, כי מי יבא אחר המלך את אשר כבר הורהו.״ החכם יצא נגד הר״י הכהן, מחכמי קהילת דוברו, שלא פסק כדעת ר״י קארו.

ג. אירועים מחיי הקהילה

רוב תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח עוסקות בעניינים הכלולים ב״חושן משפט״, כמה מהן עוסקות בעניינים מ״אבן העזר״ ומיעוטן – מ״יורה דעה״ ומ״אורח חיים״. מקורות אלה יש בהם ללמד שבזמנו היתה אוטונומיה רחבה לבית הדין של הקהילה היהודית.

בתשובותיו רשם ר׳ יוסף את העדויות שהביאו לפניו כלשונן – בלשון הערבית, לשון הדוברים. בייחוד אמורים הדברים בענייני אישות. לבד מן החשיבות הנודעת להבאתה של העדות כלשונה לשם הכרעת ההלכה וקביעת פסק הדין, יש בכך תרומה גם לחקר הלשון הערבית שהיתה שגורה בפיהם של היהודים בערים הללו. לקמן אירועים אחדים בענייני אישות שאליהם נדרש.

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א(1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

  • בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״ב [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכר.״

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני עמ' 53

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

ספטמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר