פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני


פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח

אהרן גימאני

א. מבוא

ספרות השו״ת היא מקור היסטורי חשוב לחקר חיי הקהילות ומאורעות התקופה. אף־על־פי שספרות השו״ת נכתבה בתור חומר הלכתי, אפשר להכיר דרכה גם את חיי היום־יום של הקהילות ולעמוד על אירועים היסטוריים שצוינו בה כבדרך אגב.

חכמים רבים במרוקו כתבו ספרי שו״ת, אבל רק מעטים זכו שספרם יודפס. אחד מהם הוא הרב יוסף אלמאליח, שפעל לפני כמאתיים שנה ושספר השו״ת שלו, שו״ת תקפו של יוסף, זכה להדפס. מתשובותיו של הרב אלמאליח עולים פרטים על פועלו של המחבר: על המקום והתקופה שבהם פעל, על בית הדין שלו ועל יחסו לחכמי דורו. מן התשובות עולים גם פרטים על מאורעות בחיי הפרט ובחיי הקהילה, מנהגים בענייני אישות, תקנות שונות וענייני עליות ושד״רים.

ב. המחבר ותקופתו

  1. 1. תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).

ספרו תקפו של יוסף הודפס בשני חלקים והוא כולל מאה תשעים ושבע תשובות שנכתבו במשך שלושים שנה. ר׳ יוסף אלמאליח נהג לציין בצד חתימתו בסוף התשובה גם את המקום ואת התאריך שבהם ניתנה. הסדר הכרונולוגי של התשובות בספר נשמר בדרך־כלל. חלקו הראשון מחזיק חמישים ותשע תשובות שניתנו בשנים תקמ״ח-תקס״ב(1802-1788); ובחלקו השני – מאה שלושים ושמונה תשובות מהשנים תקס״ב-תקע״ז (1817-1802). על־פי חתימת התשובות אנו למדים שעד שנת תקס״ח (1808) חתם הרב ברבאט, ומשנת תקס״ט (1809) עד שנת תקע״ז(1817) חתם בגיברלטר. רובן הגדול של תשובותיו נכתבו ברבאט.

המדפיס יעקב טובייאנא הזכיר בהקדמה לחלק השני רמז למקורו של שם החיבור תקפו של יוסף, וכך כתב:

מעין שופריה, הדבר אשר ישים אלהים בפי [במדבר כב, לח], לזאת יקרא [בראשית ב, בג] תקפו של יוסף [סנהדרין יט ע״ב], הוא נאה לשמו ושמו נאה לו. איידי דנפיש שיעוריה, רברבנותיה ושררותיה דמר נ״ר תקפו וגבורתו מהשרידים אשר ה׳ קורא [ע״פ יואל ג, ה]. עוד יצפו״ן לישרים [משלי ב, ז], שם רמ״ז והן מספר [ע״פ תהלים קד,כה] לענוותנותיה, תקפו של יוסף ענוותנותו של בועז [סנהדרין יט ע״ב], שכבשו את יצרם המה הגבורים ברקים ולפידים.

בדבריו משבח טובייאנא את תוקפו ואת כושר הנהגתו של ר׳ יוסף אלמאליח ומשווה אותם להנהגת יוסף במצרים, ומכאן שמו הפיוטי של הספר.

  1. 2. בית דינו ויחסו לפסקים של חכמי דורו

הקהילה היהודית במרוקו ניהלה את ענייניה הדתיים בלא התערבות השלטונות. על־פי העולה מתשובותיו, היתה לדיין סמכות רבה בקרב חברי הקהילה, שבדרך־כלל נשמעו להכרעותיו. לעתים ציינו את תוקף פסק הדיינים, כמו בית דין הגדול בירושלים. ר׳ יוסף אלמאליח העיר שבתקופתו ישבו דיינים בדין לבדם, אף כי הוא צירף לעתים שני דיינים נוספים לשבת עמו בדין ובמקרים אחדים אף ציין את שמותיהם. כדיין נדרש למנהגי בתי הדין שקדמו לו ואף ציין שהלך בעקבותיהם. להלן עניינים אחדים שיש בהם ללמד על בית דינו, על אופי הנהגתו ועל יחסו לפסקים של חכמי דורו.

בשנת תקמ״ז(1787) נידון עניינם של הרב אליהו מאנסאנו ודודו הרב חיים בפני חכמי תיטואן. הרב חיים לא קיבל את פסק הדין אף־על־פי שהתחייב על כך מראש, והדיון נמשך שנים אחדות גם בפני חכמי פאס. במשפט חוזר שנעשה לרב חיים, לאחר שביקש את התערבותם של השלטונות כדי שיתאפשר לו להתדיין בפני דיינים אחרים, התקבלה פשרה אחרת, אבל זו לא יצאה אל הפועל בגלל פגמים שנתגלו בה. הרב אלמאליח ביטל פשרה זו, שנעשתה בסיוע הגויים, ואימץ את פסק הדין הראשון.

הערת המחבר: גם הפשר[ה] הזאת הג׳ שהיא קרובה ורחוקה שנעשית ע״פ הפשרה הראשונה זו אינה צריכה לפני ולא לפני ולפנים שהיא בטלה ומבוטלת מאליה ואין לה חלות כלל, יען שהאונס שבה היה אונס גלוי ומפורסם לכל באי שער עירו שאנסו אותו ע״י המלך ושריו להיות נדון בחזרה בבד״א [בבית דין אחר] שאינם מומחים, ובחרו להם כפי רצונם שניים קרובים ושייכים להם כדי שיחניפו להם, אחר שכבר נידונו בב״ד מומחים שקיבלוץם] עליהם בקוש״ח ונגמר הדין לפניהם… ועוד המציא לפנינו כתב ידם שהאחד מהם חתם עמו בע״ב [בעל ברחו] לחובתו אחר שהיה קרי בחיל שהדין עמו ואנסוהו ע״י משרתי השררה ובחירופין ובגידופין עד שחתם לחובתו וכר (חלק ב, סימן ח).

בתשובתו לדיון שהתקיים ציין הרב ששני הצדדים התחייבו מראש לקבל את פסק בית הדין בלא ערעור, כתוקף פסק בית הדין הגדול בירושלים, אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ואפילו יחייבו את הזכאי ויזכו את החייב. עוד קיבלו עליהם השניים, שלאחר ההכרעה לא ישאלו בעניין בבית דין נוסף. כאמור, יצא הרב אלמאליח נגד הפשרה והעיר בהתרגשות:

וברוך ה׳ אשר מנענו היום מבוא בדמים להתחייב בדמי האיש הזה על לא חמס בכפו. ומן שמיא הוא דחסי עלן שנתגלו לנו הדברים על בוריין ועל שרשן באמיתות, כדי שלא תצא התקלה הזאת מתחת ידינו להתחייב וכו'. ועלינו להודות להלל ולשבח לשי״ת [לשם יתברך] אשר נתן בלב כהרא״ם [כבוד הרב אליהו מאנסאנו] לחזור בתר דינא והדרא ארע׳[א] והדרי פירי. [כלומר ביטול הפשרה. וגם אם נעשה המעשה על־פי הפשרה, המעשה בטל.] וקמי שמיא גליא שכמה פעמים החמצנו הדין וחזרנו עליו כמה פעמי[ם] כדי שלא יצא ב״מ [בר מינן] משפט מעוקל, עד יצא כנוגה צדקו, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, כי השקר אין לו רגלים. וקושטא קאי, ואמת מארץ תצמח, והאמת יורה דרכו שהדין דין אמת, שהמודעה קיימ[ת] וחזקה כראי מוצק, והפשרות בטלות ומבוטלו[ת] והרי הן כחרס הנשבר שאין בו ממש, וכל הקודם לקורעה ולשורפה ה״ז [הרי זה] זריז ונשכר ותעב״ט [ותבוא עליו ברכת טוב], כפסק הב״ד שקיבלום עליה[ם]. ורוב חכמי המערב שהם הרבים, רוב בנין ורוב מנין, שלפניהם נגלו כל תעלומותיהם, והתורה אמרה אחרי רבים להטות.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 50

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

בהמשך דבריו ביטל הרב את תוקף הפשרה משום הפסול שהיה בה, שבן היא הושגה בכוח איומם של אַלָּמים גויים.

בבירור בתביעת שכירות גילה הרב אלמאליח מעשה מרמה של השוכר והשתמש נגדו בביטויים חריפים:

ועוד ניכר מכמה אומדנות המוכיחות, שכל טענותיו של שמעון מהבל ימעטו וגלוים הם לעין כל שהם טענות שקר ואינם אלא תחבולות רשע כדי לגזול בזרוע, ומראה טלפים כחזיר ולא הועיל בתחבולותיו ובטענות שקר שלו. כי מכל הני מילי דכתי[ב] נתבטלו טענותיו כביטול חמץ בפסח ודבריו מהבל ימעטו.

במקרים שחכמי דורו נחלקו ביניהם, הניח לעתים הרב אלמאליח את ההכרעה בידי הצדדים המתדיינים.

החכם נתבקש להכריע בשאלה שנידונה בבית הדין במכנאס בעניין אשה שאביה העניק לה חלק מביתו, ושהדיינים נחלקו בעניינה. נראה שחוסר נתונים הקשה עליו להכריע והוא העדיף שלא לפסוק. כך נהג הרב אלמאליח גם בפנייה של קהילת מכנאם בעניין אזור מגורים של יהודים שגויים נכנסו לגור בו, למורת רוחם של היהודים. נתקבלה פשרה בעניין, אבל אחד מיהודי הקהילה חזר בו מן הפשרה. דייני מכנאס נחלקו ביניהם ופנו לחכם אלמאליח, אבל הוא סירב להתערב בטענה שבית הדין המקומי של מכנאס חייב להכריע בעניין בשיתוף חכמי הקהילה.

במקרים אחרים הביע החכם את דעתו, העיר על טעויות, הביע את תמיכתו בפסק או הכריע לטובת אחד הצדדים.

בעניינו של לווה שהניח למלווה לגור בדירתו כדי שדמי השכירות ייזקפו לזכותו בפירעון החוב, הורה הרב אלמאליח שאין בעל הדירה חייב לתקן קלקולים שנוצרו בדירה במשך ימי השכירות. הרב גם דן בתיקון של בית שחזר ונתקלקל וכן בהבדלים שבין תיקון דבר של קיימא – כגון בניין הכותל, הדלת ורצפת האבנים – לתיקון שאינו של קיימא, שאין הבעלים חייב בו. בתשובה זו חלק הרב אלמאליח על חכמי פאס וחכמי צפרו שקבעו כי המלווה חייב לתקן את הדירה תיקון יסודי. במחלוקת בין חכמי מכנאס לחכמי פאס בעניין קיומו של שטר צידד הרב בעמדתם של חכמי מכנאס וקבע שהשטר קיים, ונימק את דבריו אגב מתיחת ביקורת על החולקים. החכם נענה לפסוק גם בעניין זכות קדימה של גביית שטר חוב או כתובה, שהיו חלוקים בה חכמי אצוירה.

לאהרון היתה חזקה בחצר נטושה שהגויים התיישבו בה. כדי לפדותה מהם נדרש סכום רב, ואהרון מכר אפוא את החצר לאברהם במחיר זול. כשהתברר למוכר שבעת המכירה כבר לא היתה החצר ביד הגויים, דרש הלה לבטל את המכירה בטענה שיש כאן מקח טעות. הרב אלמאליח פסק בעניין זה נגד חכם ממראכש שהורה כי אין לבטל את המכירה. הוא גם חלק על פסק דין של חכמי מכנאס בעניין פתיחת פתח בידי אחד השותפים לחצר.

היו מקרים שבהם הביע הרב הסכמה עם הפסק שניתן. בפסק של חכמי מכנאס בעניין קניית חצר תמך הרב בעמדתם וביטא את הסכמתו לפסיקתם. והוא הדין לפסק של חכמי מראכש שהכריעו בעניין קבלת עדות על שטרי חוב.

הרב אלמאליח לא היסס לחזור בו כשהתברר לו כי אין הדין עמו. בעניין זכויות בעל בירושת אשתו סבר החכם תחילה שהבעל צריך לחלוק עם יורשי האשה על־פי תקנה מסוימת, אכל לאחר שראה את פסק בית הדין של מכנאס, חזר בו והסכים להכרעתו. וכך נהג גם כעניין תוקף שבועה על שטר חוב – תחילה סבר שיש תוקף לשבועה ולבסוף חזר בו.

הרב אלמאליח גם יצא להגנתם של חכמים. במקרה אחד התערב כשלא נתקבלה דעתו של חכם וחבריו לגלגו עליו, ואילו הרב סבר שהצדק היה אתו. ובמקרים אחרים יצא להגנתם של חכמים כדי שלא ימעיטו בערכם בעקבות דברי הביקורת שנכתבו נגד פסקיהם במהלך המשא־ומתן בהתדיינות שלקראת ההכרעה.

לעתים נדרש הרב לחוות את דעתו בעניין שחכמים בקהילות אחרות כבר דנו בו, בגלל בקשה מחכם גדול שהרב לא יכול לסרב לה. בדרך־כלל הוא העדיף שלא להתערב במחלוקות שנתגלעו בעניין שאליו נדרש. כך היה במקרה של בעל שהפציר בו לחוות את דעתו על סוג החולי המתמשך שפקד את אשתו קודם שנשא אותה. לעתים צמצם הרב את פסיקתו רק למה שנדרש כדי שלא להרבות במחלוקת. היו מקרים שהרב אלמאליח כתב את נמוקי הכרעתו כדי למלא את בקשת הנתבע, אף־על־פי שהעניין שאליו נדרש לא היה מסובך.

בתשובותיו אנו מוצאים גם דברי הערכה לחכמי דורו ולפסיקתם. בדונו בפסק של הרב רפאל בירדוגו הוא מכנה אותו: ״החכם השלם, הדיין המצוין, שר חמישים ונשוא פנים״. כך גם בפסק של חכמי מראכש, כששיבח את פסיקתם ואת הנמקותיהם להכרעה בעניין חזקה בקרקעות.

בהזדקקו לפסקים של חכמי דורו לא התאפיין הרב אלמאליח במגמה של עימות עמם. הוא השיב כשנדרש ובאופן ענייני. יש ששיבח את פסיקתם ויש שדעתו היתה שונה מדעתם ולכן ביקר את הכרעתם. בתשובותיו אין זכר לפגיעה במערכת היחסים עם החכמים שאתם התווכח, וסביר להניח שהוויכוחים לא יצרו משקעי איבה בין חכמי הדור המתנצחים.

  1. 3. היצמדותו לפסקי מרן הרב יוסף קארו

בתשובותיו השתמש הרב אלמאליח בספרות הרבנית הענפה הדנה בעניין שאליו נדרש, אבל מהתבטאויותיו ניכר שהעדיף את פסקי מרן ר׳ יוסף קארו בשולחן ערוך, כמנהג חכמי מרוקו.

בדיונו על גזלן קבע שאין צריך לפורעו בעדים ופסק כדברי ר״י קארו והעיר: ״כי בתר פסקי מרן אנן גרירן ועמא דבר. ואם הרב מוהריב״ץ זלה״ה נ״ל לחייבם באומדנא זו דרב גובריה וכחו גדול לסמוך על סברתו לחייב, אנן יתמי ריתמי אין לנו אלא דברי מרן הקדוש שלא נזכר בו שום חילוק.״ ובעניין יבם מומר הוסיף: ״ומרן בש״ע דאזלינן בתריה בכל הפוסקים](!) פסק בפירוש] שאין לסמוך על ס[ברא] זו.״ בדיון על אדם שזיכה קרקע לבתו הקטנה והזיכוי נעשה על־ידי אשתו, פסק שהדבר ניתן להיעשות כדעת ר״י קארו, והעיר: ״וא״כ לדידן דאזלינן בתר פסקי מרן יצא לנו הדין גם בשאר זכיות שמזכה ע״י אשתו.״ בקהילת אצוירה נתנה אשה בית שבחצרה במתנה. לאחר מותה הוסיף המקבל להחזיק בו, אבל היורש לא ויתר ובעזרת עדים הוכיח שהיה תנאי נוסף למתנה, וכך הצליח להוציא אותה מתחת ידו של המקבל. בעדותם של העדים נתגלתה בעיה כלשהי, והרב אלמאליח פסק אפוא שהמתנה שנתנה האשה שרירה וקיימת. בהחלטתו חלק הרב על מי שפסקו כדעת השפתי כהן, ממפרשי השולחן ערוך, ובניגוד לדעת ר״י קארו בשולחן ערוך, שעל־פיו נהוג לפסוק.

בקהילת דוברו נתן אב קרקעות במתנה לבנו הקטן בתנאי שהאב יוכל למכור אותן אם יזדקק למזונות. לימים הוצרך האב למזונות ומכר את הקרקעות. הרב אלמאליח הורה שאמנם אין ילד יכול לקנות קרקעות, אך במקרה שלנו נעשתה העברת הבעלות כדין, היות שהאב העביר את הבעלות לבנו בנוכחות עדים שאינם קטינים. הערצתו של החכם לר״י קארו עולה מדבריו: ״כתב מרן סי׳ רמג סי״ט דקנה, ואחר דבריו לא ישנו וכו'. גם קא חזינן רעשו מעשה על־פי הרב, רבנים הראשונים שלפנינו וכו׳. כפסק מרן גרדי, ועמא דבר, מאחר שדורות שלפנינו עשו מעשה כמותו. כמה פעמים באה לידינו הלכה למעשה, ופסקנו כדברי הרב, כי מי יבא אחר המלך את אשר כבר הורהו.״ החכם יצא נגד הר״י הכהן, מחכמי קהילת דוברו, שלא פסק כדעת ר״י קארו.

ג. אירועים מחיי הקהילה

רוב תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח עוסקות בעניינים הכלולים ב״חושן משפט״, כמה מהן עוסקות בעניינים מ״אבן העזר״ ומיעוטן – מ״יורה דעה״ ומ״אורח חיים״. מקורות אלה יש בהם ללמד שבזמנו היתה אוטונומיה רחבה לבית הדין של הקהילה היהודית.

בתשובותיו רשם ר׳ יוסף את העדויות שהביאו לפניו כלשונן – בלשון הערבית, לשון הדוברים. בייחוד אמורים הדברים בענייני אישות. לבד מן החשיבות הנודעת להבאתה של העדות כלשונה לשם הכרעת ההלכה וקביעת פסק הדין, יש בכך תרומה גם לחקר הלשון הערבית שהיתה שגורה בפיהם של היהודים בערים הללו. לקמן אירועים אחדים בענייני אישות שאליהם נדרש.

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א(1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

  • בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״ב [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכר.״

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני עמ' 53

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני

התחדשות ומסורת

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

 

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א (1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״כ [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

 

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכו'.״

 

והוא מסכם את דברי תשובתו במילים הללו: ״מ״מ לדידן דאזלינן ונוהגים ע״פ תקנות רבותינו המגורשים זלה״ה ל״ש [לא שנא] לא היו לו כלל ל״ש מתו, לעולם מונים מן הנישואין עשר שנים ואם לא ימצא לו אז זרע זכר בחיים יכול לישא אשה אחרת עליה בחייה וכמ״ש בתקנות הנז[כרות].״ בדבריו אלה מצטט הרב אלמאליח את תקנות מגורשי ספרד שהתיישב־ בפאס.

לידת בנות. בשנת תק״ע (1810) נשאל הרב אלמאליח אם יכול ר׳ דוד בן יוניס לשאת אשה נוספת לצורך קיום מצוות פרו ורבו, שכן אשתו ילדה לו רק בנות וכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. כמו כן העידו בפניו, שהאיש אמיד ובאפשרותו לפרנס אשה נוספת.

בדברי תשובתו התיר הרב לבעל לשאת אשה נוספת אף־על־פי שנשבע לאשתו בכתובה שלא ישא אשה על פניה, ולסימוכין הביא את התקנה החדשה של שנת ושמח״ה (שנ״ט – 1599), שאם בתום עשר שנים מן החתונה אין לבעל זרע זכר, הוא רשאי לקחת אשה נוספת למרות השבועה. לדעתו, על־פי נוסח הכתובה, נשבע בן יוניס גם על התקנה החדשה שנזכרה, והשבועה בטלה וכאילו לא היתה. כמו כן הוסיף הרב להיתר את עצם היות האשה זקנה, ושזה יותר מעשרים שנה לא ילדה ואינה ראויה עוד ללדת; שהרי התקנה האמורה קובעת שאפילו יש לו ממנה בן זכר, מכיוון שאינה ראויה ללדת יש לאפשר לו לשאת אשה נוספת. לדעתו, ההגבלה של עשר שנות המתנה בהיתר לנישואין נוספים תופסת רק אם עדיין יש בכוחה של אשת האיש ללדת.

בסיכום לתשובתו ציין הרב שבמקרה שלפנינו יש שתי סיבות להתיר לבעל לשאת אשה נוספת על־פני אשתו: האחת, שאשתו שהתה עמו כמה שנים ולא ילדה; והאחרת, שפסקה ללדת. לכן גם אם יש לבעל בנים מאשתו יש להתיר לו לשאת אשה נוספת – וקל וחומר במקרה שלפנינו, שאין לבעל בנים מאשתו ואף עברו יותר מעשרים שנה מאז הלידה האחרונה. הבעל אינו חייב לגרשה ולשלם את כתובתה היות שמצבו הכלכלי מאפשר לו לפרנס את שתי הנשים.

הבן נפטר לעולמו והבת בחיים ואין האשה יכולה עוד ללדת. לר׳ יהושע אבודרהם נולדו בן ובת מאשתו. הבן נפטר לעולמו והוא בן עשרים, ואשתו של ר׳ יהושע כבר היתה זקנה שאינה יכולה עוד ללדת. בתשובתו כתב החכם שלפי התקנה החדשה, אף־על־פי שילדה לו אשתו בן – שמת לאחר מכן – הוא יכול לשאת אשה נוספת, שכן בתום עשר שנות נישואין אין לבעל בן זכר. הבעל אינו צריך להמתין, אף כי לא עברו עשר שנים מאז מות הבן, היות שאשתו אינה מסוגלת עור ללדת. ועוד הוסיף הרב אלמאליח וקבע, שעל־פי הדין צריך הבעל לשאת אשה נוספת כדי לקיים מצוות פרו ורבו. גם במקרים אחרים שבהם קיים האדם מצוות פרו ורבו רשאי הוא לשאת אשה נוספת אם אשתו אינה יכולה עוד ללדת. הוא מביא סימוכין מדברי חז״ל בתלמוד על הפסוק בקהלת (יא, ו): ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״, שלפיו הם ממליצים לשאת אשה גם לעת זִקנה.

 

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני עמ' 54

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח-אהרן גימאני –ייבום

התחדשות ומסורת

ב. המחבר ותקופתו

  1. 1. תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

מעטים מאוד הפרטים הביוגרפיים הידועים על הרב יוסף אלמאליח והם נשאבים מתשובותיו, מן ההקדמות לספר שכתבו חכמי תיטואן בשנת תקפ״ד(1824) ומהקדמת המגיה בשנת תרט״ו(1855). הרב עיוש אלמאליח, אביו של הרב יוסף, כיהן בתור דיין בקהילות הסמוכות רבאט וסאלי. גם הבן, הרב יוסף, היה רב ודיין בקהילות הללו, וכן בקהילת גיברלטר. קודם שכיהן בדיינות שהה ר׳ יוסף פרק זמן בעיר תיטואן. אנו למדים על כך מהערת־אגב בספרו, המציינת את שם העיר ומקום מגוריו בה בשנים תקמ״ב־תקמ״ג (1783-1782).ג ראשית דרכו של ר׳ יוסף כדיין ברבאט ובסאלי היתה בשנת תקמ״ח (1788). לאחר מכן, כשהתכוון לעלות לארץ־ישראל, יצא הרב לכיוון גיברלטר, אבל התעכב במקום, כיהן בהנהגת הקהילה ונפטר בה לעולמו בי״א באלול תקפ״ג(1823).

 

  1. 2. ייבום

יהודי ספרד העדיפו את מצוות הייבום על־פני החליצה. כך נהגו גם יהודי מרוקו לעומת יהודי אשכנז, שהעדיפו חליצה על־פני ייבום. לקמן שני מקרים שר׳ יוסף אלמאליח נדרש להם:

 

הכשרת גט שניתן ליבמה. בחודש טבת תקנ״ה (1794/5) נשאל הרב אלמאליח בעניין יבם שנשא את יבמתו ובתוך חודש גירשה בגט. בקיום מצוות הייבום צריכים היבם והיבמה לקיים יחסי אישות ורק לאחר מכן הוא יכול לפטור אותה בגט. אם לא התקיימו יחסי אישות ביניהם, נדרשת חליצה כדי להתיר את זיקת הייבום.

שלוש טענות היו במקרה שלפנינו: בפעם הראשונה טען האיש שבעל את יבמתו, ובפעם השנייה חזר בו וטען שלא בעל. הוא תירץ את טענתו הראשונה בפחד מפני קרובי יבמתו העלולים לפגוע בו. בפעם השלישית שב האיש וטען – והפעם נשבע בנקיטת חפץ – שאמנם בעל אותה והכחיש את טענתו השנייה. לדבריו, הוא שיקר בעצת חבריו בעקבות קטטה שפרצה בין בני הזוג. גם היבמה טענה שבתקופת נישואיהם אכן בעלה האיש.

בתשובתו הביא הרב את דברי ר״י קארו התואמים את דבריו של הרמב״ם: ״היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה שאינו נאמן לאוסרה.״ לדעתו, אפשר אף להבין מן הפוסקים הללו שאין הבדל אם בקשת הגט והעדות ניתנו בתוך שלושים יום ממועד קיום מצוות הייבום או לאחר השלושים, אף־על־פי שבפסקי רש״י ובתוספות נמצא שהיא צריכה חליצה אם הבעל מעיד שלא בעל בתוך שלושים יום. במקרה זה – פסק ר׳ אלמאליח – אין היבמה צריכה לחליצה משום שנתקבלה עדותו הראשונה של הבעל, שעליה אף חזר בעדות השלישית ונשבע בנקיטת חפץ, וכאן גם מודים שניהם שאכן בעל אותה.

 

יבם מומר. יבמה נפלה לפני יבם שהמיר את דתו עוד לפני נישואיה לאחיו. המומר היה מוכה שחין ורגליו עקומות ואינן ראויות לנעילת מנעל לצורך ביצוע החליצה. כמו כן עזב האיש את מקומו ואין יודעים היכן הוא. בגלל היעלמו ומפני שהמיר את דתו לפני נישואי אחיו, רצו חכמי מראכש להפקיע את זיקת הייבום ולהתיר את היבמה בלא ייבום וחליצה כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה. חכמי מראכש ביקשו מן הרב יוסף אלמאליח להצטרף להכרעתם.

הרב סבר שאין די בעובדות שהיבם מוכה שחין ורגליו עקומות ושהלך למקום אחר כדי להפקיע את זיקת הייבום – איש מן הפוסקים איננו מפקיע את הזיקה בגין סיבות אלה. הפן המקל על ההפקעה בסוגיה זו הוא עצם הדבר שהיבם היה מומר כבר בעת שנישא אחיו. בדברי הטור בשם רב יהודאי גאון מתבטלת הזיקה במצב שכזה, שכן נישואיהם נעשו בלא זיקה לאחיו המומר במקרה של מות הבעל בלא ילדים. החכם דחה דעה זו מפני שר״י קארו ופוסקים אחרים לא קיבלו את סברתו של רב יהודאי גאון שהובאה בטור. והוא אף העיר שר״י קארו מסופק בדבר אם אכן נכונים הדברים שנכתבו בשם רב יהודאי גאון. בתשובתו הביא הרב מדבריהם של פוסקים רבים שדנו בעניין יבם מומר. קצתם הפקיעו את הזיקה אך ורק כשמצאו גורמים נוספים להתרתה. הטענה היחידה אפוא היא היותו יבם מומר, ומפני שיש כאן איסור מן התורה, פסק הרב על־פי הכלל ״ספיקא דאורייתא לחומרא״.

 

דין יבמה שאינה רוצה לחלוץ. בשנת תקס״ז(1807) נשאל הרב אלמאליח על יבם שביקש לחלוץ את יבמתו, ואילו היבמה העדיפה להתייבם לו: האם כופים עליה לבצע חליצה והאם דינה דין מורדת אם היא מסרבת לחלוץ? בעניין זה הביא הרב יוסף אלמאליח את רב הרמב״ם שכתב כך:

יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ואיני נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי וכשאר כל האלמנות אין שומעין לה. שהרי הקנו אותה לזה מן השמים.

רצה מיבם רצה חולץ ונותן כתובה. ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונת משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה. שהרי היבם אומר לה כל זמן שאתה [צ״ל שאת] זקוקה לי אין נותנים לי אשה אחרת, ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת, או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.

 

בהמשך הבהיר הרב שההחלטה אם לייבם או לחלוץ תלויה ביבם, כמאמר הכתוב (דברים כר ז): ״ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו״. הוא מתדיין בלשון הרמב״ם ומעלה שכך גם משתמע מדבריו. לפסק הרמב״ם הביא הרב אלמאליח סימוכין מפוסקים שהסכימו לדעתו: ר' יעקב בן הרא״ש בטור, ר״י קארו בחיבוריו בית יוסף ושולחן ערוך ור׳ משה איסרליש בהגהותיו לשולחן ערוך: ״ונמצא הדין ברור להרמב״ם והטור ומרן ומור״ם דאפילו רוצה ביבום, אם תבע היבם לחלוץ והיא אינה רוצה נזקקין לו לכתוב עליה אגרת מרד להפסידד כתובתה.״

ר׳ יוסף אלמאליח הוכיח גם מדברי הגמרא בכתובות ומפירוש רש״י שאם תבע היבם לחלוץ והיבמה מסרבת, דינה דין מורדת (דין מורדת חל על אשה המונעת את בעלה מתשמיש). הרב אלמאליח קבע, על־פי כל הפוסקים שהוזכרו לעיל, שדינה של היבמה המסרבת לחלוץ כדין מורדת, אפילו היא רוצה בייבום, שכן היבם תבע ממנה חליצה.

 

יבם נשוי. בשנת תקס״ז (1807) נשאל הרב בסוגיה שעלתה בעיר דובדו בדבר יבם נשוי שנשא את יבמתו, וכמנהג המגורשים בכתובות במרוקו הוא נשבע שלא ישא אשה על־פניה. שתי נשותיו לא הסתדרו ביניהן והוא נאלץ לגרש את אשתו הראשונה. הגט נמצא פסול והאיש ביקש להחזירה, אבל היבמה התנגדה בטענה שנשבע בכתובה שלא ישא אחרת, והחזרת האשה כמוה בנישואין לאשה אחרת. המצב גרם לסכסוכים בין הבעל ובין היבמה, והיא דרשה שיתן לה את כתובתה אם ישיב אליו את אשתו הראשונה.

החכם סבר שדין גרושתו של אדם אינו כדין אשה אחרת; וגם אם היה הגט כשר, רשאי הבעל להחזיר את גרושתו ואין בכך כדי להפר את השבועה שנשבע בכתובתה של אשתו השנייה. כך נוהגים גם בנישואין בחול המועד – נישואין רגילים אינם מתקיימים בו, אבל נישואין של החזרת גרושה מותרים. מן הטעם הזה דינה של האשה המגורשת שלפנינו אינו כדין אשה אחרת, מה גם שנמצא פסול בגט שניתן לה. אם לא תרצה היבמה לחיות עם היבם לאחר שיחזיר את אשתו הראשונה, דינה דין מורדת והיא תצא בלא כתובתה ובלא המתנות שקיבלה מקרובי בעלה, אלא רק בנדוניה שהביאה מבית אביה.

 

יבמה קטנה. בתשובותיו של הרב אלמאליח מובא מקרה של יבמה בת עשר, יתומה מאב, שהשיאו אותה אמה ואחיה. היבם היה בן חמישים ושתיים, והיא סירבה לקשור את עצמה ליבם המבוגר. דעתה התקבלה, משום שעל־פי הדין קטנה שהשיאו אותה אמה ואחיה יכולה לסרב לנישואין לבעלה ולצאת ממנו בלא גט. כך במקרה שלפנינו יכולה היבמה לסרב להתייבם ובכך היא מבטלת את הנישואין לבעלה המת ואינה צריכה חליצה.

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני –ייבום

עמוד 57

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר