פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
פרק ז: פעילות כספית של נשים
זָמְמָה שָׂדֶה, וַתִּקָּחֵהוּ; מִפְּרִי כַפֶּיהָ, נטע (נָטְעָה) כָּרֶם. (משלי לא:טז)
הגיל המינימלי לבת לעסוק בממכר
הכלל על פי ההלכה הינו, שמכירה על־ידי בת פחות מגיל 20 אינה חוקית, והמכירה מחייבת רק בשנת רעב; כך על פי תשובתו של הרב מרדכי בירדוגו משנת תק״ה(1745).
הרב יעקב אביחצירא נשאל על נערה בת שש־עשרה, שמכרה קרקע שקיבלה בירושה האם המכירה בתוקף. תשובתו (בהסתמך על שו״ע חו״מ סימן רלה, ח): ״הזכר בן יג והנקבה בת יב אף על פי שאינו יודע בטיב מו״ם מקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין, אבל בקרקע אין מעשיו קיימין עד שיודע בטיב משא ומתן״.
היו נשים, שגילו יזמה כלכלית, מהן באופן עצמאי ומהן כעזרה לבעלים. פתגם נפוץ במרוקו אומר: ״אשת המומחה – חצי מומחית״(שטאל, תשל״ה, מס׳ 2905, מס׳ 281).
יעב״ץ כתב בהקשר לאלמנה מן העיר סלא, שהייתה לה חזקה על חנות, כי ״סתם אלמנות אינן יודעות להתעסק״ (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן שט). אולם המקורות מן הדורות הבאים מעידים, שהיו נשים בגילים שונים, ביניהן אלמנות, שידעו לטפל ברכוש ובכסף.
הערת המחבר: בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן מח. רצו לבטל מכר כי הייתה בת פחות מעשרים: אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט; בירדוגו, תרצ״ח, חו״מ, סימן רכה. הרב יוסף בירדוגו דן בנושא זה: ״קטן פחות מבן יג שמכר קרקע שירש… ושוב אחרי שהגדיל והיה יותר מבן כ, רוצה לחזור בו מהו. תשובה: יכול לחזור בו דחיובו בעודו קטן אינו חיוב״(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רלה). ״פחות מבן כ׳ שמשכן קרקע שירש מאבותיו ורוצה לחזור בו מהו? תשובה: אין מכירתו מכירה״(שם, חו״מ, סימן רלט. השוו: שם, סימן רנח, רסה, שיט). ״כיון שהייתה עדיין קטנה פחותה מבת יב ויום אחד אין במעשיה כלום וקנינה ושבועתה כאין וכאפס״ (בן שטרית, תשכ״ג, סימן ב; רמב״ם, הלכות מכירה, כט, ח: ״בודקין את הקטן אם יודע בטיב משא ומתן או אינו יודע, לפי שיש קטן חכם ונבון שהוא יודע והוא בן שבע, ויש אחר שאפילו בן שלוש עשרה אינו יודע״. פחות מבן עשרים שנה אין מחילתו מחילה בקרקע שירש מאבותיו: טולידאנו, תרצ״א, סימן קעח. הרב רפאל אנקאווא כתב: ״נשאלתי בקטן מבן עשרים ששכר לאחרים קרקע שהניח לו אביו, אם קנה זה השוכר אותו קרקע או לא״. והתשובה: כי קטן שמכר את קרקע אביו – אין המכירה תקפה עד שיהיה בן עשרים שנה (אנקאווא, תר״ע, סימן ר). הרב יעקב בן נאיים נשאל, האם יכול בן פחות מ־20, ש״הגבו לו קרקע בחוב אביו״, למכור, ותשובתו הייתה שלילית (בן נאיים, תקמ״ד, סימן לד). באסלאם חלה האחריות המשפטית של אישה בקשר לבעלות על רכוש החל מגיל 15, כמו אצל הגברים: 1964,126-127 ,Schacht.
אישה שהצילה את בעלה
דניאל טולידאנו היה נתון במצוקה שכן המלך גזר עליו שריפה ונדרש לו כסף רב כדי להשתחרר. אישתו היא שהשיגה את הכסף לשחרורו: ״נתייעץ עם אשתו איך יעשו לרעה הגדולה הזאת ואת הלחץ זה הדחק אף היא ענתה אמריה לו כי הנה החביאה תכשיטי הבן יקיר ונתנם לו למכרם עד אשר משמים ירחמו״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קעג, דף קא, ע״ב).
אישה שפדתה את אחיה (במאה ה־18)
הנגיד שמואל בן יוסף מאימראן, בן למשפחת סוחרים ונגידים במכנאס, שנתפס למלכות בראשית המאה ה־18 כתוצאה מעלילה, שוחרר הודות לכסף ששילמה אחותו. כך נאמר בפסק דין משנת תפ״ד(1724).
הערת המחבר: אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן ס. לא נאמר כיצד הרוויחה כסף זה; ״ייתכן שזו היתה נדונייתה. בני משפחה אמידה זו ניהלו קשרי מסחר עם אירופה, כיהנו בתפקיד יועצים לסולטאן אסמעיל (1727-1672) ומילאו שליחויות דיפלמטיות למענו(הירשברג, תשכ״ה, חלק ב, עמ׳ 275; בשן, תש״ם, 77-76; 1967,161-162 ,Hirschberg.
אישה שפדתה את עצמה בכסף שלוותה וממכירת נכסיה (1824)
כידוע, אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, אלא ש״מים גנובים ימתקו״, ולכן נהגו מוסלמים להתגנב אל בתי היהודים ולקנות יין. השלטונות הוציאו מדי פעם הוראות חמורות בנדון, וכן תוקנו תקנות על־ידי חכמים, האוסרות למכור יין לשאינם בני ברית (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). אולם לא הייתה בכך תועלת שכן הפיתוי הכלכלי היה חזק יותר והיהודים הסתכנו. מקור משנת תקפ״ה (1825), מימי הסולטאן עבד ארחמאן (שלט בין השנים 1859-1822), מדווח:
״בחורף אשתקד יצא דבר מלכות שכל הנותן מים שרופים או יין לגוי שיתחייב ראשו למלך וכל ממונו יהיה למלכות ושגם ראשי העם יהיו חייבים עמו. היה בדבר פרסום גדול שהיה פחד ורעדה לבית־הדין וליחידי הקהל. ונקבצו כל הבית דין והקהל בכנופיא גדולה ונדו והחרימו בחרמות ונידויים שאין להם שיעור לכל מי שימכור יי״ש או יין לשום גוי או אפילו לשום יהודי החשוד למכור לגוי וסבבו בשוק בבתים ובחצירות וכרוזא קרי בחיל בתרועה וקול שופר על כל זה ושמעו כל העם וקבלו ולא היה אדם שפרץ גדר, כי הושיבו יחידי הקהל שומרים מכל עבר לשמור על זה מפחד המלך וגזרתו הקשה שגזר על זה. ובתוך ימי הפחד… תפסו השומרים גוי אחד ובידו…יין ונודע… שלקחו מאת מירא אשת ימין ארוואץ. ונתפסה למלכות והייתה בסכנת נפשות ואחר כמה הרפתקי פדתה את עצמה בממון והפסידה קרוב לשלוש מאות מתקאלים לשררה. ולפי שבעלה לא היה מצוי בעיר בכאן, לותה מהזולת על בטחונות וגם מכרה מטלטלי ביתה שלא ברשות בעלה ופדתה את עצמה ובעלה לא ידע מזה ולא הרשה אותה על זה כלל.״
הערת המחבר: תקנות נגד מכירת יי״ש תוקנו פעמים מספר. בפאס בשנת שס״ג(1603) נאמר, שהנגיד והדיינים התכנסו במאמר המלך כדי לחדש תקנה, שתוקנה כבר בעבר למשך עשר שנים (אנקאווא, תרל״א, חלק ב, סימן מב). בשנת שפ״ב(1622) חזרו על התקנה תוך ציון הנזק, שנגרם לקהילה כתוצאה ממכירת יי״ש. תקנות בנדון תוקנו בשנים תקנ״ז(1797) ותקס״ז(1807; עמאר, תשנ״ו, פה-פח). על פי מקור משנת 1737 מכרו יהודים בפאס משקאות חריפים למרות איסור המלכות ״ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה, ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות״, כלומר: לתופעה היו תוצאות שליליות(בניהו, תשנ״ג, 134). שתיית יין על־ידי מוסלמי עלולה לסכן את היהודים ואת מנהיגיהם. במקור משנת 1812 מסופר אודות גוי שיכור שנאסר, נחקר על־ידי נציגי הממשל ואמר, ששני חזנים יהודים נתנו לו את המשקה. הללו נאסרו והנגיד פעל לשחרורם (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 80).
בהמשך נדונה השאלה, האם רשאי בעלה לנכות את הסכום שהוציאה לצורך הפדיון ללא ידיעתו מדמי הכתובה שהוא חייב לשלם לאישתו, והתשובה הייתה חיובית. מקור זה חושף את יזמתה של האישה הן בסחר בלתי חוקי, הכרוך בסיכונים, והן את התושייה שגילתה בהיעדר בעלה, בהעיזה לקחת הלוואה ולמכור נכסים מביתה וכך להיחלץ מהמצוקה אליה נקלעה (בירדוגו, תרייע, אהע״ז, סימן מה. על אישה שמכרה לגויים יין ושיכר: משאש, תשכ״ח-תשל״ט, חלק א, סימן תצז).
נשים רכשו נכסי דלא ניידי, היו שותפות בקרקע ומכרו קרקעות וחפצים כמו בגדי הנדוניה. בעלים ונשותיהם מכרו נכסים משותפים.
הערות המחבר: על פי מקור ממכנאס משנת תע״ח (1718) קנתה אישה מאחיה חזקת חצר (אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קנן. בת מכרה קרקע שירשה מאביה (טולידאנו, תרצ״א, סימן מח). אישה קנתה בית (שם, סימן קיא, קפ). אישה מכרה חצר (שם, סימן רצח, ש). אישה מכרה בית שהיה בבעלותה (טולידאנו, תרצ״ט, חו״מ, סימן רנה). אישה קנתה חצרות בחיי בעלה בכסף שנתן לה (ויזגאן, תשמ״ח, אהע״ז, סימן טז). אישה ציותה לקנות מכספה מקום מכובד בבית־הקברות (אנקאווא, תרל״א, חלק א, סימן מז). אישה מכרה את בגדי נדונייתה ובעלה קנה במעות ההם קרקע (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן לח). ״אשה שמכרה חפצי נדוניתה וקנתה בהם חפצים אחרים״(שם, אהע״ז, סימן קא). אישה מכרה את בגדי נדונייתה וקנתה קרקע (מונסונייגו, תשי״ב, סימן קמא). ראובן קנה את הבקעה מאמו של פלוני (בירדוגו, תשכ״ט, אהע״ז, סימן קיב). גרושה טרפה מלקוחות בעלה, ומעשה שהיה כך היה: דיון שהתנהל בתחילת המאה וד19 בקשר לאדם, שגירש את אישתו ולא היה לו די כסף לתשלום כתובתה. האישה לקחה כסף מן הלקוחות, שבעלה מכר להם והיו חייבים לו(אביטבול, תרצ״ד,
חלק ב, סימן כה). על פי מקור משנת תרמ״ה(1885) מכרה בתולה יתומה נכסי דלא ניידי ובעלה ערער על כך (אנקאווא, תר״ע, סימן קמו). נשים מכרו קרקע (אנקאווא, תר״ץ, סימן עא, קמז). אישה משכנה מחצית מחצרה(צבאח, תרצ״ה, חלק ב, יור״ד, דף פב).
[1] האישה ובעלה מכרו חורבה (אביטבול, תרצ״ד, חלק א, סימן נט). ראובן ואישתו מכרו חלקת קרקע ללוי. לאחר פטירת הבעל עמד שמעון לקחת מלוי, אך האישה עמדה על כך, שמכוח כתובתה היא קודמת לחוב של שמעון(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נו, עה). חצר ובית־כנסת נמכרו על־ידי אישה ובעלה(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן פט).
פעילות כספית של נשים – אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו
עמוד 73