פרעות-התריתל-בפאס-משה-חיים-סויסה-פרק-


פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5

יהדות-מרוקו

קריאותיהם האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות צווחניות של מקהלות נשים ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהם על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר רובע הקונסולים בפאס. בריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, ולא הסתפקו בכך אלא אף חיללו את גווייתו, הכול כדי לזרוע פחד ובהלה. אחדים מהאירופים הנמלטים הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים וזרקו אותם לנחל פאס. הם המשיכו ופרצו למלון ’צרפת׳ שבפאס, שם ניקבו בכדורי רובים את הכומר פביה, פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. לאחר מכן המשיכו לצעוד אל עבר בניין השגרירות הצרפתית, אך שם התעשתו הכוח הצרפתי ששהה במקום, והצליחו להתבצר בעמדותיהם, ואף פתחו בירי כבד כנגד המורדים. משראו המורדים כי מתקשים הם לפעול כנגד הצרפתים, נסוגו לכיוון המלאח היהודי.

יהודים אחדים ששהו בעיר והופתעו מן ההתקוממות, הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ידידות. אחרים נטבחו באכזריות. אחד הנרצחים היהודים היה אברהם בנג׳יו מהעיר טנג׳יר, שהיה מנהל של בית מסחר בקרבת המקום. רבי יוסף בן נאים סיפר, כי היה זה בעת ששהה אברהם בחצרו של ברינגו, ידידו האירופי, לשם פרצו הפורעים ורצחו את מארחו ואת אשתו, ולאחר מכן רצחו אותו.

רבי יוסף בן נאים, שהיה עד לפרעות, ואף חווה אותם על בשרו כפי שנראה בהמשך, העלה את זכרונותיו ביומן אישי שטרם פורסם. רבי יוסף נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. מתוך יומנו, שנדפס בספר 'הפרעות בפאס או התריתל', הבאנו בפרק זה כמה מן התיאורים המחרידים שתיעד. וכך גם רבי שאול אבן דנאן, יליד פאס אף הוא, בנו של רבי שלמה אבן דנאן, שבשנים מאוחרות יותר נתמנה לדיין במראכש ולאחר מכן לרבה הראשי של מרוקו. בסוף ספרו שו״ת ׳הגם שאול׳ הוסיף נספח, בו תיאר בפירוט מחריד את הפרעות ואת הימים הקשים שעברו עליהם.

כשעברו המתקוממים בשכונת ׳בו ג׳לוד', בו התגוררו עניי המוסלמים, הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. הפרשנות אודות סיבת עזיבתו של הסולטאן את פאס רק הגבירה את הזעם. בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאח עורר את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית, אולם הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.

בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, ניסו היהודים תושבי המלאח לסגור את שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים הותקפו השערים בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ולבסוף הועלו באש. משלא היה בידי היהודים כלי נשק וחפצים כדי להגן על עצמם מפני הפורעים, הם נסו לבתיהם. השומרים הערבים, שהקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, הפנו עורף ליהודים שעליהם הופקדו להגן, ויחד עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.

המתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה, כך שהיהודים לא הספיקו להתארגן להגן על עצמם. רבי שאול אבן דנאן העיד על כן, שהנשקים שהחרימו הגדודים המרוקנים נאגרו במחסן נשק במלאת. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתים ניסו להתבצר, אך הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות, כשכל אחד מנסה לאחוז את ילדיו בידיו ולברוח יחד עמהם מפני הפורעים. ואילו הפורעים התעכבו על השלל, כשהם בוזזים הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.

כל יהודי שנתפס בידיהם, הפשיטוהו מבגדיו. מי שניסה לגלות התנגדות, נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס. היו נשים שאף שרפו לעצמן את הפנים כדי להרתיע את האנסים. והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו.

זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מרטיט של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית, נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי ’דאר אלדביבג׳ במרחק שני קילומטרים. דרך פתח זה ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנה הצבא, אך ללא הצלחה.

אכזריותם הרבה של הפורעים, לא ניתנים לתיאור. לפי עדותו של רבי שאול אבן דנאן, הפורעים תפסו את אחת הנשים היהודיות ואנסוה, ולאחר שביצעו את זממם ביתרו את גופתה כשהיא עודנה בחיים, ובתוך גופתה המדמם הניחו חתול. על פי טלגרף שנשלח לפריז נכתב, כי הפורעים כרתו ראשי ילדים לעיני אביהם ואמם, כשאילצו אותם הפורעים להביט בעיניים כלות על יקיריהם שנגזרה עליהם מיתה משונה, ילדים שלא טעמו טעם חטא. כך גם אחד היהודים שנס על נפשו, כשהוא אוחז בידו את בנו רך בשנים, ובדרכו נתפס על ידי אחד הפורעים. הוא התחנן לפניו כי ירחם עליו ולא יהרוג את בנו התינוק, בתמורה לכופר כספי. לאחר שנתן לו את כל כספו, הלה ביקש ממנו סכום נוסף, ומשלא היה לאב לתת, דרך את נשקו וירה למוות בראשו של התינוק כשהוא בידי אביו. האכזריות של ההמון המתפרע ברובע היהודי הייתה זוועתית. אוי לאוזניים שכך שומעות.

היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאח כדי להצילם. ואכן הידיעות הראשונות על הפרעות הגיעו אל המחנה הצבאי הצרפתי, שפיקד עליו הגנרל ברולר. לרשותו של ברולר עמדו כ־800 חיילים, ומשימתו העיקרית הייתה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אך במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאח, אלא שהפלוגות עקפו את חומות המלאח דרך השדות. הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים.

הפרעות החלו ביום רביעי בצהריים, ונמשכו במשך שלושה ימים, עד ליום שישי ב׳ באייר (19 באפריל). במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. אך הם ענו להם: "ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם״.

הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים משותקים מאימה עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השריפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם. ההמולה הייתה רבה, רבים חיפשו את קרוביהם תוך אי וודאות אם חיים הם או שמא נרצחו אף הם בידי הפורעים.

ילד ממשפחת אבן דנאן סיפר מאוחר יותר את זיכרונותיו מן האירוע ההוא, שכאשר שמע את כניסתם של הפורעים למלאח, ברח לביתו, שם מצא את אמו ואחיו בוכים מפחד, כשאינם יודעים על גורל אביהם. רק מאוחר יותר התברר כי מצא מקלט והסתתר. בבית התחתון נשמעו צעקות איומות, קריאות קורעות לב, כשהפורעים חדרו לשם. האמא אספה מיד את כל ילדיה ונכנסו אל החדר הפנימי הקטן, שם הצטופפו בני המשפחה כולם. זמן מה לאחר מכן שמעו את הפורעים עולים אל ביתם, תוך שהם אומרים האחד לרעהו כי זהו ביתם של משפחת אבן דנאן. הפורעים פרצו אל החדר שבו הסתתרו, וזעקו לעברם: "אנו יודעים כי אתם סייעתם בידי הצרפתים לכפות את חסותם עלינו, לכך קודם נשסף את גרונכם, לא לפני שנבזוז את רכושכם". אולם למרבה המזל, גיסו הראה להם את התכשיטים והממון של אביו, תחת איום של מוות, והם הסתפקו בשלל כשהם מותירים אותם פצועים בנפשם אך בריאים בגופם. אותו נער נס כל עוד נפשו בו, אולם בדרכו תפסו אותו שני פורעים. הם ציוו עליו להתפשט מבגדיו. בתחילה נתן להם את חולצתו, וקיווה לשמור על מכנסיו. הוא התגלגל על הרצפה, בוכה וחבול, אך הם אילצוהו לתת להם את בגדיו האחרונים. בפינת הסמטה הוא מצא מטלית כחולה, אותה עטף לגופו, אולם לא היה בכך כדי לחמם את גופו הצנום מפני הקור העז. הוא המשיך במנוסתו ונכנס לאחד הבתים, שם שכבו שני הרוגים על הארץ מתבוססים בדמם. כששמע צעדים מתקרבים לעבר החדר, מיהר לשכב בין הגופות ועצר את נשמתו. היו אלו הפורעים שנכנסו, ושמע את האחד אומר לחברו: ״יש כאן שלושה הרוגים והבית ריק, אין לנו מה לחפש כאן״, ויצאו מן הבית. הוא ניצל בעור שיניו, וכך נותר לשכב בין הגופות עד יעבור זעם.

למחרת ביום חמישי א׳ באייר (18 באפריל), שבו הבוזזים בשעה 6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או נרצחו באכזריות מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו יהודים במרתפים ובתמרים או קפצו לתוך בארות. וכך במשך שלושת הימים הבאים בזזו את החנויות, ואת בתיהם הפרטיים של היהודים. בתי הכנסת שבמלאח נשרפו ונהרסו, ספרי התורה נקרעו והושלכו לרחובות, וגופות יהודים הוטלו בבוץ למרמס. ׳על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו׳(איכה ה, יז).

נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות. כך לדוגמה רבי יוסף בן נאים ורבו רבי יהודה סרירו, שהופשטו מבגדיהם לחלוטין, נסו על נפשם כשהם עירומים אל בית הקברות כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. את רבו פגש במנוסתו לבית הקברות, וראהו כשהוא לבוש שק, לאחר שהפשיטו מעליו את בגדיו ולקחו ממנו את כל רכושו. כשהגיעו לבית הקברות, כאילו לא די בכך שהיו ערומים וחסרי כל, החל גשם זלעפות לרדת, אך לא היה להם היכן להסתתר מפני הגשם והקור.

למזלם של רבים מן הבורחים, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד. על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה׳(מגילה דף יג ע"ב) שמקדים רפואה למכה.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5

עמוד 198

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5

יהדות-מרוקו

איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקן הגטו היהודי, שהיה מלא ושוקק חיים, מ־12,000 תושביו. הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך שער נוסף שהיה צמוד לחומת הגן של הסולטאן, שם נתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה, נשאו ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטאן. הסולטאן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאת, אך לא נקף אצבע כדי להציל את היהודים האומללים. רק מאוחר יותר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד השערים, תמורת סכום כסף הגון שנתנו היהודים לשומר הסף המוסלמי, ושלח כרוז כדי להציע לפליטים היהודים מקלט בחצרו.

מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שכן אוכל לא בא לפיהם מאז תחילת הפרעות ביום רביעי בבוקר. הורים עמדו חסרי אונים אל מול בכייתם של ילדיהם שזעקו והתחננו ללחם ולמעט מים, ואין לאל ידם.

רק ביום שישי ב׳ באייר (19 באפריל), החל הצבא הצרפתי להפגיז את העיר, אך במלאת הביזה נמשכה. כך הושלכו פצצות גם על המלאח, והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, שהביאו למותם של יהודים שמצאו מקלט בו. הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטאן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בחצר ארמונו. ביום זה הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת ביום השבת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון, וכן במתחם גן החיות של הארמון, כשהכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל.

לקראת כניסת השבת, היום השלישי לפרעות, שלח הסולטאן ליהודים לחם וזיתים שחורים, שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם. אלא שרק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדיהם. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של אותם אודים מוצלים מאש, אך כבר בימים לאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.

בשבת ביקר הנציב הצרפתי העליון את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטאן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש התמוטטו כמה יהודים מרוב רעב ונפחו את נשמתם, כשלא ניתן היה לסייע להם. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא, וחילק 1,000 כיכרות לחם, וכך גם הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. כמו כן ננקטו צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המיידים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי. מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים, עוררו חשש להתפרצות מגפות.

בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון. מאות שהו שם, האחד על רעהו, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות ובכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מקור וסובלים מחרפת רעב. מניין ההרוגים בפרעות עמד על 51 נרצחים, מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כשכמה מהם נרצחו בחיק אמותיהן יחד. מספר הפצועים קשה עמד על 72 איש.

ביום ראשון ד׳ באייר (21 באפריל), עם אור ראשון, חזרו קומץ פליטים למלאח כדי לחפש את בני משפחותיהם, וכן כדי לחטט בהריסות למצוא מעט מזון עבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב.

הארמון היה רק מקלט ארעי. ולצורך שיקום הקהילה, הוקמה וועדה שחבריה היו מוסלמים, יהודים וצרפתים, כדי לפעול להשבתם לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח, שהיה חבר בוועדה זו, הגיע לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים, כדי להעריך את המצב. במשך שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד והותירה אחריה עיי חורבות. הם הביטו בהלם על ההרס הנורא, השממה והחורבן. בבתים שכל החזית שלהם נפלה, אפשר היה לראות את הקירות והמחיצות החשופות. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח, משער המלאח עד שער בית הקברות, הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בסים חסמו את המעבר.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית שלמה נעלמה בעשן, כשבתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו ומנורות השמן נופצו. ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. שלמה הכהן, גזבר הקהילה היהודית בפאס, תיאר ביומנו בלשון הערבית את הפרעות הללו: "בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוונותינו הרבים, וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלשה ימים, והולכים נודדים ללחם ואין, ׳ הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת ׳ (איכה ד, ה). גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן״. יומנו של שלמה הכהן נדפס תחת השם ׳יומן פאס׳, בתוך הספר ׳פאס וחכמיה׳ כרך ראשון, לרבי דוד עובדיה זצ״ל.

כך גם הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי כתבי יד וספרים של רבותינו חכמי המערב, נחרבה ונשרפה עד היסוד. מאוחר יותר, ביום כ״ו באייר(13 במאי) שלח רבי מתתיה סרירו מכתב לכיי׳ח בדבר שריפת ספרייתו. הוא פותח בתיאור המאורעות ש׳׳נפלנו בידי אדונים קשים פראי אדם אשר לא ידעו חנינה כאשר נודע בכל קצווי תבל אשר חלפו עלינו צרות רבות אשר ילאה עט לתארם וילאה שכל לציירם". במכתבו הוא ממשיך ומספר את צערו הגדול, שמלבד כך שבזזו את רכושו כפי שעשו לשכניו, עוד שרפו את ספרייתו ששכנה בבית הכנסת, שהכילה ספרים רבים אשר אין מחיר לשוויים, כשבהם 57 ספרים כתבי יד מאבות אבותיו עד חמישה דורות, וכן אחד עשר ספרי תורה העלו באש, "ונשארתי כסומה בארובה וכגוף בלי נשמה". את מכתבו הוא מסיים, כי תקוותו שריח עשן הספרים יעלה לפניהם ויעמדו לעזרתו. מאוחר יותר יספר רבי יוסף בן נאים ביומנו, כי למעלה מחמשת אלפים ספרים נשרפו, עד שבית הכנסת הפך לתל עפר. כשפינו את ההריסות, לא נותר ולו דף אחד מן הספרייה ההיא. כך שגם חלק ניכר מתורתם של רבותינו נשמתם עדן איבדנו באסון הנורא ההוא.

במשך כשבועיים, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל), נשארו כל תושבי המלאח בחצרות הארמון. שם נרכשו להם בדי קנבס כדי להקים מקלטים זמניים, ומחצלות מקני סוף חולקו לשוהים ושימשו להם למיטות.

ביום שלישי ו׳ באייר (23 באפריל), הגיע ראש הוועדה מוחמד תאזי לגן החיות, וזימן את הרבנים והאחראים. הוא ביקש מהם שיעמידו לרשותו 100 יהודים, שתמורת תשלום יפנו את הריסות המלאח. אנשים אלו חולקו לקבוצות של עשרה, ובראש כל צוות העמידו אחראי. הצבא הצרפתי העמיד לרשותם גם משמר צבאי.

הם החלו לפנות את מפולת ההריסות ולהחריב את המבנים שהיו על סף התמוססות. במשך עבודות אלו נאסרה הכניסה למלאח, בשל חשש מפני ביזה בבתים. הרשות הצרפתית הודיעה בעיר שיוטל עונש מוות על כל מי שיימצאו ברשותו נכסים יהודים. ואכן, חפצים פגומים הונחו ברחובות, ולמחרת אספו אותם חיילים והעבירו אותם לשער המלאח. לא נמצאו שם חפצי ערך, כלי נחושת או שטיחים יקרים.

עבודת הפינוי הראשונית נמשכה שבוע, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל). אז יכלו היהודים לעזוב את חצרות הארמון. מי שבתיהם היו ראויים למגורים חזרו לגור בהם, ומי שבתיהם נחרבו התגוררו אצל קרוביהם או אצל חברים. בזכות הסיוע מבחוץ יכלו תושבי המלאח לשוב בהדרגה לבתיהם, אשר תוקנו בחפזה, באופן זמני, ולחזור לחיים אומללים לאחר שנשדדו לחלוטין. כמובן שהחזרה לא הייתה קלה. הזוועות שסבלו מהן יצרו בעיות חברתיות וטרגדיות קורעות לב. אלמליח כתב על כך: ״היהודים ישובו למלאח כעדר קרבנות תמימים ששילמו בחייהם ובנכסיהם את כופר האירופים שניצלו מטבח. למעשה, ביזת המלאח, שלא נעשה דבר כדי למונעה, ושבה במשך שלושה ימים הוציאו החיילים המורדים וכל שודדי העיר את זעמם, היא שהצילה מאסון מוחלט את הרובע האירופי״.

 

ביום רביעי כ״א באייר (8 במאי), כשלושה שבועות לאחר האסון הנורא, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה היהודית התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳ ו׳איכה צאן ההריגה' – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. אחד מחכמי העיר, רבי חיים הכהן, דיבר לפני הציבור דברי מוסר ושעליהם להתעורר בתשובה. על הלוויתם של הקרבנות כתב רבי שאול אבן דנאן: ״ימתקו להם רגבי אדמתם, ותהיה נפשם צרורה בצרור החיים״.

פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5

עמוד 204

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר