פרקים-בתולדות-הערבים-והאסלאם-עריכה


פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-תנאי עומר

יחסם של החליפים הראשונים אל היהודים

במקורות יהודיים יותר מאוחרים, ומהם אחד כמעט רשמי מסוף המאה העשירית, משתקפת דעה חיובית על יחסם של החליפים הראשונים כלפי השלטונות היהודיים בבבל. במעשה המצוי בנוסחאות אחדות מסופר כי החליף השני עמר בן אלח׳טאב (634—644) שלח במתנה לבוסתנאי, ראש הגולה, את אחת מבנותיו השבויות של מלך פרס. מחווה זה היה בו משום הכרה במעמדו של ראש הגולה, שכן עמר עצמו לקח לו גם הוא בת אחרת של מלך זה.

על החליף עמר מספרים גם מעשיה, שבוודאי אינה אותנטית, אבל היא משקפת את רוח התקופה הקדומה: פעם עבר עמר ליד בית, שבצידו עמד פושט־יד עיוור. לשאלתו של עמר לאיזה עם מעמי הספר הוא שייך, ענה העני, כי הנהו יהודי וכי הוא מקבץ נדבות כדי לקנות פת לחם ולשלם את מס הגולגולת. עמר אחזו בידו, הביאו לביתו, נתן לו מתת ואחר שילחו אל שומר האוצר עם פקודה: ״שים לב לאיש זה ולדומים לו, כי לא כשורה הוא לבלעם (כלומר, לנצלם) בהיותם צעירים ולהזניחם לעת זקנתם. ה״זַכָּאת״ (מס הצדקה) הוא בשביל העניים והנצרכים. העניים הם המוסלמים: אדם זה הוא אחד הנצרכים מעם הספר״. הוא גם שיחרר את העיוור מתשלום מס הגולגולת.

רב שרירא גאון מוסר באגרתו המפורסמת, שכאשר בא לבבל החליף הרביעי עלי בן אבו טאלב (656—661), יצא לקראתו רב יצחק ראש ישיבת פִרוּז שַׁבּוּר, שנתקבצו בה חכמי פומבדיתא אשר נעזבה בימי הרדיפות, והקבילו עם תשעים אלף מישראל. החליף קיבל אותם בסבר פנים יפות. אף ״שבט יהודה׳, מקור מאוחר למדי, מכיר מסורת זו: ״ומלך ישמעאל (שהכניע את הפרסים) מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות שיעמדו בדת שירצו״.

רב שרירא, גאון פומבדיתא (920? —1006), חיבר ״אגרת״ (מאמר, קונטרס) היסטורית על סדר הדורות של החכמים ועל השתלשלות התורה שבעל־פה החל מימי המשנה ועד זמנו.

עיין ספר שבט יהודה, הוצאת ע. שוחט, ע׳ כ״א. מחבר ספר זה, ר׳ שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד אשר השתקעו באיטליה ובארצות המזרח. הספר שנתחבב מאוד על הקוראים נדפס לראשונה בתורכיה במחצית המאה השש־עשרה.

אמנם, בקוראנו דברים אלה עלינו לזכור, כי עמר בן אלח׳טאב היה זה שגירש את היהודים מאלחג׳אז, וכי השיעים, הדוגלים בנאמנות לבית עלי, נודעו באי־סובלנותם הדתית.

מסתבר, כי בסוף תקופת בית אמיה חלה הרעה ביחסים בין השלטונות המוסלמיים ובין ״אנשי החסות״. שורה של גורמים הצטרפו להתפתחות זו שעל אחדים מהם נעמוד כאן, בעוד שעל הגורם הכלכלי נדון בסעיף ד׳.

עמר השני

החליף עמר השני (717—720) העלה על נס את העקרון הדתי ואת השאיפה לעשות נפשות לאסלאם, גם על־ידי הפעלת לחץ כלכלי וחברתי על הלא־מוסלמים. הוא עצמו היה ישר ורודף צדק ביחסיו האישיים עם היהודים והנוצרים, אך העלייה במתח הקנאות הדתית התבטאה בחוסר סובלנות כללית, תופעה שהיתה זרה לבני אומיה הראשונים. באותה תקופה ניכרה מצד אחד עלייה ברמתם התרבותית־מקצועית של הערביים, שהרגישו כי מוכשרים הם בעצמם לדאוג למינהל המדינה ללא צורך בפקידים נוצריים. מצד שני גברו בקרב ״אנשי החסות״ מגמות ההתבוללות החיצונית בחברה הערבית, על־ידי שליטתם בלשון הערבית ועל־ידי הסתגלותם אליה במלבושיהם ובמנהגיהם. דבר זה נראה מסוכן למדי לאנשי הדת. לפיכך הותקנו תקנות הפליה, שמטרתן היתה לבלום מגמות שנראו מסוכנות לאסלאם. מסתבר שאת היסוד לתקנות ההפליה הניח עמר השני ועל כן נקראו הן ״ עַהוּד עמר״, כלומר ״תנאי עמר״ — ובטעות יוחסו לעמר הראשון. אחדים מן ה״תנאים״ הם מורשת ביזנטית עתיקה.

תנאי עמר

עמר השני פקד על המושלים להרחיק את ״אנשי החסות״ ממשרותיהם הממשלתיות, והזהירם שלא להתרועע עם ה״כופרים״. אמנם ב״תנאי עמר״ אין שום הגבלות בנוגע לדרכי הפרנסה, אך מעמד של פקיד גבוה נתן ל״כופר״ שלטון על המאמינים בניגוד לדברי הקוראן, שעליהם הסתמך החליף. עמר השני הנהיג גם את ה״גִ'אר״, שינויים בלבוש בשביל ״אהל אלד׳מה״, כסימן היכר, לבל יטעו הבריות ויחשבום למוסלמים. הנוצרים חויבו לחגור חגורות מיוחדות ולגזוז את שער ראשם במצח; על היהודים נגזרו גזירות אחרות בענין הלבוש. במרוצת הימים החמירו בפרטי התקנות בנוגע לבגדים. הונהגו צניפים בעלי צבע מיוחד לכל עדה: כחולים לנוצרים, צהובים ליהודים, אדומים לשומרונים; נעלים מיוחדות; שימוש באוכפים מיוחדים וכדומה. האיסור להקים בניינים גבוהים מבנייני המוסלמים נזכר בפעם הראשונה אצל סופר בשם אלמַאוַרדי, שמת בשנת 1058. אך לאיסור להקים בתי־כגסת או כנסיות חדשים ולתקן את הישנים לא התייחסו ברצינות. ההיסטוריון אלמַקריזי (מת בשנת 1442) אומר בגלוי, כי איש לא יוכל להכחיש שכל בתי־הכנסת של קהיר נבנו בתקופת האסלאם, והוא אף אינו מנסה ליישב את הסתירה שבין עובדה זו ובין תקנות עמר. אולם לפעמים, בהתעורר חמת ההמון המוסלמי, היתה זו אמתלה להחריב בתי־כנסת — והשלטונות היו מתירים אחר כך להקים אותם מחדש.

להלכה, כל בן חסות, שעבר על אחת מתקנות אלו, קיפח את זכותו לבטחון אישי ודמו הותר. אך כבר בתקופה קדומה נתעוררה מחלוקת בין חכמי האסלאם אילו הם התנאים שב״תנאי עמר״, שהעובר עליהם דמו בראשו. יש מעמידים אותם על הסירוב לשלם את ה״ג׳זיה״, ויש סוברים כי ״ברכת״ (קללת) אלהים, הקוראן, דת האסלאם ונביאו הן ארבע עבירות, שבעבורן חייבים דין־מוות. (אגב, יש להעיר, שחכמי האסלאם חלוקים גם באשר לגובה הכופר, שהמוסלם חייב לשלם על רצח ״איש־חסות״. רק אבו חניפה דורש משפט־מוות; האחרים מסתפקים בתשלום כופר באותו גובה שמשלמים בעד מוסלם, או במחציתו או אף רק בשליש).

למעשה לא הירבו בראשונה לשים לב לרוב הגזירות שנגזרו על נוצרים ויהודים. אמנם מדי פעם התעוררו חליפים אדוקים, קנאים לדת, לאשר את תוקפן של ההגבלות וההפליות, שהיו משתכחות מהר. החליפים עצמם עברו על האיסור להעסיק ״כופרים״ במשרות ממשלתיות גבוהות, ועל אחת כמה וכמה שה״כופרים״ לא רצו להיכנע לתקנות ההפליה הנוגעות לבגדים, לאורח החיים, לבניין בתי־תפילה ועוד. בראשונה היו פקודות ההפליה הולכות ומשתכחות, הולכות ומתחדשות; רק עם ירידת רמת התרבות, התגברות הקנאות בין ההמונים והבערות בין המושלים, חדרו הגזירות לתוך הכרת העם ונעשו חלק של דתו, ומאז הפכו חיי ה״ד׳מי״ קשים ביותר.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאםתנאי עומר-עמ'271-269

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- גזירת השמד ג״מגרב״

הסתגרות העדה היהודית

יחד עם זאת יש להצביע על הסתגרותן במרוצת הזמנים של כל העדות הדתיות בתחומיהן. אמנם, אדם המצוי אצל המקורות היהודיים של התקופה לא יתמה כלל על כך, שכמעט אין למצוא בהם ידיעות על קשרי־יחסים אישיים של יהודים עם החברה הלא־יהודית שבתוכה ישבו. בדומה לזה מתעלמים גם הסופרים הערבים־מוסלמים כמעט לחלוטין מקיומן של עדות לא־מוסלמיות, ומזכירים אותן לעיתים רחוקות ורק דרך־אגב. תופעה זו היא אספקלריה נאמנה למציאות. כאלה היו אורחות־חייהם של האנשים בימי־הביניים בארצות המזרח. מעל לכל עמדו קשרי־הדם, המוצא והשייכות הדתית־עדתית, ורק מה שהתרחש בחוגה של חטיבה זו היה עניין לענות בו. אף על מאורעות היסטוריים חשובים היו עוברים בשתיקה, אם לא פגעו בקיומם של בני החטיבה. לפיכך אין אנו קוראים במקורות היהודיים תלונות על מעשי התפרעות, אונס ורשעות מצד השלטונות. רק דרך־אגב, כשמסופר על תוקפה של שבועת המפקד שלא נגע בנשים בכניסתו לעיר, למדים אנו כיצד נהגו לפעמים הגייסות המוסלמים. במקרה אחר מסופר כי פלוני ״מצטער מעונש השלטון ומצערין אותו ולפעמים נתפסת אשתו במקומו״. תפיסת נשים בבית־הסוהר לא היתה כנראה דבר נדיר.

למשרה שהיה בה משום שררה על המוסלמים נחשבה, למשל, משרת ה״מחתסב״. עיין ע׳ 174 ועיין ה. לצרוס־יפה, ״יהדות ויהודים בכתבי אלגזאלי״, ״תרביץ״ ל״ג, תשכ״ד, ע׳ 162.

ואם על כגון אלה לא היו מכריזים, הרי נימוסי־חיים קבועים, שאליהם הסכינו מדור דור, בוודאי ובוודאי שלא היו ראויים לרישום ולתשומת־לב. בני הדורות ההם לא ראו כלל כהשפלה תקנות מסויימות, שבעינינו נראות כעלבון צורב. אלה שהתקינו אותן ואלה שעליהם נגזרו ראו בהן תוצאה הגיונית של מצב עובדתי, כפי שנתגבש במרוצת הדורות. ודאי שניסו להערים על אחדות מן התקנות, לדאוג להשכחתן, לתת שוחד כדי שהרשות תתעלם מן העוברים עליהן, אבל לא ראו כל טעם וכל צורך להתריע עליהן כעל גזירות חדשות. ראשיתן של כמה מהן — כגון מס־הגולגולת המיוחד, הגבלות של הפולחן בפרהסיה, הגבלות של הכושר המשפטי  והגבלות של זכויות האזרח — נעוצה היתד. בעבר הרחוק עוד קודם לכיבוש הערבי.

הכוונה לאיסור שחל על ״בן חסות״ להעיד בבית־דין מוסלמי נגד מוסלמי.

אין ספק כי בערים הגדולות גרו היהודים בתוך עמם, ברבעים המיוחדים להם.

יש להסיק זאת מתיאור אסונה של קהילת קירואן, שבו נאמר, כי ה״חארה״, כלומר הרובע שלהם, וכן ״אלמקדש אלג׳ליל״, בית־הכנסת המפואר, היו לשממה ולחרבה. אולם אין לראות את דבר ייחודו של רובע מסויים, או אף את הקצאתו לעדה היהודית על־ידי הכובשים המוסלמים, כגזירת השלטונות. זה היה ריכוז מרצון ומטעמי נוחות. ידוע, דרך משל, כי השבטים היהודיים בית׳רב הטרום־אסלאמית ישבו גם הם כל אחד באיזור משלו. בבוא הכובשים הערביים אל שטחים שהיו תחת שלטון פרס מצאו שם ״מחלת אליהוד״, כלומר — רובע היהודים. תיחום שכונה יהודית לא מנע היאחזותם של נוכרים בתוכה והשתכנותם של יהודים ברבעים אחרים. אנו מוצאים מוסלמים משתקעים בין יהודים ויהודים שוכרים דירות בקרב המוסלמים.

יש לציין כי גם במשטר ההפליות וההגבלות היה בדרך כלל יחסם של השלטונות המוסלמיים טוב יותר אל ״אנשי החסות״, מאשר יחס השלטונות הביזנטיים אל היהודים והמוסלמים, ואפילו אל נוצרים, שלא השתייכו לכנסיה הרשמית. לפיכך העדיפו גם נוצרים להיות ״בני חסות״ תחת שלטון מוסלמי, מאשר לחיות כאזרחים נרדפים במדינה הביזנטית. כשכבש הקיסר ניקוֹפוֹרוס במאה העשירית שטחים בסוריה, הבטיח לתושביהם כי יגן עליהם מפני רדיפות הכנסיה הרשמית. אולם חרף הבטחה חגיגית זו סבלו אנשי הכנסיה הסורית־יעקובית סבל רב, ומיכאל הסורי, בעל הכרוניקה היעקובית, מכנה את הפטריארך הביזנטי של אנטיוכיה ״קשה עורף מפרעה וגרוע מנבוכדנצר״. הפטריארך של הכת היעקובית ושבעה מורי־דת נכבדים נאסרו והובאו לקונסטנטינופול, וכנסיה גדולה הופקעה לטובת העדה הביזנטית. אחר נסיון מר זה אין לתמוה על כך, שהנוצרים בסוריה הושיטו בסוף המאה האחת־ עשרה — שנים מספר לפני מסע־הצלב הראשון — עזרה לכובש תורכי־מוסלמי והעדיפו אותו על מפקד ביזנטי־נוצרי.

גזירת השמד ג״מגרב״

אכן, מדי פעם הנהיגו גם השליטים המוסלמים הגבלות והפליות פוגעות ומעליבות ב״כופרים״, והתאמנו בסחיטת כספים בשביל האוצר בדרכים שונות. אמנם, החוק הדתי שם גבול לתאוות הכסף: עזבונו של יהודי או נוצרי, אשר מת ללא יורשים במקום מושבו הקבוע, נשאר קניין העדה, שאליה השתייך המת, ורק בתקופת הממלוכים גזרו שרכוש זה עובר לאוצר המדינה. כמו כן ביטל החוק המוסלמי את זכות הירושה של כל מומר בלי הבדל, אף אם נעשה מוסלם.

לפי החוק המוסלמי אין מוסלם יכול לרשת ״ד׳מי״ כשם ש״ד׳מי״ אינו יכול לרשת מוסלם.

יתר על כן: בהיסטוריה הארוכה של היהודים בארצות האסלאם ידוע רק מקרה אחד של גזירת שמד מאורגן והמוני, שפגע ביהודי ה״מגרב״ בימי ה״מייחדים״ (״אלמוחדון״), תנועה דתית          מוסלמית, שפשטה בצפון-אפריקה ובספרד

מאמצע המאה הי״ב עד 1275. היא דגלה בטיהור הדת המוסלמית מכל סטיה מהייחוד הטהור, כפי שדרש מוחמד, ודרישה זו הופנתה לראשונה כלפי המוסלמים עצמם. על כן פגעו מסעות ה״תַמיִיז״ (הטיהור), שערכו תלמידיו נושאי כליו של אבן תוּמַרת (מת בשנת  1130),  בראשונה במאמיני            האסלאם עצמם, שאלפים מהם נהרגו אז, ורק לאחר מכן נרדפו גם ״בני החסות״. מסתבר גם, כי הפגיעות ביהודים וביהדות היו פחות חמורות מאשר בנוצרים ובנצרות, ששרידיהם האחרונים נעלמו אז מארצות אפריקה הצפונית.

אולם אין כל דמיון בין גזירת שמד וגירוש זו ובין גזירות דומות במדינות אירופה, לא באשר לעוצמתה ועקיבותה ולא באשר למשך הזמן שעמדה בתוקפה. ההיסטוריוגראפים הערביים  מקבלים את קיומן של עדות יהודיות במדינת

ה״מייחדים״ ויורשיהם כדבר המובן מאליו, שאינו טעון כל הסבר. מן הסתם היה זה טבעי בעיניהם, שכעבור זמן בטלו גזירותיו החמורות של יעקוב אלמנצור (מת בשנת 1199), שגזר על היהודים האנוסים־המוסלמים ועל בניהם, שכבר נולדו בדת האסלאם ונתחנכו בה. ההקלה שהנהיג לגבי היהודים מוחמד אל נאצר (מת בשנת 1214), בנו של יעקוב אלמנצור, שנענה לבקשתם והתיר להם לשאת גלימות וצניפים בצבע צהוב, כבר היתה מעין הודאה בכשלון הנסיון שמלפני חמישים שנה לאסלם את יהודי אפריקה. עם זה יתכן, כי נכונה הערתו של אלמרַאכִּישִׁי, היסטוריון ערבי, הכותב בשנת 1224, שאין אפילו בית־כנסת אחד בכל ה״מגרב״. באותו פרק־זמן בוודאי נזהרו עדיין היהודים מלבנות בתי־כנסת, שיעוררו את חמתם של צורריהם, והעדיפו לערוך את תפילותיהם בצנעה.

לאחר שהותר ליהודים לחזור בפומבי לדתם פג תוקפן של רוב התקנות הללו מאליו. אולם גזירת הלבוש המיוחד לא בטלה, אלא נשארה בכל חומרתה, אפילו נשתנו פרטיה בנוגע לגיזורה ולצבע. בניגוד לתקופה הקודמת ל״מייחדים״ מקפידים מעתה על ה״( גִיאר״ (השוני בבגדים) בתוניס (בשנת 1199) ובספרד (במאה הארבע־עשרה), וביוזמתם של קנאים מגרביים הונהגו מחדש גם במצרים, אשר בה נשתכחו ובטלו זה מכבר. מאותה תקופה הגיע אלינו מאמר על חובותיו של ה ״מחתַסִב״, הממונה על השווקים, הנימוסים ועל ״אנשי החסות״, מאת מחבר ממוצא אפריקני, שישב בספרד. וזה מה שבפיו בנוגע לתפקידו של ה״מחתסב״ כלפי ״אנשי החסות״:

״עליו למנוע מ״אנשי החסות״ מלהסתכל מגבוה על המוסלמים בבתיהם (כלומר, שביתו של יהודי או נוצרי לא יהיה גבוה מביתו של מוסלם); ומלפקח עליהם (על המוסלמים) ומלהציג יין ובשר־חזיר בשוקי המוסלמים; מלרכב על סוסים חבושים אוכפים וקישוטים כדרך המוסלמים, או דברים אחרים, שיש בהם מהפאר; ועליו לקבוע להם סימנים שייבדלו בהם מהמוסלמים, כגון ה ״ שִׁכּלה ״ (סימן־היכר, שצורתו לא ידועה לנו) כחובה לגברים והפעמונים כחובה לנשים. ועליו למנוע שהמוסלמים יידרשו לעשות דבר, שיש בו משום השפלה או עלבון למוסלמים״.

אין ספק כי לתנאי ההשפלה שבהם חיו היהודים באפריקה הצפונית ובתימן במשך מאות שנים נודעה השפעה שלילית חמורה על התפתחותם, ומבחינה מסוימת היו תוצאותיה קשות מגירושים ומרדיפות־דמים.

בימי־הביניים ידועות היו גם מעין מגפות של שמד מרצון. על פי רוב היו האנשים מתאסלמים מסיבות חמריות בלבד, כדי להימלט מעול המסים. אבל המוסלם החדש היה מאבד את ביתו ואת אחוזתו, שנשארו קניין העדה, כיוון שזו שילמה את ה״ח׳ראג׳ ״ — מס הקרקע. במקרה שהמומר עצמו היה משלם את ה״ח׳ראג׳ ״ על אחוזתו, עברה זו לאוצר המדינה. רק רכושו הפרטי נשאר בידי המוסלם החדש. האסלאם לא היה מעוניין לזכות במאמינים ולהפסיד בשל כך מסים.

סיכום

סקירה כללית של המקורות היהודיים, הנוצריים והערביים, מלמדת אותנו, כי בימי־הביניים היה מצב היהודים תחת השלטון הערבי בדרך כלל טוב מאשר מצבם של הנוצרים, וטוב לאין ערוך ממעמדם של היהודים במדינות הנוצריות באירופה. במשרות ממשלתיות גבוהות שירתו אמנם יותר נוצרים מאשר יהודים, אך דווקא משום כך נפגעו היהודים פחות בשעת רדיפות. התנהגותם לא עוררה את רגש השנאה ואת חמת העם באותה מידה כמו זו של הנוצרים, שהתרברבו ונהגו בשררה; גם לא חשדו בהם שיש להם קשרים פוליטיים עם ממלכות נוצריות.

תיאור מעמדם של היהודים מבחינה מדינית, החובות אשר חלו עליהם והזכויות החוקיות אשר מהן נהנו, שניתן כאן בקווים כלליים, אינו משקף את כל פרטי ההתפתחות והשינויים שחלו במשך תשע מאות שנה בקירוב במדינות שקמו בארצות החליפים הערביים. במסגרת הסובלנות כלפי ״אנשי החסות״, המושתתת על הקוראן ומסורת הנביא, נמתחת קשת רחבה של גוונים וגווני־גוונים — למן שוויון כמעט מלא עם המוסלמים בכל מה שאין לו זיקה מפורשת לענייני דת ועד למצב של נתינים ממדרגה נחותה הנסבלים מתוך אדישות לעצם קיומם. האסלאם הכיתתי היה קנאי יותר מהאסלאם הסוני, ומצבם של הלא־מוסלמים בתחומי שלטונו היה חמור. מבין כל הלא־מוסלמים נשארו במדינת כת הזידים בתימן רק היהודים; דומה היה המצב בשטחים גדולים של פרם וגם באפריקה הצפונית שלאחר תקופת ה״מוַחדוך. מאידך ידוע, שדווקא בשטחי שלטונן של כיתות אחדות, כגון הח׳ארג׳ים־ האבאדים והפאטמים, נתהוו תנאים נוחים ביותר להתפתחותן של העדות הלא־מוסלמיות.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם גזירת השמד ג״מגרב״

עמוד 278

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם.

 

ב זרמים רוחניים־דתיים

החברה היהודית בראשית התקופה הנידונה איננה הומוגנית מבחינת הרכבה ולא אורתודוכסית מבחינת אמונותיה. אמנם השקפותיה ודעותיה מבוססות בדרך כלל על התורה שבעל־פה, אולם אף זו — עדיין לא נתגבשו כל עיקריה גיבוש סופי ומוחלט, והיא לא דחתה מחוץ לתחומה דעות שלא ראתה בהן סכנה לקיומה. עדיין רחוקה היא מהסתגרות אדוקה — במיוחד בכל הנוגע לקשרים עם העולם הלא־יהודי. לפני קום האסלאם ובראשיתו עדיין קיימו היהודים יחסי ידידות הדוקים עם שכניהם הלא־יהודיים, ובילו עמהם בסעודות ובחגיגות משותפות. מהם שנשאו נשים נכריות — ולו כפילגשים. הם לא נבדלו משכניהם בלשונם, אם כי להג מיוחד היה להם, שלפיו קל היה להכירם.

נוסיף עוד בקצרה קווים אופייניים אחדים: תהליך פיזורו של העם היהודי על פני ארצות רבות התקדם במהירות גוברת; קהילות יהודיות חדשות צצו ברחבי אירופה, אפריקה, אסיה; אחרות חידשו את פעילותן לאחר דומיית־מוות, שבאה כפי הנראה כתוצאה מגזירות וגירושים. דווקא בשולי ההתיישבות מוסיפים עוצמה הזרמים ההטרודוכסיים, הפלגניים. אך צורכי שעה פשוטים של התבססות חומרית והתארגנות חברתית בתנאי חיים חדשים הסיחו את הדעת מעניינים העומדים ברומו של עולם. המרחקים הגדולים הכבידו על הקשרים בין העדות והקלו על הטמיעה והשקיעה בנכר. וכשם שנוח היה לו לפרט שהמיר את דתו מאונס או מרצון לחזור בתשובה במקום שלא הכירוהו ולא צפוי היה לעונש השלטונות, כן נקל היה לה לעדה קטנה מבחינה מספרית וקלה מבחינת משקלה האיכותי להינתק מהמרכז ולשמור על קווים מאובנים מסויימים — או לאבד את זהותה כליל. סימן לתוהו ובוהו אשר שרר אז היא האפלה הכבדה המכסה את סיומה של התקופה שקדמה לכיבושי הערבים באסיה ובאפריקה ואת המאה הראשונה שלאחריהם (ופרק הזמן המקביל באירופה), שרק ידיעות מעטות שרדו עליה ואף הן רובן במקורות מאוחרים ומיעוטן בתעודות בנות הזמן, שעובדו ושונו. אז בוודאי גדולה היתה הסכנה, שדבר אשר לא הצליחו בו אויבים מבחוץ — להכחיד את ישראל מגוי, ייעשה עתה ממילא וכלאחר־יד. על כי סיוט בלהות זה לא נתגשם — זאת יש לזקוף לזכותם של שגי גורמים: המרכזים בבבל ובארץ־ישראל וכוחה הטמיר של החברה היהודית בתפוצות, שידעה להתגבר בהשפעתם של המרכזים – ולעתים גם ללא עזרתם (לפחות לא ידוע לנו עליה)— על המשבר החמור אשר בו היו נתונות.

 

השפעה יהודית וגיור

ליהודים נודעה השפעה מכרעת על שכניהם, בעיקר בארצות רבות שנמצאו בשוליהם של מרכזי החיים, כפי שהלכו והתגבשו אז מחדש. באזורים כאלה התקרבו ליהדות שבטים שלמים או לפחות קבוצות גדולות בתוכם, עד כדי קבלת מנהגים יהודיים שונים ועד כדי גיור. אי־אפשר לטעון שהיתה זו תוצאה של עוצמתם הפוליטית או הכלכלית של היהודים. אין גם לשער שקיים היה מוסד מסוים, אשר ראה מתפקידו להפיץ את היהדות בתוך העמים, בדומה לשלטונות הכנסיה. קיימת איפוא רק דרך אחת להסביר את העובדות, שאין להכחישן: השפעת היחיד על היחיד, איש על רעהו, בני עדה בודדים על שכניהם וגריהם, שהביאה להתגיירות אחדים מבית המלוכה בדרום־ערב ולהתייהדותם של שבטים שלמים, כגון גיור ה ״ חַ׳קנים ״ בארץ הכוזרים וקבלת מנהגים יהודיים בין שבטי ברברים וכושים באפריקה הצפונית והמערבית.

 

תחיית הלשון העברית

בתקופה חשוכה זו שבין שקיעת העולם העתיק לצמיחת האסלאם אנו עדים לתופעה המופלאה של תחיית הלשון העברית בתפוצות, כלשון הספר וכלשון הפיוט הדתי. הלשונות שהשתמשו בהן היהודים בבתי־הכנסת, השפה היוונית והארמית, ובמידה מסויימת גם הרומית (בכתובות קבורה), נעלמות עתה כליל ואת מקומן יורשת השפה העברית, שזה מאות בשנים יצאה מכלל שימוש מעשי ואף ספרותי. היא מופיעה בכתובות קבורה שנתגלו על חופם המערבי של מיצרי בּוֹספוֹר הקימֵרָני (קֶרטֹש), בשרידי פאפירוסים ובכתובות קבורה במצרים, בקירינאיקה, בעיר הרומית Volubilis, שבין פאס למכנאס, אשר בהן מוצאים אנו שוב שמות מקראיים: יצחק, שמעון, שמואל, שלמה, נתן, נחום, יואב, רבי יהודה; כל זה עוד לפני שהתחילו יהודי ארץ־ישראל לפייט את פיוטיהם בעברית. במקום זה לא נוכל להצביע על כל הגורמים שהצטרפו לתמורה זו ביחס ללשון העברית, אך בוודאי תהא זו טעות לכוללם יחד ולכנותם בשם התחייה הלאומית. כאן חשוב להצביע על אחד הגורמים שפעלו בתפוצות: הצורך להחיות את השפה המשותפת ליהודים בתפוצות השונות, ולדחות את השפות שהיו להן מהלכים במרכזים, והן הארמית והיוונית. אמנם, דחיקתו של התרגום הארמי מקריאת התורה בשבתות נחשבה כמעט לעבירה על מצוות חכמים של שניים מקרא ואחד תרגום (ברכות ח/ ב), שהרי ייחסו קדושה לתרגום אונקלום, ורב האי (מת בשנת 1038) קבע בקיצור נמרץ: ״מצווה לתרגם בבית־הכנסת על הקורא בתורה ועל המפטיר בנביא; והלכה זו ירושה מימות הנביאים״. אך לא השימוש בלשון הערבית הצחה על־ידי משכילי העם היהודי דחק את התרגום הארמי. הגורם המכריע שעירער את מעמדו

של התרגום הארמי היתה התחדשותה של הלשון העברית. מבחינה זו אופיינית ביותר טענתם של אנשי פאס, שהושמעה לכל המאוחר בראשית המאה העשירית (כלומר, כמאה וחמישים שנה לפני רב האי ושמואל הנגיד!), כי נהירה להם פרשת השבוע בלשונה המקורית — ולכן יכולים הם לוותר על התרגום הארמי, שנועד לקרב את תוכן הפרשה להבנת העם. עדותם של אנשי פאם על הלשון העברית קודמת בחמישים שנה לפחות למה שידוע לנו על התפשטותה בספרד.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-עמוד 280

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 167 מנויים נוספים

אפריל 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  

רשימת הנושאים באתר