פרשת-פינוייה-של-הקהילה-היהודית-במרוקו


פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ההיסטוריה של מרוקו בשבע השנים אחרי קבלת העצמאות היא גם סיפור הכישלונות של מנהיגי מרוקו במסכת היחסים שלהם עם היהודים. מנהיגיה הפוליטים של המדינה הצעירה, ששאפו לכונן חברה דמוקרטית מתקדמת. נכשלו בניסיונם לקלוט בקרבה אוכלוסייה לא מוסלמית שחיה בארצם מדורי דורות. יש לציץ שמרוקו הייתה המדינה הערבית־מוסלמית היחידה בעולם שמינתה שר יהודי, ד״ר לאון בך־זקן, בממשלתה הראשונה. למרות מאמצים לא מעטים לשמור על המשך הקיום היהודי במרוקו, הם ביצעו טעויות ששכנעו את היהודים שמרוקו לא תוכל להיות מולדתם בעתיד. החשובות שבהן היו הגבלת חופש התנועה והקשיים בקבלת דרכונים. ככל שהשלטונות המרוקאים השתדלו. יתר על המידה, למנוע מן היהודים לעזוב את המדינה, כך הכשילו את רצונם של היהודים להישאר

בה. מבחינה זו התחולל מפנה דרמטי בשנים שבין עצמאות מרוקו למלחמת ששת הימים. אם נביא בחשבון שמרוקו הייתה מדינה שראשיה יצאו זה עתה מתחושת ההשפלה הקולוניאלית והיו רגישים לזיקות הנפשיות לעולם הערבי, לאילוצים הנובעים מהחברות בליגה הערבית ולהשפעתו הדורסנית של הנאצריזם, נקבל סיטואציה פוליטית שלא אפשרה קיום יהודי לאורך זמן כמדינה העצמאית.

הפגיעות ביהודים ובמעמד הקהילה

למרות ההודעות המרגיעות של השלטונות והאופוריה שפשטה בקהילה היהודית עם קבלה העצמאות, היו שני אירועי רמים שזכרונם נחקק בתודעה הציבורית היהודית. האירוע האנטי־יהודי שטבע יותר מכול את חותמו בתולדות הקהילה התרחש בליל 7־8 ביוני 1948, שלושה שבועות אחרי הקמת מדינת ישראל ופלישת צבאות מדינות ערב אל המדינה החדשה. הסולטן מוחמר בן־יוסף, שהבין איך עלולות להשפיע תוצאות המלחמה הערבית־יהודית על ארצו, פנה אל עמו, ב־23 במאי, ימים אחדים אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, והזכיר לו את מחויבותו להגן על נתיניו היהודים. הוא פנה גם לקהילה היהודית וביקש ממנה לא להפגין סולידריות ציונית עם המדינה היהודית החדשה. אבל בעיר המזרחית אוֹגְ'דָה ובעיירה הרחוקה ממנה ארבעים ושישה קילומטר, ג׳ראדה, התחוללו מהומות אנטי־יהודיות שנשארו חקוקות עמוק בזיכרון היהודי. אוג'דה שימשה באותם ימים תחנת מעבר ליהודים שיצאו ממרוקו בדרכם לישראל דרך אלג׳יריה הסמוכה. המוסלמים, שהתקוממו באותה תקופה – השנה הייתה 1948 – נגד שלמון הכיבוש הצרפתי, התנפלו על היהודים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים. באוג׳דה נהרגו ארבעה יהודים ומוסלמי שניסה להגן עליהם ובג׳ראדה נרצחו 39 יהודים ונפצעו קשה 30. רב הקהילה משה כהן מצא בפוגרום את מותו. כבר במאי, הודיע עובדיה, ראש קהילת אוג׳דה, לשלטונות הצרפתיים על תסיסה נגד היהודים בעיר, אך באופן תמוה, ״המפקח האזרחי״, ששימש כמושל האזור מטעם שלטונות החסות בעיר, עזב את המקום יום קודם לכן, דבר המחשיד את השלטונות הצרפתיים בתכנון הפגיעות ביהודים כדי לסכסך בין שני חלקי האוכלוסייה. גם כאן היה המניע להתנכלות קשור לישראל ולמזרח התיכון ולא לגורמים מקומיים.

במאורע אנטי יהודי שני שהתרחש ב־3 באוגוסט 1954 בעיירה סידי קאסֶם(פֶטִי ז'אן), נהרגו שישה סוחרים יהודים ממקנס. בניגוד לפוגרום שהתרחש באוג׳דה. לאירוע זה לא היה קשר לסכסוך הישראלי־ערבי. בעיירה זו התגוררו כחמישים יהודים בלבד וסחרו בה גם יהודים ממקנס הסמוכה. סיבת הטבח קשורה לדרישת חברי התנועה הלאומית המרוקאית לסגור את החנויות ביום שישי בלחצים הנגדיים של השלטונות הצרפתים לפתוח את החנויות כרגיל למרות האיומים. מפגינים מרוקאים הדביקו תמונות של המלך הגולה על חנויות, ובהם בתי עסק יהודיים. שוטר צרפתי שניסה להוריד את התמונות נחלץ ללא פגע, אך ההמון כילה את ועמו בסוחרים היהו־ים שהיו במקום והואשמו בהפרת השביתה. הפורעים רצחו אחרי התעללות אכזרית את שמואל בוסידן. את שלום אלפסי ובנו בן העשרים ושתיים, את אלי טולדנו ובנו בן השתים־עשרה ואת אברהם עמר. המפגינים שרפו את גופותיהם. לאירוע טרגי דה לא היה זכר בעיתונות הישראלית של התקופה אף שלמשרד החוץ הגיעו תצלומים ודו״ח על התקרית. כך או אחרת, חוסר היציבות המדינית וחוסר הוודאות בקשר לעתיד והצהרות הערביזציה של המנהל, הזכירו לרבים את שני האירועים ודחפו אותם לצאת מן המדינה שלא הבטיחה את ביטחונם.

אחרי תקופה קצרה של אופוריה בקרב האינטליגציה היהודית עם קבלת העצמאות ובעקבות קידומה בתחום המקצועי והשתלבותה המסיבית במנהל הציבורי, התחילו הבעיות. תחילה הוגבל חופש התנועה של היהודים והקשו עליהם לקבל דרכונים. עם הצטרפות מרוקו לליגה הערבית ואימוץ רעיון הפאן־ערביזם, נותקו קשרי הדואר עם ישראל. נכפתה מרוקניזציה על העמותות היהודיות, המנהל הציבורי אימץ את הערביזציה, ואושרה חוקה חדשה המגדירה את מרוקו כמדינה אסלמית. יתר על כן, משטרת מרוקו פגעה ביהודים בעת ביקרת של עבד אל־נאצר בקזבלנקה. רצף אירועים זה עורר חרדה בקהילה והוליד תחושה הולכת וגוברת שעתידה במרוקו הוא עניין זמני בלבד ועליה להתכונן לעזיבה בטרם אסון.

ההגירה היהודית, או הזכות לחופש תנועה, הטרידו את מנוחתם של ראשי הקהילה שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות על מבקשי הדרכונים. המוסלמי שביקש דרכון באותה תקופה, קיבל אותו בקלות אך היהודי היה חייב לעבור חקירות במשטרה ולהמתין לעתים חודשים רבים עד קבלת תשובה חיובית או שלילית. סוגיית הדרכונים נשארה סתומה בעיני ראשי הקהילה שלא ידעו אם הבטחות הממשל להקל על מתן הדרכונים ניתנו רק למטרות הרגעה בלי כוונה לקיימן או אם ההבטחות היו כנות אבל הופרו בידי פקידים מקומיים שחיבלו בהוראות הממונים עליהם. עם הזמן התפתח נוהל בקרב הפקידים לבקש מן הפונים לקבלת דרכון לשוב זמן מה לאחר הבקשה הראשונה, ובינתיים לחשוב אם נחושים הם בהחלטתם לצאת מן המדינה. כתוצאה מכך היו פונים שהתייאשו מן התהליך או אף ויתרו מראש על הפנייה. חלק מן המתעקשים לקבל את הדרכון נפסל בסוף התהליך וחלק אחר זכה לקבל את מבוקשו. חלק אחרון זה היה מורכב מבעלי אמצעים שהסכימו לשלם שוחד בשביל לקבל את הדרכון. כשהתעורר אצל הפקידים חשש שהפונה עלול להשתמש בדרכונו להגירה לישראל, הנפיקו דרכון רק לחלק מבני המשפחה והאחרים נותרו כבני ערובה, שהיו אמורים למנוע את ההגירה או להקשות עליה. יהודים רבים היו מעוניינים בדרכון אך פחדו לפנות לשלטונות מחשש לחקירות מביכות ואף לעונשים דמיוניים. בסופו של דבר, מכל מבקשי הדרכונים זכו לקבלם רק פקידים שהוכיחו שהם יוצאים לחופשה, סטודנטים או בעלי הון שנסעו לצורכי עסקים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

15/06/19

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

החוגים הליברליים בהנהגה המרוקאית התנהגדו ליציאתם של היהודים גם כי רצו להצטייר עם קבלת עצמאותם, כמנהיגי מדינה מתקרבת שיים בה שוויון זכויות לכל האזרחים, ללא הבדל דת, וגם מחשש שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה. לעומתם, החוגים הכל־ערביים באגף המוסלמי־שמדני של מפלגת איסתיקלל התנגדו לב־ שיהודים מבוססים ממרוקו יחזקו את הציונים בישראל נגד האומה הערבית. בשונה מהעמדה של נציגי ארמון המלוכה, ראשי האיסתיקלל ועיתוניהם אתחריר ו-AVANT GUARDE דרשו בזמנו לסגור את מחנה המעבר לעולים קדימה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית ליד אל ג׳רידה (מאזאגן). עם זה, גם מנהיג האיסתיקלל השמרן עלאל אלפסי הצהיר פעמים אחדות שעל פי עקרונות החופש והדמוקרטיה המנחים אותו, אין הוא מתנגד לזכות היהודים לעזוב את מרוקו.

בפברואר 1956, פרסם עיתון המפלגה הדמוקרטית לעצמאות מאמר מערכת שפנה ליהודי מרוקו וביקשם לא להירתע מפני הקשיים העומדים לפניהם ולוותר על כוונתם לברוח מן הארץ. מארגני ההגירה היהודית, אמר העיתון, הם אויבי מרוקו ואויבי האומה כולה. במאמר אחר הסביר העיתון:

לא נסבול שהציונים האימפריאליסטים יגייסו יהודים מרוקאים, שהם אזרחי המדינה, ויעשו אותם למתנחלים עתידים באדמה ערבית השייכת לפלשתינים. אל לנו להיות שותפים לעוול זה. לכן, על שר הפנים לנקוט מיד באמצעים המתבקשים: לא להעניק יותר דרכונים קבוצתיים ליהודים ולא לאפשר את יציאת מי שבדעתם לנסוע לישראל.

עם שובו של אלפסי למרוקו באוגוסט 1956, פרסם ביטאון האיסתיקלל, אלעאלם, מאמר פרי עטו של המנהיג הגולה שניסה שוב לתפוס את מקומו בהנהגת המדינה בתום היעדרות ארוכה. הוא הרעיף שבחים על המלך על שמנע הגירת יהודים לפלשתין הערבית המשועבדת לאימפריאליזם הציוני ועל שפירק את ארגון קדימה שעסק בהגירת היהודים בתקופת החסות. אלפסי הגדיר כך את זהותם של המהגרים:

"ידוע לנו שהמהגרים אינם נמנים עם העניים אלא עם המעמד הבינוני הנוטל עמו כסף שקיבל תמורת רכושו. פירוש הדבר שאנו מגישים לישראל מאות ציונים עשירים ובריאים ליישוב ארץ ערבית ולמלחמה באחינו הערבים. יש גבול לסלחנות. הזכויות שמהן נהנים אחינו היהודים מטילות עליהם חובת נאמנות למולדת על כל יושביה. התעמולה הציונית מוליכה שולל את היהודים ומנסה להוליך שולל גם אותנו. אנו מבקשים משר הפנים שיסיר מעלינו חרפה זו הפוגעת בציפור נפשה של מרוקו ולא יתיר מתן דרכונים קבוצתיים ולא יאפשר את היציאה של אלה הרוצים להגר לישראל".

למרות התקפתו על הציונות ועל ישראל, אלפסי מכנה את היהודים בשם ״אחינו״ אך מתנה את זכויותיהם בנאמנותם למדינה. מנהיג צעירי האיסתיקלל, מַהְדִי בן־בַּרכָּה, הצטיין ביחסו החיובי ליהודים ואף על פי כן לא היסס לכנות את העוזבים את מרוקו בוגדים. נשיא האספה המייעצת הזהיר בנובמבר 1957, ש״הגירה מלאכותית״ עלולה להסית את המוסלמים נגד היהודים שנשארו במרוקו ולחשוף אותם לפגיעות אנטישמיות, שהמהגרים עצמם יהיו אשמים בהן.

עמדת ארמון המלוכה בנוגע להגירת היהודים נחשפת בשיחתו של ד״ר וולפגנג בְרֵטהוֹלץ מִבֵּרְן ביולי 1958 עם אחמד עלאווי, ראש לשכת העיתונות של הארמון. עלאווי הודה ללא היסוס שהשלטונות מערימים קשיים על קבלת הדרכונים ושהפקידים:

משהים את הוצאת הדרכון כרי לתת ליהודי שהות לחשוב. אנו מביאים לתשומת לבו מה מצפה לו בישראל ומספרים לו על היהודים המבקשים לחזור למרוקו בגלל אכזבה מניסיונם בישראל וגם על הממתינים במחנות המעבר במרסיי לקבלת רשות לחזור. את ההכרעה האחרונה אם מותר ליהודי לצאת או לא, אנו שומרים לעצמנו כמובן. אם הגירתו מנוגרת לאינטרס של מרוקו, למשל, אם אותו יהודי חשוב לארץ מבחינה כלכלית, אין אנו מאפשרים לו לצאת.

לשאלתו של בֶּרְטְהוֹלץ מה יקרה אם היהודי יתעקש בכל זאת להגר לישראל. השיב עַלאוּוי: ״שילך לעזאזל״.

האירוע שגרם להִדרדרות ביחסי השלטונות עם הקהילה ופטרוניה בישראל ובעולם וחיבל באופוריית ימי העצמאות, התרחש ב־22 בספטמבר 1959, בימי ממשלת השמאל. ביזמת המלך, התכנסו בקזבלנקה שרי החוץ של הליגה הערבית לוועידתם ה־32. דיוני הוועידה וביקורי המלכים חוסיין מירדן ופייצל מערב הסעודית הולידו הרבה הכרזות אנטי־ישראליות והטפה לערביזציה לשונית.

ההחלטה על הקמת איחוד הדואר הערבי לוותה בניתוק חד צדדי של קשרי הדואר. הטלגרף והטלפון של מרוקו עם ישראל. באופן יוצא מן הכלל, ההחלטה לא חלה על קריאות חירום מאניות ישראליות ועל קריאות עזרה בשעת חירום. שלושה ימים לאחר ההכרזה, הודבקו בבתי הדואר מודעות המציינות שכל דברי הדואר שמענם ישראל יוחזרו לשולחיהם. היקף קשרי הדואר בין שתי המדינות עמד על כשלושים אלף מכתבים לחודש בכל כיוון. כל משפחה יהודית במרוקו שלחה בממוצע מכתב אחד לחודש לישראל. הניתוק הנחית מכה קשה על היהודים במרוקו ועל קרוביהם בישראל. מאה חמישים אלף יהודים במרוקו נותקו בבת אחת ממאה עשרים אלף קרוביהם בישראל. צעד זה העכיר את מצב רוחם והנחית מכה על הדו־קיום שהסתמן ביחסיהם עם המוסלמים במרוקו. יהודים רבים שרפו את בולי ישראל שהיו ברשותם והסתירו כל דבר שיכול להזכיר את ישראל מחשש שיבולע להם.

הניתוק הבליט בבירור את אווירת החשדנות והדאגות שהייתה מנת חלקם של רבים שראו בצעד זה אירוע גורלי שהשפיע על תפיסת עתידם במרוקו.

זמן מה לאחר העצמאות, הקימה ללה עיישה, בתו הבכורה של מוחמר החמישי, את אגודת העזרה ההדדית הלאומית שכללה את כל ארגוני הסיוע במדינה. האגודה פרסמה תקנון חדש שדרש להציב אישים מקומיים בראש הנהלות הסניפים המקומיים של ארגונים ומוסדות זרים. עד אז, נהנו מוסדות סיוע יהודיים ממענקים כספיים של אגודת העזרה ההדדית הלאומית. עכשיו חששו שהדבר ישתנה בעתיד. והאגודה תדרוש לקבוע בעצמה את אופן חלוקת כספי הג׳וינט. באותה תקופה, שאל חבר האספה המייעצת ממפלגת האיסתיקלל, למה מרשים לארגון זר להעדיף אוכלוסייה אחת על חשבון אוכלוסייה שנייה והתכוון לארגון הג׳וינט היהודי.

 פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עיתוני המפלגה תמכו בעמדתו והדבר עורר חששות במוסדות הסיוע היהודיים. בחודש מארס, התקבלה החלטה בסוגיית התרומות מחוץ לארץ וחלוקתן במרוקו על־ידי ארגונים זרים. גופים כמו הג׳וינט, כי״ח, אורט, ואוז״ה (ארגון הומניטרי יהודי צרפתי) הרגישו שסכנה גדולה מאיימת על המשך קיומם, אך למרות החששות, בשטח לא השתנה עריץ דבר לרעה. יתר על כן, באותה תקופה חילק הג׳וינט עודפי מזון למעונות של ילדים מוסלמים וגם העניק סיוע כספי למפעל הזנה לילדים מוסלמים.

הדבר שערער את ביטחונם של מוסדות הסיוע היהודיים קשור להחלטה הממשלתית מ־26 בנובמבר 1958, שדרשה מכל הגופים הוולונטריים, יהודים כמוסלמים, להירשם מחדש. הרישום כעמותה הותנה במינוי אזרחים מרוקאים בלבד להנהלת הגוף ההתנדבותי. יתר על כן. ההחלטה החדשה אסרה על הארגון הציבורי לקבל את תקציבו ממקורות חיצוניים למדינה אלא רק מדמי חבר ומתרומות הממשלה. המוסדות היהודיים חששו שהשלטונות לא יסתפקו במינוי תומכי האינטגרציה לוועדי הקהילות אלא יחייבו את מוסדותיהם לפתוח את שעריהם גם בפני מוסלמים. הם חשבו כי בהתחלה יידרשו להעניק את השירות למוסלמים בודדים, אך בהדרגה יהפכו המצטרפים החדשים לרוב וישתלטו על ההנהלות. הצעת התקנון של מועצת הקהילות ביזמתו של ראש הקהילה דוד עמר הייתה אמורה להתגבר על בעיות משפטיות מסוג זה במוסדות הקהילה שתוגדר כמיעוט אתני נבדל. השלטונות לא ששו להתעמת עם הקהילה היהודית בסוגיה כה עקרונית בגלל בעיות בוערות יותר שהעסיקו אותם והתקנון נותר בגדר הצעה בלבד. כיוון שרוב מוסדות הסיוע היהודיים נוהלו בידי יהודים בעלי אזרחויות זרות שחיו במרוקו או מחוצה לה, נאלצו חלקם לבצע שינויים בהנהלותיהם ולהציב בהן מנהלים בעלי אזרחות מרוקאית, ובו בזמן להמשיך בפעולות שתלנות כדי לזכות בוויתורים. בחלק מן ההנהלות הפכו המנהלים הקודמים ליועצים.

הבעיה שהדאיגה את ראשי הקהילה הייתה זו שלמרות כל ההודעות המרגיעות של השלטונות לא היה אפשר להתעלם מן העובדה היסודית שמרוקו העצמאית הוגדרה לפי חוקתה כמדינה מוסלמית שמעניקה לאסלאם מעמד מיוחד. אמנם הסעיף הראשון בחוקה הגדיר את מרוקו כמלוכה חוקתית דמוקרטית וחברתית וסעיף חמש קבע מפורשות שכל המרוקאים שווים בפני החוק, אך היהודים שהיו רגישים לשאלה חופש התנועה לא מצאו בסעיף תשע את הזכות לצאת או להגר ממרוקו, אלא רק את ״הזכות להתיישב באופן חופשי בכל הממלכה״. לא זו בלבד. הבעיה לא נותרה רק בתחום ההגדרות המשפטיות. באורחות החיים של החברה המרוקאית הפוסט־קולוניאלית נשמר לדת מקום ראשון במעלה וכל התרבות התמקדה באסלאם. מצב חברתי־תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לחילוני כמו בארצות המערב הקלאסיות. מנקודת מוצא זו, כל ניסיון לפתור את בעיית קיומה של קהילה יהודית בתוך חברה מוסלמית רחוקה מחילוניות נדון מראש לכישלון. אמנם בלהט ההתלהבות מן העצמאות, ניסה חלק מן השכבה היהודית המשכילה להתעלם מן הבעיה, אך ההתפכחות לא איחרה לבוא. הנהגת המדינה נקרעה זמן מה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקדמה המערביות דמוקרטיח ובין האחווה הכלל־ערבית שנשבה ממזרח, אך הֵדֵי הפאן ערביזם והפאן־אסלמיזם לא פסחו על מרוקו. הצטרפותה לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל, ותהליך הערביזציה של המינהל הכריעו את הכף ומחקו כל סיכוי להשוואת מעמדם של היהודים במדינה העצמאית למעמדם של היהודים במדינות מערב אירופה החילוניות־־דמוקרסיות.

המפנה בשנת 1961

1961 הייתה שנה קריטית בתולדות מרוקו. במהלכה התרחשו אירועים שקבעו את גורל יהודיה: ב-3 בינואר הגיע גמאל עבד אל־נאצר למרוקו להשתתף בוועידת קזבלנקה ובואו חולל גל התנכלויות ליהודים שנחקקו בתודעת הקהילה כאירוע טראומתי. כעבור שבוע, ב־11 בינואר, טבעה ספינת המעפילים אגוז(פיסס) כשעל סיפונה ארבעים וארבעה נוסעים, חציים ילדים. חודש לאחר מכן, לרגל יום האזכרה לטביעתם, הפיצה המסגרת, כלומר המחתרת היהודית במרוקו, כרוזים נגד השלטונות מה שגרם למאסרים רבים. במארס הלך לעולמו המלך מוחמד החמישי, ימים אחדים אחרי שקיבל לשיחה את ראשי הקהילה כדי להרגיעם. בנו מולאי חסן הוכתר למלך תחתיו. בראשית אוגוסט סוכם המשא ומתן בין ישראל לשלטונות המרוקאים בדבר יציאתם הקולקטיבית של היהודים מן המדינה וב־21 בנובמבר נפתח מבצע יכין לפינוי הקהילה היהודית ולהעברתה לישראל. שנה זו היא ללא ספק נקודת מפנה בתולדות הקהילה, מה ששינה גם את המבנה הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

ביקורו של נשיא מצרים בעיר קזבלנקה זעזע קשות את הקהילה היהודית. המנהיג המצרי סימל את הגאווה הכלל־ערבית והפיח רוח לאומנית באוכלוסייה המרוקאית. מלחמתו בישראל קירבה את הסכסוך הישראלי־ערבי ללבו של המרוקאי מן השורה, חיזקה את לאומיותו הערבית ועוררה בדלת העם עוינות למערב שלא אובחנה קודם. היהודים המתינו בחרדה לאויבה הראשי של ישראל כדי לראות איך ישפיע הביקור על יחס המוסלמים אליהם. ב־2 בינואר 1961 נחת נאצר במרוקו, אך כבר ביום הקודם, הגיעו עדויות על התנכלות שרירותית של שוטרים לעוברים ושבים יהודים. שוטרים העליבו זקנים, נשים וילדים ברחוב מכיוון שלבשו בגדים בשילוב של כחול ולבן, דגלה של ישראל, או מפני שלבשו בגדים שחורים, שפורשו כהפגנת אבלות כלפי אויב ישראל. היו שוטרים שקיללו את ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון. היו שוטרים ששיבחו והיללו את מנהיג העולם הערבי. זו לא הייתה הערצה ספונטנית אלא תולדה של הטפה שיטתית בביטאונים המפלגתיים.

ראשי הקהילה ערכו רשימה מפורטת של פגיעות ביהודים בעשרת הימים השחורים בתולדות הקהילה, מ־1 בינואר עד טביעת אגוז בליל 10 בינואר. הדו״ח מפרט כעשרים אירועים של התנכלות שוטרים למאתיים עד שלוש מאות יהודים שחלקם אף נעצרו. אמנם האירועים הסתיימו ללא פגיעות חמורות והעצורים שוחררו אחרי שעות אחדות, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת השפעתם הרעה על המורל של היהודים. האירוע החמור ביותר במסכת ההתנכלויות של משטרת מרוקו התרחש בשבת, 8 בינואר, אחר הצהריים ברובע עֵין שְׂבְע בקזבלנקה שבו נעצרו עשרים וחמישה תלמידי ישיבת נווה שלום. התלמידים יצאו לפי תומם לצפות בשיירה של נאצר בדרכו לשדה התעופה לפני צאתו ממרוקו ונעצרו על ידי שוטרים שלקחו אותם לחקירה. בתחנת המשטרה האשימו אותם שהם יצאו להפגין נגד נאצר בהשראת ישראל. כשמנהל הישיבה, הרב מאיר וְרֶשְׁנֶר, אזרח שוויצרי, הגיע לתחנה לטפל בשחרורם, ניצלו שוטרים אלימים את ההזדמנות כדי להעליב ולהכות אותו והובילוהו למעצר. במוצאי שבת שוחררו כל התלמידים אך הרב הוחזק במקום. למחרת, נפגשו חברי מועצת הקהילות עם ממלא מקומו של מושל העיר סַדיק אבו איברהימי שהתנצל על התנהגות השוטרים שלא הבינו את ההוראות. הקונסול השוויצרי ומנהל אורט בֶרְנַרד וַאנְד פּוֹלאָק התערבו למען הרב. דוד עמר יצר קשר עם ראש שירותי הביטחון אופקיר. מקס לב החבר היהודי של מועצת העיד קזבלנקה והשר היהודי לשעבר לאון בן־זקן פנו יחד ביום שני לאיברהים זַכֶּרִיָה ממשטרת קזבלנקה שהודה שאכן הרב הוכה ולכן לא רצו לשחררו בעודו חבול. הרב שוחרר רק כעבור יומיים, ב־10 בינואר.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

ראשי הקהילה אספו בשיטתיות נתונים על האירועים, ומסרו אותם למלך כעדות למתרחש. החומר כלל אישורים רפואיים על סימני פגיעות וגם עדויות על ילדים ומבוגרים שהושפלו בידי שוטרים. נשיא קהילת קזבלנקה מאיר עובדיה הגיב מיד על המתרחש. הוא פנה לממלא מקום מושל העיר, מוחמר מדְבוח, ולמפקד המשטרה עלי בֶּלְקָסֶס ותיאר בפניהם את התנהגות שוטרי העיר שפגעו ללא הצדקה בנשים וילדים. המושל הודיע לנציגי הקהילה שמתנהלת חקירה בנושא וביקש להרגיע את הרחוב היהודי. גם איש העסקים יצחק כהן־אוליבר פנה לשותפו הנסיך מולאי עלי עלאווי והתלונן על התנהגות משטרת קזבלנקה. הנסיך השיב שהדברים ידועים לו אך ציין שברבאט למשל לא ידוע על פגיעות ביהודים. הוא הוסיף שהציונים מפעילים מערך תעמולתי גדול במרוקו ומגזימים בתיאור הפגיעות. השר לשעבר לאון בן זקן ציין במרירות בפני זכריה שׁוּסְטֶר ואברהם קַרְלִיקוֹב מראשי הוועד היהודי האמריקאי: ״לפחות המצב ברור והפצע התגלה לעיני כול״.

ראשי המפלגות לא מצאו לנכון לגנות את ההתנכלויות והעדיפו לא להתערב מחשש שייגרם להם נזק בדעת הקהל, דבר שלא עלה בקנה אחד עם הסתייגותם האישית מן הדמגוגיה הנאצרית. עיתון השמאל אַתַחְריִר אף פרסם ב־4 בינואר גינוי להתנהגות הקהילה היהודית בזמן הביקור:

יש לציץ את היעדרות הרב הראשי של קזבלנקה [מן הטכסים החגיגיים לכבוד ביקור נשיא מצרים]. הקהילה היהודית הכריזה על יום זה כיום אבל. כן ניתקו היהודים את עצמם מכלל האומה.

שלושה ימים לאחר מכן, נאלץ העיתון להודות בטעותו ופרסם את תגובת ועד קהילת קזבלנקה, שאמר כי רב העיר וראשי הקהילה לא השתתפו בקבלות הפנים כיוון שלא הוזמנו אליהן. נראה שהשלטונות היו מפוכחים די הצורך לא להביך את ההנהגה היהודית עם הזמנה מסוג זה.

אירועי ועידה קזבלנקה חוללו זעזוע פסיכולוגי ברחוב היהודי, למרות ניסיונותיהם של השלטונות לתקן את הנזק. בשאר היישובים שחיו בהם יהודים לא נרשמו פגיעות, אבל תדמית ״המרוקאי הנחמד״ התערערה. היהודים שהיו רגילים לשמוע רק הצהרות אוהדות הקוראות להם לראות במרוקו את מולדתם ומסבירות להם שהמדינה זקוקה לכישרונותיהם, הופתעו לגלות צד אחר של החיים כמדינה העצמאית. רבים תהו אם אירועים אלה יהיו חד־פעמיים, כתוצר של הסכסוך הישראלי־ערבי במזרח התיכון, או התפתחות מבשרת רעות. גם בחוגים מבוססים נבטו פחדים וחששות ויהודים מן המעמד הבינוני שאלו את עצמם בחרדה מה פשר האירועים הללו ומה הסיבות להתפרצות אנטי יהודית זו. בגלל הפחד התחילו גם יהודים ממעמד זה לתכנן הגירה. משפחות שמעולם לא התענינו בעלייה לישראל לא שללו עוד את הרעיון, מפני החשש מאלימות ברחובות. חסידי מגמת האינטגרציה. בהם מאיר עובדיה ומרק סבח, שינו את טעמם והקצינו את דרישותיהם למימוש זכויות היהודים.

חודשים מעטים לפני טביעת אגח הציג דוד עמר, מזכיר מועצת הקהילות היהודיות, תמונה קודרת של קהילתו בפני משלחת הג׳וינט בביקורה במרוקו באוקטובר 1960. להערכתו כשמונים אחוזים מיהודי הקהילה רוצים להגר ושישים אחוזים מתוכם מבקשים לעשות זאת מיד וזקוקים לעזרה לשם כך. עשרים האחוזים הנותרים מקווים שיוכלו עדיין להישאר במקום אך מביאים בחשבון אפשרות של עזיבה. עם האחרונים נמנו אנשי עסקים החרדים לרכושם. לקבוצה זו אפשר לשייך גם את עובדי המנהל הציבורי. אולם אין לשכוח. טען עמר. שתוך חמש שנים בקירוב יכינו בתי הספר מאגר של עובדים מוסלמים צעירים שיכבשו את שוק העבודה. אז תתעורר בעיית ההתחרות בין עובד יהודי למוסלמי. והיהודים יצטרכו להיאבק על זכויותיהם. והיהודים. אמר עמר, אינם אופטימים: ״היום צריכים אותנו, אבל מה יהיה מחר?״

הסכם הפשרה

אחרי מסע גינויים בעיתונות העולמית בעקבות טביעת אגוז, הבין המלך חסן השני שכדי להבטיח את המשך הסיוע הצרפתי ולזכות בתמיכה כלכלית וצבאית מממשל אייזנהאור עליו לשוות לשלטונו מראה חיובי. למרות החשש לחשוף את שלטונו להתקפות של האופוזיציה, אחרי טביעת הספינה, הבין השלטון המרוקאי שאי אפשר להחזיק באופן מלאכותי את היהודים הדורשים לעזוב את המדינה ואי אפשר לחסום הרמטית את ההגירה הבלתי חוקית מבלי להסתבך עם דעת הקהל העולמית. ישראל יצרה אמנם קשרים הדוקים עם מנהיג האופוזיציה השמאלית מֶהְדִי בן־בַּרְכַּה בעניין הגירת היהודים, אבל העדיפה בסופו של דבר להמר על המלך הצעיר. המטרה הייתה להגיע ללב לבו של השלטון ואם ייווצר קשר, לנצל אותו לא רק לצרכי העלייה אלא גם כצינור דיפלומטי עם מרוקו ולמען האינטרסים המדיניים של ישראל.

למרות ההקלות שהורגשו בתחום הנפקת הדרכונים, חששו ראשי הקהילה שליברליזציה זו תיפסק. ואילו נציגי ישראל השתכנעו שדרכונים לא יספיקו כדי להוצאת יהודים במספרים גדולים. דרוש היה גוף שיתכנן, יארגן ויבצע את הוצאתם הקולקטיבית של היהודים ובמיוחד כדי לפנות את תושבי הכפרים בהרי האטלס שלא היו מסוגלים לעזוב בכוחות עצמם. הם העריכו כי למרות החששות, המצב היה בשל לנטישת השיטות החשאיות להברחה דרך הים שבהן היה אפשר לפנות רק אנשים במספרים מוגבלים. כבר בשלבי התכנון לפני פתיחת השיחות שנוהלו עם השלטונות בדבר הסכם הפשרה, עלה רעיון הפעלתו של גוף נייטרלי, לא ישראלי, שיספק את המנגנון המבצע. גוף מבצע זה היה אמור לפעול במרוקו באופן חופשי באישור השלטונות, אם כי בדיסקרטיות. ארגון היא״ס בעל התדמית ההומניטרית והניסיון בתחום ההגירה, התאים לביצוע המשימה. כך נפחחו, בחודש מאי 1961, ערוצי השיחות בתיווכם של שר העבודה עבּדּ אֶל קָדֶר בֶן גֶ׳לוּן והנסיך מוּלַאי עלי עַלַאוּוי, דודנו של המלך.

תחילה הטילו נציגי ישראל ספק בעצם יכולתו של חסן השני להחזיק מעמד בשלטון במדינה. אך כשהחלו לחפש דרכים להידבר עם הארמון, נוכחו לדעת שעומד לפניהם אדם נבון ומדינאי מתקדם. מסביב למלך היו כמה יהודים ידידיו מנוער ששמרו על קשרים עם החצר אף שלא החזיקו במשרות ציבוריות. לדברי אפרים רונאל ראש המסגרת בפריס:

היו כמובן סיבות סבירות להסכם הפשרה. המלך בוודאי לא התייחס בזלזול להנאה החומרית שהיה יכול להפיק מן ההסכם אתנו. אך לא פחות מדה היה ערך לא מבוטל לאוריינטציה המערבית שלו ולהערכתו את כוחם של היהודים בזירה הבינלאומית.

בראשית מאי 1961 החליט איסר הראל להטיל על ראש המסגרת במרוקו אלכס גַתְמוֹן ליצור קשר עם מתווכים יהודים לניהול שיחות דיפלומטיות עם השלטונות. עד אז מילאו את התפקיד הזה ג׳ו גולן ואלכסנדר איסטרמן מן הקונגרס היהודי העולמי או מתווכים כאנדרה שוּרַקי ומרסל פרנקו מחברת כל ישראל חברים, מכיוון שמגעיהם עם ראשי השלטון לא השיגו את התוצאות המבוקשות, הוחלט לעקוף אותם ולהציע בצעד עצמאי פיצוי כספי גבוה תמורת הסכם מקיף להוצאה קולקטיבית של היהודים. שני אנשי קשר יהודים תיווכו בין נציגי ישראל לשלטונות מרוקו, סם בן אַזְרַף וד״ר יצחק כהן־אוליבר. האחרון המכונה זזאק (שם חיבה לאיזאק), הוא יליד טַנְגָ׳ה, עורך דין, איש עסקים ואיש יחסי ציבור העוסק בשדולנות כלכלית. משנת 1951 ניהל כהן־אוליבר קשרי ידידות הדוקים עם הנסיך חסן. הנציבות הצרפתית החרימה אותו בגלל קשריו עם משפחת המלוכה והאשימה אותו בסיוע לתנועה הלאומית. אחרי הדחת המלך באוגוסט 1953, נעצר על ידי אנשי הנציב הגנרל גִיוֹם. אחרי העצמאות, מינה הנסיך את כהן־אוליבר כ״יועץ אישי מיוחד״. יש לציין שלמרות מה שכתבו שמואל שגב, אַנְנֶס בן־סימון וטד שולץ, הרי לאלי תורג׳מן מקורבו של מוחמר אוּפְקִיר, לרוֹבֶר אַסַךַף עוזרו של השר רֶדָה גֶדיֹרָה ולשר המרוקאי לשעבר ד״ר לאון בן־זקן לא היה קשר להסכם הפשרה עם שלטונות מרוקו.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

עם פתיחתם של תיקים בארכיון הציוני ובארכיון המדינה התבררו עובדות חדשות בעלות השלכות מפתיעות. כבר בחודש אוקטובר 1960, כשלושה חודשים לפני טביעת אגוז, החלו המגעים של ישראל עם הנסיך מולַאי עלי עַלַאוּוי באמצעות כהן אוליבר. אנשי המסגרת ביקשו מאיש עסקים בשם בֶּקיבג ל יצור קשר עם איש עסקים נוסף בשם גוֹמֶנְדְיו ולבדוק אם יהיה מוכן לעדור בהוצאת יהודים ממרוקו באמצעות הספינות שלו או במתן כיסוי נאות לספינות שהופעלו על ידי המסגרת בים התיכון. איש הספנות הסכים לבדוק עם אנשי החצר את הנושא וכאשר היו שניהם במרוקו, הציג גוֹמֶנְדְיו את בֶקינג בפגי כהן־אוליבר. ב־3 בנובמבר 1960 הודיע כהן־אוליבר לשניים שהוא שוחח עם מולַאי עלי עַלַאווי על בעיית יציאת היהודים ושהלה השיב שהוא מוכן לעסקה וביקש עוד פרטים.

שתי בעיות הטרידו את כהן אוליבר בשיחותיו עם בֶקינג: גובה הסכום שישולם על כל מהגר והערבויות או הביטחונות שהישראלים מוכנים לתת כדי להבטיח שהסכום המוסכם אכן ישולם. כאשר בקינג נקב באופן סתמי בסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר לנפש, כהן־אוליבר הגיב שזהו סכום קטן פי ארבעה או חמישה מההערכות שלהם. בקינג התרשם שאיש סודו היהודי של הנסיך הוא איש הגון וישר וניתן לסמוך על הבטחותיו. להערכת רונאל, ברור היה מעל לכל ספק שאנשי הארמון חיפשו דרך להפקת רווחים מן היהודים והם ממהרים למצוא הסדר לפני שיאחרו את המועד. לדעת הישראלי יורש העצר מולאי חסן שניהל באמצעות סם בן־אָזֶרַף משא ומתן עם איסטרמן ידע בוודאי על המגעים של מולאַי עלי עַלַאווי וכהן־אוליבר עם הישראלים והוא בודק ובוחן מי מבין הפרטנרים רציני יותר וגם מבטיח יותר רווחים. הוא ביקש מבֶקינג למסור למרוקאים שהערבות הטובה ביותר נמצאת כבר בידי המרוקאים בצורת מספדים גדולים של יהודים שנשארו במרוקו והישראלים מעוניינים להוציאם.

יש לזכור כי מגעים אלו הם חוליה בשורת שיחות שנוהלו עם יורש העצר וסביבתו. המגע המשמעותי הראשון החל בחודש מארס 1960 עם ביקורו של שר העבודות הציבוריות המרוקאי בן סַאלֶם גֶסוּס בירושלים ופגישתו עם גולדה מאיר ואנשי משרד החוץ ונמשך על פי המלצותיו עם פגישתו של איסטרמן עם יורש העצר באוגוסט אותה שנה. לא ברור למה נפסקו הפגישות עם מולאי חסן, אך אפשר רק לשער שהישראלים הבינו שהם הגיעו לשלב שבו דובר כבר במפורש על הפיצוי הכספי שיש להעניק למרוקו על הנזק הכלכלי שייגרם לה עקב עזיבתם הצפויה של היהודים, טאבו שרק יורש העצר העז לשבור. במצב דברים זה היה על הישראלים להחליט אם הם מוכנים לבצע ״עסקה׳׳ מסוג זה או להמשיך להוציא משפחות בקצב אטי בדרך מחתרתית. נראה שהחלטתם הייתה להמשיך בשני המסלולים מתוך כוונה שפעולה ספקטקולרית בתחום ההגירה תאלץ את מרוקו להעניק חופש יציאה. ניתן היה לחשוב שבשלב זה ההסכם היה על סף חתימה, אך באופן מפתיע הדברים התרחשו אחרת. האירוע הספקטקולרי אכן התרחש מבלי שהישראלים תכננו אותו או התכוונו אליו. כלומר, המחדל של טביעת אגוז.

ההסכם לא נחתם בזמן ואסון אגוז לא נמנע.

אחרי האסון, במארס 1961, התחדשו המגעים עם ארמון המלוכה בדיוק אחרי הכתרתו של מולאי חסן למלך. מסיבה לא ברורה נעלם שמם של כהן־אוליבר ושל מולאַי עלי עַלַאווי והחלו להופיע שמותיהם של סם בן־אַזֶרַף והשר עבּד אֶל קַדֶר בן־גֶ׳לוּן. הפרטים הנוגעים לחלקו של בן אַזֶךַף במשא ומתן עם השלטונות רחוקים מלהיות מדויקים. הכוונה לתיאוריהם הדמיוניים של שמואל שגב ושל דב גולדשטיין המציירים את אלכס גתמון כמושיעם של יהודי מרוקו בדרגה של משיח. בן־אַזֶרַף שימש עם קבלת העצמאות כמנהל כללי במשרדו של שר האוצר הראשון עבד אל קדֶר בן־גֶ׳לוּן. בתום כהונתו התמסר בן־אַזֶרַף לעסקים וחבר מפלגתו בן־גֶ׳לוּן התמנה לשר העבודה והעניינים הסוציאליים בממשלתו של חסן השני. ימים אחדים אחרי שיחת איסטרמן עם יורש העצר בחודש אוגוסט 1960, נערכו התייעצויות במשרדה של גולדה מאיר בירושלים שבהן הוחלט על הידברות חשאית עם הנסיך חסן בתיווכו של בן־אַזֶרַף. כל הגורמים היו תמימי דעים שבן־אַזֶרַף הוא המועמד הטוב ביותר למשימה עדינה זו של ״קניית הנסיך׳ גם מפני ששימש כמנהל עסקיו של הנסיך וגם מכוח מעמדו במועצת הקהילות היהודיות ובזכות רמתו האינטלקטואלית שהנסיך העריך מאוד. אחרי אסון אגוז היה ברור שאין לעסוק יותר בשתדלנות דיפלומטית אלא בעסקה שתמורה כספית בצדה. ישראל העניקה בעבר פיצוי כספי למדינות, כגון עיראק ורומניה. שהיו עלולות להינזק כלכלית מיציאת היהודים מארצותיהן. את העיקרון הזה החליט משרד החוץ להחיל גם על מרוקו.

כרמית גתמון מעידה על וויכוחים קשים שהתנהלו בין בן־אַסזֶרַף ואשתו זַ׳אניןַ ובין בעלה שהגיע לביתם להתייעצויות במשך חודשים אחדים. גתמון היה חסר סובלנות ולא תמיד קיבל את ניתוחיו האינטלקטואליים של בן אַזֶרַף. הוא לחץ לבצע את הדברים מהר ככל האפשר אך מארחו התעקש לגשת לנושא בזהירות כדי לא לסכן אנשים לשווא. הוא ביקש לנהל בעדינות את המגעים עם בית המלוכה ובמיוחד לא לדבר עם המלך ישירות על נושאים כספיים דבר שהיה מתקבל כגסות רוח. בן־אַסֶרַף לא נכנע ללחצי גתמון והציע ליצור מסלול גישושים מקביל בתיווכו של מולַאי עלי עַלַאווי ובאמצעות כהן־אוליבר. הוא דרש לא לערב ישירות אישים יהודים בנושא ישראלי מובהק ובמיוחד לא את מזכ״ל מועצת הקהילות דוד עַמַר. בחודש מאי. הצליח בן־אַזֶרַף לארגן פגישה בפריס בין גַתְמון לשר בֶן־גֶ׳לוּן. על פי גרסה זו, גַתְמון הופיע לפגישה בתחפושת והציג את עצמו בשם בדוי. בֶן גֶ'לוּן עדיין לא ידע את זהותו של גַתְמון ומה מעשיו במרוקו אך ניחש בוודאי שמדובר בנציג ישראלי בכיר. השלושה בילו שעות אחדות בליבון בעיות ההגירה ובתום השיחה הודיע בֶן גֶ׳לוּן שעליו להתייעץ תחילה עם המלך אך כבר עכשיו היה ברור שהיא״ס תופיע כגורם בכל הסכם בין הצדדים. הסיכום העקרוני בין הסוכנות היהודית ובין היא״׳ס. שהארגון ישמש כיסוי לפעילות השליחים הישראלים, הוצג בפני בן־אַזֶרַף עוד לפני חודש מאי. בין מחצית מאי לסוף יולי 1961, התקיימו שש פגישות בין גַתְמון לבן אַזֶרַף. חלק מהן בהשתתפותו שגריר ישראל בפריס ולטר איתן. ההבנות של סם בן־אַזֶרַף עם בֶן־גֶ׳לוּן כללו סעיף כלכלי שהפך לתקדים ביחסי ישראל עם מדינות המסרבות לאפשר יציאת יהודים משטחן. הדרישה לפירוק רשת העלייה המחתרתית הישראלית עוררה קשיים במהלך המשא ומתן. בעיני השלטונות המרוקאים תנאי זה היה עקרוני, משום שהמחתרת גרמה מבוכה לממשלה ולמלך. גַתְמון ואנשיו סירבו להפסיק את פעילותם עד שיהיו בטוחים שהממשלה המרוקאית תעמוד בהבטחותיה. אמנם הובטח לישראלים שהדבר יסתדר מאליו כשיושג ההסכם הסופי, אך על כל צרה שלא תבוא המשיכו ראשי המסגרת להוציא יהודים באופן מחתרתי גם בתקופה זו. במהלך המשא ומתן אף נתפסו יהודים בצאתם את הארץ שלא כחוק, אך השלטונות לא ניצלו עובדה זו להכשלת המגעים.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הפרטים והביצוע של העסקה עוררו במה מחלוקות:

כשהושג ההסכם על הוצאת היהודים, החל מיקוח בענייני ביצוע, שנסב על כמה צירים. הייתה שאלת גובה הסכום שיש לשלם תמורת מתן רישיון יציאה ליהודי וכן היה מיקוח מייגע על סדרי התשלום (מפרעות ותשלום לאחר יציאת מספר מוסכם של יהודים) ועל המספר הכולל של רישיונות יציאה שבדעת השלטונות לתת.

 בישראל, הציג גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר שביט, את השאלה אם המלך ער לעסקה ומוכן להתחייב אישית לדאוג ליציאת היהודים עם קבלת המקדמה הכספית. שר האוצר לוי אשכול טען שישראל אינה יכולה לשאת בהוצאות התשלום. לשאלה לשם מה דרושה מקדמה של חצי מיליון דולר, השיבו המרוקאים שהם מעוניינים לדעת אם הישראלים מתייחסים ברצינות להצעותיהם. אך הראל חשש שכוונת המרוקאים הייתה לעצור את ההגירה הבלתי חוקית עד שיתאימו כראוי לחיסולה: ׳׳היינו משוכנעים שוו הייתה מלכודת עבורנו(…) אולי הם רק משטים בנו ומוליכים אותנו שולל״׳. ראשי הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן. ג׳ו גולן ואיסטרמן לא התייחסו למרוקאים בחשד כמו הראל, אך התנגדו להסכם שכן לדעתם לא צפויה ליהדות מרוקו סכנת השמדה ולכן אין הכרח בפינוי קולקטיבי.

נוסף על הדרישה להפסקת ההגירה הבלתי חוקית, דרשו המרוקאים שהגוף שיבצע את ההגירה לא יהיה ישראלי או ציוני, אלא גוף וולונטרי-הומניטרי וביקשו גם לשתף חברות הובלה מרוקאיות במבצע. להבטחת החשאיות, היו פעולות היציאה צריכות להתבצע בדיסקרטיות בשעות הלילה. המרוקאים הקפידו לדרוש שההגירה תכלול את כל בני המשפחה ולא רק חלקים מסנה. הם התנגדו לכך שהצעירים, המשכילים והבריאים יהגרו ואילו במרוקו יישארו הקשישים, החולים והנכים. כך אילצו שלטונות מרוקו את המוסדות הישראלים לבטל את מדיניות הסלקציה. מצד שני, נציגי ישראל שחששו מיציאה בדרכונים אישיים המחייבים את מבקשיהם לפנות לדרגים מקומיים, דרשו שהיציאה תתבצע רק בדרכונים קבוצתיים המאפשרים גמישות בביצוע.

בסוף יולי, הביא בֶּן-גֶ'לוּן הסכמה אישית של המלך שכללה בשלב ראשון יציאה של חמישים אלף יהודים לאירופה, לקנדה או לאמריקה אך לא לישראל.

בהתייחסו להצעה הפיצוי הכספי. ביקש בֶּן־גֶ׳לוּן מקדמה על סך 500,000 דולר וכן 250 דולר לכיסוי הוצאות היציאה של כל מהגר יהודי. השר ביקש שהכסף יימסר במזומן בז'נבה. סכום זה של 250 דולר לנפש היה גבוה בהרכה מן הסכום של עשרה עד חמישה־עשר דולר שהציע בזמנו המתווך בֶּקינג לפני אסון אגוז או מסכום גבוה פי ארבעה או חמישה שהציע כהן־אוליבר. על פי המשך הדיווחים מתברר שהסכום שעליו סוכם לגבי חמישים אלף היהודים הראשונים היה מאה דולר לנפש. אך סכום זה כוחו יפה היה רק -לתקופת הביניים׳׳ ולפי ההסכם היד. אמור להשתנות בהמשך ולעלות עד ל־250 דולר. אחרי פגישת איתן וגַתְמון עם בֶּן־גֶ׳לוּן. הושג באוגוסט הסכם על יציאת חמישים אלף יהודים, אך המשא ומתן על פרטי הביצוע נמשך גם בספטמבר. רונאל מדגיש שההסכם עם המרוקאים נשאר בעל פה ולא נחתם שום מסמך בנושא. גם מקורות היא״ס מציינים שלא היה צורך בהסכם פורמלי. לדבריהם זה היה סיכום דיסקרטי בעל פה: הכסף החליף ידיים והנוגעים בדבר נדרשו לעמוד בהבטחותיהם.

מסמך של המסגרת מ-8 באוגוסט 1961 מתייחס להסכם כדבר שכבר נחתם בין שני הצדדים. לאור המצב החדש. הציע רונאל למפקדו בישראל היערכות חדשה של המסגרת שתותאם לתנאי ההסכם ולקשר של המסגרת עם ארגון היא״ס. לדבריו יש להחזיק במרוקו שני גופים. המסגרת תמשיך לפעול ״בקונספירציה מוחלטת כפי שהיא פועלת כיום אם כי בשיטות שונות״. היא תתרכז בהמרצת העלייה ובהכנת המשפחות ליציאה. הגוף השני. היא״ס, חלקו האחד יהיה חשאי למחצה ויפעלו בו ישראלים בתפקידי סגני מנהלים או במיון העולים בהתאם לסדרי העדיפויות שיקבעו על־ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בארץ. בין עובדים אלה יהיו גם שניים או שלושה רופאים ועובדת סוציאלית שימיינו את המועמדים לעלייה לפי מצב בריאותם. חלקו השני יישא אופי גלוי ורשמי, אם כ״הנהלת חברת הנסיעות״ שתוקם אם כנציגי ארגון סעד. עובדיו יהיו גם ישראלים בעלי נתינות דרה ותיעוד אותנטי וגס יהודים מקומיים. דבר נוסף שהובא בחשבון היה הדרישה לספק רשימות של עולים לשלטונות המרוקאים, אלה ינפיקו ליוצאים דרכונים קבוצתיים והמסגרת תדאג להסעת המשפחות בדרכים לגיטימיות.

ב־21 באוגוסט 1961. מסר המלך חסן השני לעַבְד אֶל קַדֶר בֶן־גֶ׳לוּן שהוא עומד להודיע לממשלה באותו יום על מתן חופש יציאה ליהודי מרוקו, שיאשר את הסכם הפשרה עם הישראלים. לפחות שישה מתוך שמונה-עשר שרים בממשלת המלך חסן השני ידעו על ההסכם עם היא״ס, בהם שר העבודה בֶן־גֶ׳לון. שר הפנים רֶדָה גֶדירַה. שר המסחר ד״ר מוחמד בן חיִמָה. ושל החינוך ד״ר יוּסוּף בֶּן עַבָאס. לשרים אלה הצטרפו בממשלה שהוקמה ב-19 ביולי 1962 השר לעבודות ציבוריות בֶּן סָאלֶם גֶסוס ושר המשפטים אחמד בַּחְניני שגם הם ידעו על ההסכם. ייתכן שגם שר ההגנה מַחְג׳וּבִי אַחֶרְדַן והשר למפעלים ממשלתיים מוחמד לַע׳זַאוּוי היו בסוד העניינים. לשרים אלה הוסבר שההסכם על הגירת היהודים יזכה את מרוקו בסיוע כלכלי מארצות הברית. לטענת האופוזיציה משמאל שהיהודים מהגרים לישראל ובכך מחוקים את צה״ל במלחמתו במדינות ערב, השיב אחד השרים שלא ייתכן שמדינה שאוכלוסייתה מתה שניים וחצי מיליון תושבים, בהתכוונו לישראל, תהיה מסוגלת לקלוט כמות כה רבה של יהודים מרוקאים עניים.

באוגוסט 1961 נכנסה לתמונה ההנהלה הראשית של היא״׳ם בארצות הברית. משרדי הארגון במרוקו נסגרו בעבר ביולי 1959 אחרי פרסום צו המרוקניזציה של העמותות, אך נציגיו המשיכו בפעולתם מבתיהם. מנכ״ל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ברוך דובדבני נפגש בניו יורק עם מוּרי גוּךפיין נשיא ארגון היא׳׳ס והציע לו שארגונו ישמש כארגון חזית לפעילות המסגרת. על פי ההסכם הבלתי כתוב, הארגון האמריקאי יהיה אחראי רשמית להגירת היהודים ממרוקו וכל שליחי המוסד והפעילים המקומיים יהפכו לעובדי היא״ס. כשיתחילו המרוקאים בביצוע ההסכם. כל הפעילות תהפוך ללגלית עם גושפנקא של המלך.ישראל גֵיינור יעקובסון, המנהל האירופאי של היא״ס, האחראי גם על צפp אפריקה, הטיל על נציגו רפאל ספַּניאַן, את ביצוע המשימה ונראה שהאחרון נטל חלק במגעים עם בֶּן גֶ׳לוּן.

פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים-יגאל בן־נון

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר