צדק חברתי


התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

 

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי

(מדור גירוש ספרד ואילך)

בתורה שבכתב ושבע״פ מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. התורה שואפת למנוע מעשי עוול, ותובעת לעשות חסד עם הסובל והאביון. בספרות ההלכה לא מצאנו מגמה לשנות את סדרי החברה והכלכלה ברוח סוציאליסטית. אין בה שלילת זכותו של האדם לשלוט על רכושו ועל הישגיו הכלכליים. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים-המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה ״כי לא יחדל אביון מקרב הארץ״(דברים טו: יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית-רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסויימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק.

הבה נבדוק באיזו מידה נאבקו חכמים הלכה למעשה, להגשמת מטרות אלה. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים. החכמים, כגורם מוסרי ונייטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, וכמיצגי דבר ה׳, ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, איפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות.

עמדותיהם של חכמים אינן תמיד אחידות. היו שגילו עמדה תקיפה כלפי מעשי עוול ועיוותים חברתיים, ואחרים גילו עמדת ביניים פשרנית, ואף פרו קפיטליסטית. נדון בנושא זה כפי שהתבטא בקהילות של מגורשי ספרד בארצות הים התיכון, במזרח התיכון ובמגרב מאז גירוש ספרד.

התחומים בהם היה על החכמים לקבוע עמדה היו מגוונים: חלוקה צודקת יותר של נטל הכנסות ולא לפי נפשות¡ בעיות מס מירבים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים¡ נגד הפקעת מחירים¡ בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון¡ נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות¡ עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת¡ ולבסוף, מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. מבחינה משפטית ניתן לחלק את המקרים לשניים:

א)   כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.

ב)    כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין או בכינויים נרדפים: ״במידת חסידות״, ״למען ילכו בדרך טובים״, ״ויעשו הטוב והישר״, ״כדי לצאת ידי חובת שמים״ ואף ״על צד האנושות״. כל זה בניגוד לדין תורה.

עימות על רקע חלוקת נטל המיסים

המיסים שהוטלו על ידי השלטונות העות׳מאניים והסולטאנים במארוקו – מס הגולגולת ושאר המיסים הבלתי חוקיים – הוטלו בדרך כלל באופן גלובלי על הקהל, והיה איפוא, על יחידי הקהל לחלק את המכסה המוטלת על כל אחד. נוסף לזה נגבו מיסים להחזקת השירותים הקהילתים. על רקע זה התעוררו מדי פעם ויכוחים סביב הנקודות דלקמן:

  1. האם תשלום המיסים הוא לפי ממון או לפי נפשות.
  2. מהי המכסה המירבית של הכנסות, אותה מעריכים לשם תשלום מיסים.
  3. בעד או נגד מס עקיף על מצרכים.

ברור, כי בכל אחד מהתחומים הנ״ל לחצו העשירים לצד אחד, ואילו הבינוניים והעניים לכיוון מנוגד.

ועתה נבדוק כמה קווים שאפיינו את עמדתם של החכמים שנזקקו לשאלות דלעיל במציאות.

התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי (מדור גירוש ספרד ואילך)

לפי ממון או לפי נפשות

אף כי בעיקרון התקבלה ההנחה כי מיסים יש לשלם לפי ממון, כלומר לפי גובה ההכנסה, בהתאם לתפישה פרוגרסיבית, הרי פרצו מידי פעם ויכוחים על כך, וביחוד כשהוטלו היטלים ותשלומים אחרים החורגים מהמיסים הרגילים. בעיית הגבייה לפי ממון או לפי נפשות, נידונה כבר בתלמוד (ב״ב, ז ע״ב¡ ב״ק קטז ע״ב) ועל פי זה נפסק בספרי הפוסקים, כי במקום שקיימת סכנת נפשות, כלומר, חיי אנוש, משלמים לפי מספר הגולגולות במשפחה, ללא התחשבות בהכנסות¡ ואילו אם התשלום מיועד לשמירת רכוש או להצלתו, יש לשלם לפי ההכנסה. הדבר מבוסס על הדוגמה המובאת בתלמוד על גייס התוקף שיירה, וכדי להשתחרר ממנו יש לפצותו.

התשלום יבוצע לפי ממון, דהיינו הסוחר שיש לו סחורה רבה יותר, ישלם יותר, כי ההנחה היא שהם באים לשדוד רכוש. היו הוצאות שלגביהן נפסק כי תיעשה פשרה, כגון שכירת חזן על ידי הקהל, חציה לפי ממון וחציה לפי נפשות.

יחד עם זאת, היו מצבים שבהם לא היה ברור כיצד לשלם, ואף אם היה סביר שהתשלום יבוצע לפי ממון, תבעו בעלי היכולת שיבוצע לפי מספר הנפשות במשפחה. במקרים כאלה קבעו החכמים שישלמו לפי ממון.

אף כי לא היה ספק מבחינת הדין כי הערכת המיסים לשלטונות צריכה להתבסס על גובה ההכנסה, היו מקומות שהרוב הצליח, לפי האינטרס שלו, להנהיג נוהג שהוא מנוגד לזה.

על מקרה כזה מספר ר׳ יהושע בנבנשתי (דיין קושטא החל משנת שע״ב – 1612, עד פטירתו אחרי תכ״ב – 1662). הוא נשאל על מעשה בקהל בן חמישים יחידים (בעלי בתים), שעשרים מהם התקוממו נגד מרות הרוב, סירבו לקבל החלטה על בחירת שלושה ממונים, בטענה כי בקהלם עשיר ואביון משלמים אותם מיסים, ללא התחשבות במצבם הכלכלי.

השאלה היא, האם גם במצב זה תופס העיקרון של כפיית הרוב את המיעוט. התשובה שלילית, כי במעשי עוול אין הכלל של רוב ומיעוט תופס.

היו מקומות בהם שילמו כמה קהילות במשותף את מיסיהן לשלטונות. בשאלה שהגיעה מאנקונה והוצגה בשנת ת״ף (1720) לר׳ משה בן שלמה אמאריליו משאלוניקי (תנ״ו – תקי״ט, 1759-1696) מדובר בארבע קהילות באיטליה שנהגו כך, על פי פקודת השלטונות. אירע פעם שקהל א׳ המכונה ״טבריה״ לא פרע חלקו, ואנשי קהל ב׳ המכונה ״ציפורי״ נדרשו על ידי השלטונות לפרוע במקומם את המס. אלה תובעים מבני הקהילות ג׳ וד׳ שישתתפו בתשלום במקום קהל א', ואלה מסרבים ואומרים שישלמו רק אחרי שיופעל לחץ על קהל א׳, ורק אם יתברר שאינם משלמים, אזי ישלמו במקומם, אבל אז ״הפרעון יהיה לפי ממון ולא לפי מניין בתי הכנסת, כי אינו מן הדין שבית כנסת שהיו בה עשירי עם ואחרת שיהיו יושביה עניים ומרורים יפרעו אלו כמו אלו״.

כלומר, דורשים שהחלוקה תהיה לפי רמת ההכנסות. העניין הובא לדין בפני רבני ירושלים. לאחר מכן נמצא כתב מרבני ירושלים האומר, כי עול המיסים צריך להתחלק לפי העיקרון של ״לעשיר לפי עושרו ולעני כפי עוניו״, כלומר, לפי היכולת הכספית. בהתמודדות בין העשירים לזולתם, נאלצו השכבות הבינוניות והעניות להסכים לעיתים, לפשרה בלחצם של העשירים. כך קרה ביאנינה שביוון, בה היה נוהג שהמיסים שולמו לפי ממון והמחצית השנייה לפי נפשות. ר׳ יוסף בן דוד פילוסוף, שכיהן בתור דיין בשאלוניקי, בשליש הראשון של המאה הי״ח יצא נגד מנהג זה וכתב ״שאינו ראוי כלל, אלא הכל יהיה לפי הממון״, כולל תשלומים לשוחד, זולת מס הגולגולת שיהיה לפי הראשים, כמו שגזר המלך.

נוסף למס גולגולת היו תשלומים אחרים, שעל יחידי הקהל היה לשלם, כמו מיסים הזדמנותיים שרירותיים, עלילות, קנסות, מכסים והיטלים מיוחדים על סוחרים ובעלי מלאכה, וכן מיסי קהל להחזקת שירותיו.

ניגודי אינטרסים קבעו בשיקולים לחלוקת הנטל. העשירים היו מעוניינים שיוטלו לפי נפשות. האחרים, ולצידם החכמים, דרשו בדרך כלל שישולמו לפי ממון, כלומר, לפי היכולת הכספית.

להלן מקורות אחדים מתשובותיהם של חכמי מארוקו בנושא זה: ר׳ יעקב אבן צור קובע כי מיסים המוטלים על בעלי חנויות ושולחנים, יש לשלם לפי הממון, כלומר, לפי עושרו של כל בעל חנות.

כיוצא בזה המכס המוטל על סחורות. כך כותב ר׳ יצחק בן שמואל אבן דנאן, מחכמי פאס (תקצ״ו-תר״ס, 1900-1836).

מעשה בחברת הצורפים בפאס במאה ה-18, שהוטל עליה קנס כעונש על כי נמצאו סיגים בכסף. עלתה שאלת החלוקה של הקנס. ר׳ משה טולידאנו ענה כי המפתח לגובה התשלום ייקבע על פי ההערכה שמעריכים כל אחד לתשלום מס גולגולת, דהיינו לפי רמת הכנסותיו.

גם שוחד הניתן על ידי קבוצת אנשים, יש לשלם לפי רמת ההכנסות. דוגמה לכך מהבלקן, מהמחצית השניה של המאה הי״ח, על פי תשובתו של ר׳ שמואל קונפורטי מחכמי שאלוניקי. קבוצת מעבדי עורות ששילמה שוחד לשר העיר במקום לשלם את המס המוטל עליה, היתה חלוקה בדעותיה בדבר צורת התשלום. העשירים אמרו שישלמו לפי החנויות או לפי גולגולת, והעניים דרשו שישלמו לפי ממון. לפי זה סוחר מצליח ישלם יותר. תשובת החכם מצדדת בעמדת האחרונים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 171 מנויים נוספים

יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר