צפון אפריקה


היהודים המערביים כחלוצי היישוב בארץ – ד"ר זאב וילנאי

DEMANAT

יהודים מערביים היו גם בחברון ואחד מהם היה החכם הנודע רבי אברהם אזולאי, יליד פאס, בעל הספר " חסד לאברהם " הנודע בקבלה ובו דרושים מעניינים על הארץ ועל זכויות תושביה. הוא נפטר בה בשנת ת"ד – 1644. חתימתו דומה לספינה, לפי האגדה לזכר הצלתו מטביעה בעת הפלגתו בספינה על ארץ הקודש. נכדו היה החיד"א – הרב חיים יוסף דוד אזולאי.

מערבים מעטים התגוררו גם בעיר המקובלים צפת. אחדים מהמקובלים הנודעים בין גורי האר"י הקדוש בצפת, במאה השש עשרה, היו במוצאם מערביים, זוהר הקבלה ופרסומו הרב של האר"י הקדוש, הביאו איתם מהמערב הרחוק, אל צפת במרומי הגליל העליון.

אחד מהם היה סלימאן אוחנה מרבני פאס, שחי בצפת על כתיבת תפלין וספרי תורה. מסופר " ועוד עד כה נמצא בצפת ספר תורה עתיק שנכתה על ידי רבי סלימאן אוחנה וההמון מעריץ אותו "

מערביים אחרים היו רבי מסעוד אזולאי, מאבות רבי אברהם אזולאי הנזכר, רבי יוסף טובול ורבי אברהם הלוי ברוכים אשר נהג לשוטט בחוצות צפת בלילות ולקרוא את אנשיה לתפילה " אולי ישמע ה' את קול תפלתנו וירחם על עמו שארית הפליטה ישראל "

האגדה מספרת עליו " שראה השכינה עין בעין בהקיץ בכותל המערבי ". אל קהל המקובלים בצפת הצטרפו גם עולים אחדים שבאו מחבל דרעה, בדרומה של מרוקו, שבו הייתה רווחת תורת המסתורין בקרב תושביה היהודים.

חכם מערבי אחר תושב צפת היה רבי יששכר בן סוסאן, אף הוא מעיר פאס. העדות השונות בה בתקופתו, יצא לאור לראשונה בשנת שכ"ד – 1564 .

בראשית המאה התשע עשרה גדלה העליה מתושבי אפריקה היהודים אל הארץ ורובם התיישבו בירושלים. בהיות עדת המערבים קטנה, היא הייתה כפופה לספרדים, אולם מסיבת קיפוח בזכויותיה פרצו סכסוכים ביניהם.

לבסוף הצליחו המערביים להשתחרר ולהקים קהילה בפני עצמה. על הסכסוך החמור ביניהם פורסם קונטרס שהוציאו לאור החכמים הספרדים ונגדם יצאו המערביים בקונטרס אחר " משפט לאלהי יעקב " שנשלח, למרות ההתנגדות הנמרצת של הספרדים אל קהילות היהודים בארצות אפריקה הצפונית.

תמונה מפורטת על מצב עדת המערבים בירושלים, בשנת תרכ"ז – 1866 – מתוארת בתזכיר שהוגש לידי משה מונטיפיורי :" לוח שמות בני ישראל דקהילה קדושה מערבים הי"ו היושבים בעיר העתיקה ירושלים תובב"א אשר נעשה בפקודת השר הגדול מורנו ורבנו משה מונטיפיורי, השם ישמרהו בשנת תרכ"ז לבריאת העולם.

שמותם מקום מולדתם, גילם זמן בואם לארץ הקודש, מהות כספם, מלאכתם, פנוי או נשוי, שם האשה, מספר הילדים וגילם, הערות , מספר הנפשות במשפחה וכו….. מתוך התזכיר נראה שהיהודים המערבים באו ממרוקו, אלג'יר, טוניס וטריפולי. בו נזכרות הערים השונות : אלג'יר, טנג'יר, פאס, רבאט, ודאר אלביצ'ה, היינו הבית הלבן וזהו שמה הערבי של העיר קזבלנקה.

מעניין התאור של משלוח ידם של המערבים ומצבם הכלכלי, מוכר פחמים, רוכל בכפרים, נושא סבל, משרת ב " אוספיטאל אינגליז " ( בבית החולים האנגלי ), לומד עם בטלנים, מתקן מנעלים ושנים, חייט ופייטן, מסובב בשווקים בסחורה על השכם.

כך נאמר על אחד והוא " כלוא בבית ונהנה מצדקה ", על אחר, " שוטה וכלוא בד' אמותיו "… ברשימה מיוחדת נזכרות האלמנות בעדה המערבית ומקורות פרנסתן : משרתת בבתים, עושה ספונג'ה, ( שוטפת רצפות ), תופרת לכשתמצא, מרקידה קמח וכו'….

התזכיר מביא את שמות בתי הכנסת ובתי המדרש. בסוף מספרים כותבי התזכיר : איו בינינו כיום עובדי אדמה, אולם כמה עניים שהם בלי מלאכה ומחיה רוצים לעבוד באדמה ובחקלאות, אך אין ידם משגת לקנות שדות וכרמים. ואם ימצא מי שיחזיק בהם הן נכונים לשעבד עצמם לקרקע, לעבדה כיאות, כדי לזון את בני ביתם ".

בקרב עדת המערבים בירושלים התפרסם רבם דוד בן שמעון, המכונה דב"ש, שעלה מהעיר רבאט במרוקו בשנת תרי"ד – 1854 – והיה רב, סופר ועסקן ציבורי חשוב בעדתו. הוא חיבר בה את ספרו " שערי צדק , מעלות אדמת הקודש בו ימצאו נופש לנפשם המסתופפים בחצרותיה ובא לצין גואל ", הרב דב"ש נפטר בירושלים בשנת תר"מ – 1880.

ביוזמת רבי דוד בן שמעון נוסדה השכונה השניה מחוץ לחומת ירושלים והיא "מחנה ישראל ", בימינו קבוצת בתים בצד רחוב דוד המלך ומול פינת רחוב הס. רחוב סמוך נקרא כיום על שמו של הרב המייסד.

השכונה המערבית " מחנה ישראל " נבנתה בשנת תרכ"ח – 1868, שמונה שנים לאחר בניינה של מכנות שאננים בקרבתה, והיא הראשונה מחוץ לחומת ירושלים. המגרש של שכונה זו נרכש בשנת תר"י – 1850. וזהו המגרש הראשון שנרכש בידי יהודים מחוץ לחומת העיר העתיקה. התושבים היו בהתחלה כולם מיוצאי אפריקה הצפונית, ולפיכך הייתה מכונה גם שכונת המערבים.

הקשרים בין יהודי צפון-אמריקה לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז אברהם דוד

 

הקשרים בין יהודי צפון-אמריקה  לארץ -וישראל במאוה הט"ו והט"ז%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8

אברהם דוד

על יהודי צפון-אפריקה (המגרב) בארץ-ישראל , המכונים מערבים , יש לנו עדות ברורה מאמצע המאה ה – 15 , והעדויות עליהם מתרבות והולכות מהתחלת התקופה העות'מאנית (שנת 1516 ) ואילך . אולם אין פירוש הדבר שישובם בארץ החל בתקופה זו . קשריהם עם ארץ -ישראל בראשית ימי-הביניים הם נושא הזוכה אך לאחרונה להתעניינות מחודשת . לאור מסמכים חדשים מן הגניזה הקאהירית.

עלייה והתיישבות בארץ-ישראל

מסוף המאה ה- 14 מצויים אי-אלה סימנים לזיקתם של יהודי צפון-אפריקה לארץ- ישראל . ביטויים שונים לכך מצויים בתשובות של חכמי ספרד . שהגיעו לאלג'יר לאחר גזירות קנ"א ( 1391 . ) מקורות אלה , שכבר נדונו על-ידי חוקרים אחדים , מצביעים על חכמים ואישים מהמגרב שהתיישבו בארץ -ישראל ועל אחרים שדאגו לסיוע חומרי ליושבים בה . יהודים מאלג'יר לא גילו עניין ממשי בעלייה לארץ-ישראל , לדברי ר' שמעון בן צמח דוראן (הרשב"ץ), מחכמי אלג'יר, הכותב במחצית הראשונה של המאה ה- 15' : מיום היותי על האדמה הזאת גרוני ניחר בקראי חכמי יועצי המחוז קומו ונעלה ציון ואין קול ואין קשב' . למרות עדות זו , מצינו ידיעות כלשהן על קשריהם של אנשי ירושלים עם המרכז היהודי באלג'יר, כפי שמלמדות תשובותיו של ר' שלמה )הרשב"ש) בן הרשב"ץ , שנשאל בענייני הלכה על-ידי אנשי ירושלים .

באמצע המאה ה- 15 התגוררה בירושלים קבוצה של יוצאי צפון-אפריקה , אשר כונתה 'מערביים' , ויחסיה עם האשכנזים בעיר זו היו מתוחים . על כך מספר ר' ישראל איסרלין , מחכמי אוסטריה באותה עת, הכותב על חובת העלייה לארץ-ישראל ומציין : 'אמנם שמעתי כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה' . אפשר שיש בעדות זו כדי להצביע על היות קהילה של מערבים בירושלים כבר במאה ה – 15. במחצית השנייה של המאה ה – 15 התארגנה קבוצת יהודים ממארוקו , בראשות ר' חלפתא בן לוי , לעלייה לארץ -ישראל , אולם נראה כי עיכובים שונים מנעו את יציאתה לדרך . ברבע האחרון של המאה ה- 15 וברבע הראשון של המאה ה- 16 מוצאים אנו את שלמה בכ"ר חלפתא בין חכמי הקהילה בירושלים , וחכם בשם שמואל חלפתא ואחיו של ר' חלפתא , הוא 'יוסף ברכייה ר' לוי . . . בן אלייד' שישב בירושלים בשנת רנ"א , שאולי גם הם היו מאותה משפחה .

ידיעה נוספת על תלאות העלייה מצפון-אפריקה היא על אודות 'ר' יוסף בן רבי משה אבן סוסאן מפאת המערב' בדרכו לארץ , והיא מובאת באיגרת מהמחצית השנייה של המאה ה- 15 , מאת ר' מיכאל באלבו שישב בקאנדיאה .

 במחצית השנייה של המאה ה – 15 ובמאה ה- 16 ישבו בירושלים אחדים מבני משפחת שולאל , שמוצאה מספרד ולאחר גזירות קנ"א הגיעו רבים מבניה לקהילות שונות בצפון-אפריקה וישבו שם . אחד מחשובי בניה , נתן הכהן שולאל , שימש בנגידות במצרים בשנות רמ"ד-רס"ב (1484- 1502) , אך קודם לכן ברח מירושלים , כפי שמספר עליו ר' עובדיה מברטנורא , שנתוודע אליו במצרים בשנת רמ" ח ( 1488: ) ואשר הוא היום נגיד , ישב בירושלים ימים ושנים רבות , וברח מירושלם מפני הזקנים המלשינים והמוסרים אשר היו לשם , ושמו ר' נתן הכהן . והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן , והוא מארץ ברבריאה .

בן אחותו וגיסו של ר' נתן שולאל , שמילא את מקומו בנגידות יהודי מצרים בשנות רס"ב -רע"ז (1502- 1517) , היה ר' יצחק הכהן שולאל , שהיה , קרוב לודאי , גם-כן מצפון-אפריקה . הוא בילה את שארית ימיו בירושלים לאחר הכיבוש העות'מאני ונפטר בטבת שנת רפ"ה (סוף 1524 ).

פרטים מרובים יותר הגיעו אלינו על המערבים בארץ-ישראל במאה ה- 16 . צפון- אפריקה שימשה כמקום קליטתם של חלק ניכר ממגורשי ספרד ופורטוגאל , והיו מהם שעלו בשלב מאוחר יותר לארץ-ישראל בדרך היבשתית החוצה את הרי האטלאס . שניים מהם , ר' אברהם זכות ור' יעקב בירב , היו מן הדמויות המרכזיות בעולם היהדות בדורם . ר"א זכות, היסטוריון ואסטרונום נודע , שהה שנים אחדות בצפון-אפריקה ובכלל זה בתוניס , השלים בה את חיבורו 'ספר יוחסין ' בשנת רס"ר ( 1504)ועלה לירושלים בשנת רע "ג (1513  ) ר' יעקב בירב שימש שנים אחדות ברבנות בפאס , ואחר-כך עלה דרך מצרים לירושלים ושימש בה כראש ישיבה בעשור השני של המאה ה- 16. כעבור שנים אחדות התיישב בצפת והיה מגדולי חכמי ארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה ה -16.

פעמים 24

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אבטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

בעיה אחרת שהתעוררה בסוגיה זו היא מתחום המיסוי הפנימי של הקהילה. כנפוץ בקהילות ישראל, נהגה הקהילה להטיל מס כדי לספק את צרכיה הפנימיים ובמיוחד את צורכי הסעד לשכבות הנזקקות. מס זה נקרא במקורות ממרוקו ׳מס ־הוצאות׳ לעומת ׳מס המלכות׳, או ׳מס המלך׳. בדרך־כלל, הוטל מס זה בעקיפין על מוצרים חיוניים שהיו בפקוחה של הקהילה, כגון המס שהוטל בקהילות רבות על הבשר ועל היין. כמו כן, הוטל מס על מקח וממכר ועל בעלי־ מלאכה. נקרא למיסים אלה מס עקיף, כנהוג בספרות הכללית הדנה בשיטות מיסוי.

השוואת המקורות העומדים לרשותנו מן המאה הי״ח לתקופות קודמות, מראה את ההיזקקות ההולכת וגוברת של הקהילה למס העקיף. יתירה מזאת, הקהילה החלה להטיל את המס על שורה ארוכה של מוצרים. מגמה זו המשיכה להתקיים גם במאה הי״ט ונראה שגם במאה הנוכחית, עד ראשית הריפורמה בארגון הקהילה במרוקו.

שתי שאלות מרכזיות עולות בנושא זה; האחת — מה הם מקורותיו ההיסטוריים של מס זה במרוקו? והשנייה — מדוע החלו להטיל אותו בהיקף רב במאה הי״ח, והאם הנהגתו של המס בצורה רחבה נתקלה בהתנגדות חברתית כלשהי ?

התשובה לשאלה הראשונה אינה קלה כלל ועיקר, וזאת בגלל חוסר מקורות מתאימים לתקופה שקדמה למאה הי״ח.

שמו ותפוצתו של ׳מס ההוצאות׳ נותנים מקום להנחה שמקורו בספרד. במרוקו הוא נזכר לראשונה בתקנה משנת 1503, כלומר, כעשור שנים אחרי בוא המגורשים למרוקו — ׳תקנה לתועלת העניים בצד מס מהעדר הנקרא סיג׳א׳. בדברי ההקדמה לתקנה זו אנו למדים שעד לשנה הנזכרת נהגו לספק את צורכי עניי־העיר ועניים אורחים מצדקה שנאספה בבתי־הכנסת. עתה הוחלט שיוטל מס קבוע על הבשר, מס שיועד לעניים ולשאר הוצאות הקהל. עיון בתקנות המגורשים שנתיישבו בפאס מראה שמכל עשרות התקנות הרבות שנתקנו בפאם בענייני מס במאות הט״ז והי״ז זו התקנה היחידה העוסקת במס העקיף. אמנם, בראשית המאה הי״ח נעשה נסיון להטיל את הסיג׳א גם על צימוקים, ענבים, תאנים ותמרים, אך נסיון זה לא עלה יפה ׳בהסכמתנו ובהסכמת ראשי קהלינו אנחנו מסכימים על העז״ר אשר נהגו מקרוב לבטל אותה לגמרי. יען הרבה היזקים נמשכים לקהל׳. ההסכמה היא משנת 1717, אם כי איננו יודעים מה פשרם של אותם ׳היזקים נמשכים לקהל׳.

השינוי חל בשנות העשרים של המאה הי״ח. ההסבר לתמורה זו קשור לשאלה השנייה בדבר הגורמים למפנה שחל במגמה הפיסקלית בתקופה זו. לשאלה זו יש שתי תשובות; האחת — משקפת את המציאות של המאה הי״ח. אמנם, הקהילה היהודית זכתה לרגיעה יחסית בימי שני המלכים הגדולים מולאי איסמעיל ומולאי מוחמד בן עבדאללה, אך זו נקנתה במחיר סחיטות כספיות שניתכו על כל האוכלוסין, ופגיעתן היתה קשה במיוחד בקרב הד׳מי. הלחץ הפיסקלי ניכר במיוחד בשנים 1757-1727 שבהן שררה אנרכיה שלטונית במרוקו. תמורה זו תוארה תיאור קולע וקצר, פרי־עטו של אחד מגדולי חכמי פאס באותו זמן, ר׳ יהודה בן עטר (נפטר בשנת 1733): ׳ומה שנוהגין פה פאס יע״א בשנים הללו שתכפו צרות זו לזו, מה שלא היה מימי קדם, ומחמת כן קבעו גאבילא עם היות שלא היה נהוג כן מקדם הזמן גורם׳.

לחץ כספי זה גרם להתרוששותן של הקהילות, והן נאלצו לערוך מספר שינויים בהיקף המיסים שהוטלו ובארגונם. השוואת המקורות מהמאה הי״ז עם אלה מהמאה הי״ח מציגה תוצאה מאלפת: אם במאה הקודמת הוטלו מיסי צריכה רק על בשר, הרי במאה הי״ח הורחבו המיסים לתוצרים רבים וביניהם תוצרי־יסוד כגון פחם, שמן, קמח, בורית, חמאה, ׳מאחיה׳, היין השרוף המרוקני וה׳מקרוד׳, הסופגניות המיוחדות שנמכרו בשווקים. כמו כן החלו להטיל מכס על סחורות שהובאו למלאה וכן מיסים על בעלי־מלאכה. מכסים אלה נקראו — כמו בכמה ארצות באירופה — גאבילה.

זאת ועוד; כאמור היה מיועד מס הסיג׳א לצרכיה הפנימיים של הקהילה, אך מתוך תשובה עתירה בפרטים היסטוריים משנת 1734, מתברר, שחלק מהכסף שנגבה ממס זה שוריין לצורכי חירום;

ועוד שלפעמים כשהמלך יר״ה הולך להצליח דרכו… ועובר על פתח העיר צריכין להעלות לו תשורה אלף או אלפים אוקיות, האם יאמרו לו עמוד והמתן לנו על הפתח עד שנגבה מסים בפנקסים…אלא אם ימצאו כלום מהסיג׳א במזומן ישתמשו בו.

סימן נוסף ללחץ שהצבענו עליו, נראה בסטייה החמורה שנהגו חכמי פאס מכללי ההלכה והמנהג שהיו מקובלים עד לשנות השלושים של המאה הי״ח, וזאת כאשר החליטו להטיל את הגאבילה גם על תלמידי־חכמים, שעד אותו זמן הם היו פטורים ממנה.

הסיבה השנייה בדבר המגמה להרחיב את השימוש בשיטת המיסוי העקיף, נעוצה בתהליכים שהתרחשו בחברה המוסלמית. המערכת הפיננסית, כולל מערכת המיסים, מבוססת במרוקו כביתר ארצות האסלאם על יסודות הדת. וכידוע, אין להטיל מס על המאמינים המוסלמים זולת מיסי הזכאת, העושור והח׳ראג. דבר זה הוא בבחינת חוק ולא יעבור. בתקופות שונות בהיסטוריה המרוקנית היו נסיונות של מלכים אחדים לחרוג מכללים אלה, אך העולמא ידעו בדרך־כלל לסכל נסיונות אלה. החוקר מישו בילאר, שכתב מחקר חשוב על המערכת הפיננסית במרוקו, ציין שמולאי מוחמד בן עבדאללה ביסס את השיטה של גביית מכסים על פתווא שקיבל מן העולמא. בדברים אלה רמוזה, אולי, העובדה ששיטת הטלת מיסים עקיפים ובמיוחד מכס על סחורות היתה נהוגה בשנים קודמות, ומולאי מוחמד ביקש לתת לה ביסוס הלכתי, ואולם מישו בילאר לא ציין זאת במפורש. מבחינה זו, יש השלמה מצוינת מתוך המקורות העבריים המזכירים הנהגת מכסים ומיסים עקיפים במלאת כבר בשנות השלושים והארבעים. אין ספק ששינוי זה היה תוצאה של השפעת הסביבה. השפעה זו ניכרה במיוחד בשנות שלטונו של מולאי מוחמר בן עבדאללה (1790-1757). היא משתקפת גם בהתמסרות שיטת מיסוי זו, כאשר מתחילים להחכיר את המיסים החדשים למוכסים שזו היתה מלאכתם.

אך נראה, שהנהגת המיסוי העקיף נתקלה בהתנגדות חוגים שונים באוכלוסיה. שיטת המיסוי העקיף מעצם אופיה, יש בה מגמה סוציאלית בגביית מיסים מן הציבור, על־פי העקרון, שכל הצורך יותר משלם מס יותר. זאת ועוד, בתקופה הנדונה הוחל, כאמור, בהטלת מיסים על סוחרים ובעלי־מלאכה. אלה לא השלימו עם מגמות אלה; בשנת 1719 טוענים חוכרי הגאבילה שהסוחרים אינם משלמים את המס. לעתים נוהגים החכמים בדרכי־נועם ומסבירים לציבור הסוחרים ובעלי־המלאכה שיש ׳הרבה אנשים שאין להם נכסים, אבל יש שהוא בעל מלאכה ומסתפק בריווח גדול כמו העשירים, ויש שהוא בעל משא ומתן ומסתפק בריוח גדול׳., ההסבר ענה, כנראה, על הטענה שסוחרים ובעלי־המלאכה אינם עשירים בעלי רכוש גדול, אך בפעילותם הכלכלית מצטברים רווחים שיש להטיל עליהם מס. ואולם היו מקרים שבהם הרחיקו החכמים לכת והטילו עונשים חמורים על המשתמטים מתשלום המס העקיף. בשלהי המאה הי״ח מנסה קהילת צפרו להתנער מתשלום מס הבלו על טבק.

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אבטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר- מה-מח

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 170 מנויים נוספים

מאי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר