קדושים


טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים".

טללי אורות בתורת רבנו "אור החיים" הק' לפרשת "קדושים".Asilah

דברי התורה – לעילוי נשמתם הטהורה של אחינו 6 מיליון חללי השואה. מאת: הרב משה אסולין שמיר.

״דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת להם: קדושים תהיו – כי קדוש אני הי אלוקיכם". (ויקרא יט, ב).

"קדושים תהיו – היא מצוה שישנה בכל אדם. שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו -קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו" ( רבנו ״אור החיים״ הקי).

לדעת רבנו אוה״ח הק': אתה, את, אתם, אתן – כל אחד יכול להיות קדוש.

״דבר אל כל עדת בני ישראל״ –

מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש״י, קדושים יט, ב).

אמר רבי לוי: "פרשת קדושים נאמרה בהקהל, מפני שעשרת הדברות כלולות {רמוזות} בתוכה". את זה לומדים מהמילה "עדת" בפסוק "דבר אל כל עדת בני ישראל" (מדרש רבה). לדוגמא, בפרשתנו נאמר "אני ה' אלוקיכם", בעשרת הדברות נאמר "אנוכי ה' אלוקיך". אצלנו נאמר "איש אמו ואביו תיראו", ובעשרת הדברות נאמר "כבד את אביך ואת אמך". אצלנו נאמר: "ולא תשבעו בשמי לשקר", שם נאמר "לא תשא". אצלנו נאמר: "קדושים תהיו", שם נאמר "לא תנאף". אצלנו נאמר "לא תעמוד על דם רעך", שם נאמר "לא תרצח" וכוי.

בנוסף לפרשת "קדושים", נאמרו עוד שתי פרשיות בהקהל: פרשת בא שם נאמר "דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות…" (שמות יב, ג). מדובר על מצוות קרבן פסח, וכן פרשת "ויקהל" שם נאמר "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א) בה הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן. רבנו "אור החיים" הק' מסביר את הביטוי "בהקהל" = "בפני אנשים, נשים וטף כסדר שהיו מקובצים במתן תורה", וזאת בניגוד לדרך בה נהג משה ללמד את האנשים לאחר שהקב"ה לימד אותו. משה לימד את אהרון, אח"כ נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר אותם לימד משה. אחריהם הגיע תורם של הזקנים ללמוד מפי משה. לבסוף הגיע העם ללמוד תורת משה. לאחר יציאת משה, אהרון לימד את העם. שוב בני אהרון העבירו את השיעור בפני העם, ולבסוף הזקנים לימדו את העם, כך שכל אחד מהם שמע את השיעור ארבע פעמים (עירובין נד ע"ב).

"אחרי מות – קדושים אמור", או "אחרי מות קדושים – אמור בהר".

"אחרי מות – קדושים אמור". רצף שלוש הפרשיות הנ"ל, יצר את הביטוי המפורסם שאחרי מות האדם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהיה קדוש. אחת הסיבות לכך היא שאחרי שהאדם עולה לגנזי מרומים לתת דין וחשבון בפני בוראו, מן הראוי להבליט יותר את הדברים החיוביים שבו, והרי "כל ישראל מלאים מצוות כרימון" כדברי חכמים, וכן "הוי דן את האדם לכף זכות" כדברי רבי יהושע בן פרחיה בפרקי אבות. כלומר, לראות את כלל מידות האדם. "אחרי מות קדושים – אמור בהר". ניתן גם להסביר את רצף ארבע הפרשיות כך: אחרי מות אנשים קדושים, אמור בשבחם "בהר סיני". כלומר, ספר על אותן מצוות שניתנו בהר סיני, והנפטר זכה לקיימן, היות וכידוע, יש לספר על הנפטר רק את הדברים הטובים שאכן הוא עשה.

"ואהבת לרעך כמוך ♦♦♦ (ויקרא יט, חי).

רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא, קדושים, פרשה ב).

אהבת ישראל – ללא תנאים מוקדמים.

פרשתנו מבורכת ב- 51 מצוות, מתוכן 13 מצוות עשה, ו- 38 מצוות לא תעשה.

מצוות עשה בפרשה: יראת כבוד מההורים, מתנות עניים – לקט שכחה ופאה, משפט צדק, כבוד חכמים, צדק במאזניים {במסחר}, "הוכח תוכיח את עמיתך", מצוות "ואהבת לרעך כמוך" עליה אמר רבי עקיבא שזה כלל גדול בתורה, וכן מצוות "קדושים תהיו" הפותחת את פרשתנו, שגם זו מצוות עשה לדעת רבנו "אור החיים" הק'. מצוות לא עשה בפרשה: הרשימה ארוכה, לכן נציג רק מדגם: לא לגזול, לא להישבע על שקר, לא לאחר תשלום שכר – "ביומו תיתן שכרו", לא לקלל חרש וכל אדם מישראל, "לא תלך רכיל", "לא תעמוד על דם רעך אני ה'", לא תקום ולא תטור", לא לעסוק בכשפים, לא להשחית זקן {עם סכין גילוח, וגם בחלק ממכונות גילוח}, איסור כתובת קעקע, לא לקלל אב ואם וכוי.

"אני ה'": הביטוי הנ"ל מופיע בתורה 80 פעם, ובעצם, הוא חותם את המצווה. בפרשתנו מופיע 19 פעם, ובפרשת "אמור" 15 פעם. כלומר, כחצי מכלל התורה.

"אני ה' אלוקיכם": מופיע 32 פעם, ובמיוחד בפרשיות הנ"ל. מטרת הדברים היא שיש להחיות בתוכנו את נוכחות ה' בבחינת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" כך שאנחנו ניזהר יותר בכל אשר נפנה, וכך נפנים שהשכינה מרחפת מעלינו כדי לכוון את צעדינו בבחינת "מצעדי גבר כוננו", ואף… מצלמת את מעללינו. בעזהי"ת נשכיל ונצליח.

רבנו אוה"ח הק' אומר: המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו: "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות. מצווה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך". מצווה ב': "לא תיקום ולא תיטור".

מצווה ג': "ואהבת לרעך כמוך…". (קדושים יט, יז- יח). רבנו מסביר את תרשים הזרימה כך: אם לא תשנא בליבך שום יהודי, לא תבוא לידי נקמה ונטירה, ואז תזכה לאהוב את רעך שזה כלל גדול בתורה.

רבנו אוה"ח הק' שואל מדוע אין הקבלה תחבירית בפסוק "איש אמו ואביו תיראו", בין "איש" ביחיד, לבין ""תיראו" ברבים? תשובתו לכך היא שבמידה והאיש יכבד את הוריו, גם בניו ילמדו לכבד אותו, לכן המילה "תיראו" בריבוי. מסופר על איש אחד שלא נהג כבוד באביו ונתן לו לגור ברחובות. יום אחד בעיצומו של החורף, הסבא פגש את הנכד וביקש ממנו שיביא לו מעיל טוב. הנכד חזר לאביו וביקש מעיל לסבא. האיש ציווה את בנו שיקח מהמחסן מעיל בלוי לסבא. הנכד הביא את המעיל וגם מספריים בהם עמד לחתוך את המעיל לשניים. לתדהמת אביו הוא ענה לו: חצי מהמעיל לסבא, והחצי השני אשמור לך… עד שתהיה זקן.

קדושים תהיו – כי קדיש אני״.

מהי קדושה? איך מגיעים לקדושה? מיהו אדם קדוש?

אנו מרבם להשתמש במילה קדוש. לדוגמא, בברכות בהן אנו מציינים "אשר קידשנו במצוותיו". בברכת "אתה קדוש" שבתפילה. הקב"ה מכנה אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" במעמד הר סיני.

רבי פנחס בן יאיר אומר: "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים" (עבודה זרה כ ע"ב).

הרמח"ל ביסס את ספרו "מסילת ישרים" ע"פ הברייתא הנ"ל. הוא כתב כ"ו פרקים כאשר הפרק הראשון דן בחובת האדם בעולמו, ובפרק האחרון דן בביאור מידת הקדושה.

כלומר, חייבים להתעלות ב-כ"ה מידות, ורק לבסוף יהיה ניתן להגיע למידת הקדושה.

לאור כל זאת, מהי קדושה, ומה כוונת הכתוב הפותח את פרשתנו "קדושים תהיו כי קדוש אני?" רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות עליהן קראנו בפרשה הקודמת – "אחרי מות". וזה נלמד ע"פ סמיכות המקראות.

הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי בפרשתנו "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו… וגם ישמור פיו ולשונו בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס….".

רבנו "אור החיים" הק' אומר שאם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצוות לא תעשה, גם במצוות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצוות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצווה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

"קדושים תהיו — כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצוות "פרו ורבו". תשובתו לכך היא "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצווה לעשותם, פירוש שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

בהמשך הוא מסביר "כי כל העושה מצווה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על האבר שבו עשה את המצווה" והוא מסביר בהרחבה את המקור לכך מהזוהר (בהר קי ע"ב).

כמו כן, הוא מיישב את השאלה "מה לתבן = בני אדם – לבר = ה'? הקב"ה בכבודו ובעצמו אומר: "קדושים תהיו – כי קדוש אני". "כאן רמז השראת שכינתו בדביקות לה' כאמור בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם". בהמשך רבנו טוען שהאדם עלול לחשוב שהתורה אסרה עריות, אבל חלילה יהיה מותר לחשוב וכדברי קודשו: "עוד ירצה, שלא יאמר אדם שלא אסר הכתוב אלא מעשה העריות, אבל לא בחינת החושב והסתכלות… והוא מה שציווה במאמר "קדושים תהיו", לבל יבוא לידי החושב, ותהיה נשללת מהם בחינת הקדושה". בהמשך הוא טוען שהשואל עלול לשאול: איך אוכל להשתלט על המחשבות הרעות?

רבנו אוה"ח הק' משיב: "לזה אמר כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכיוון שאני קדוש ואני עמכם, אני אמנע בחינת הטומאה מגשת לאיש הישראלי – זולת אם האדם יחשוב בחינת הרע, אז שולל ממנו השראת השכינה". לדברי רבנו "אור החיים" הק', כדי שיהיה לנו ביטוח מהקב"ה שנוכל לשלוט על מחשבותינו – עלינו לנהוג בשמירת העיניים וקדושת הברית בכך שנתרחק מראיות אסורות, ובפרט בדורנו המופצץ במחשבים וסמרטפונים השטופים זימה ותועבה, ובמספר קליקים יכולים לגלוש לשערי הגהינום על אדמות. כיום, גם לילדים קטנים, ההורים מחלקים חופשי סמרטפונים עם אינטרנט. "אין אפוטרופוס לעריות" קבעו חכמים, לכן שומר נפשו מראות רע – יזכה לראות את משיח צדקנו כדברי הזוהר הקדוש: "בזמנא דאייתי משיחא – כל אינון דנטרו אות ברית, ישזיב יתהון ממותנא" = תרגום: בזמן ביאת המשיח – כל אלו ששמרו אות ברית, ינצלו ממיתה ע"י המשיח. (תיקוני הזוהר נד, ב).

להלן עוד ביטויים מהזוהר בנושא שמירת העיניים וקדושת הברית.

א. כל מצוות התורה קשורות בשמירת ברית קודש.

ב. ברית קודש הוא סוד האמונה.

ג. מי שאינו ירא מבוראו בשמירת הברית קודש – לעולם אינו ירא מהקב״ה בשאר המצוות".

ד. בתחיית המתים – ישארו רק שומרי ברית קודש, ובהם עתיד הקב״ה לחדש את העולם.

ארבעת החכמים שזכו לתואר "קדוש" במסורת היהודית.

לצערנו, חלוקת התארים "קדוש" ו"גאון" בימינו, ניתנת לכל דורש וללא חשבון, ולכן מן הראוי שנכתוב מלים ספורות על כל אחד שבאמת קדוש יאמר לו ע"י מרנן ורבנן.

א. רבי יהודה הנשיא – רבנו הקדוש: המכונה רבנו הקדוש, חיבר את ששה סדרי משנה שסימנם "זמ"ן נק"ט, והמהווים את התשתית לכל הדיונים בגמרא, ובסיס איתן להלכה עד ימינו.

ב. רבנו האר"י הקדוש:

הוא סלל את הדרך להבנת סודות הזוהר בספריו הרבים אותם כתב תלמידו רבנו חיים ויטל. כתבי האר", ובראשם "עץ חיים" המפרש באופן כללי את היסודות התיאורטיים של הקבלה, וכן "פרי עץ חיים", "שער הכוונות", "שמונה שערים" וכו', וכל זאת במשך שנתיים וחצי בהן שהה בצפת. נפטר בגיל 38.

חיבר את "שני לוחות הברית" בעשרה מאמרות. וכדוגמא נציין את דבריו במאמר א' שם הוא קובע ע"פ הפסוק "אשגבהו כי ידע שמי" (תהלים צא, יד), שרק מי שטעם את סוד הקבלה, ןהבנת שמות ה', "יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו… אשרי עין ראתה כל אלה… וכל הפורש ממנה – פורש מהחיים הנצחיים". המשך הפסוק הנ"ל אומר: "יקראני ואענהו". כלומר, המבין בשמות ה', רבים הסיכויים שהקב"ה יענה למשאלותיו.

ד. רבנו חיים בן עטר המכונה "אור החיים" הקדוש, על שם פירושו המפורסם לתורה:

בנוסף לפירושו לתורה, הוא כתב "חפץ ה'" על מספר מסכתות מהתלמוד, "פרי תואר" על שולחן ערוך יורה דעה, "ראשון לציון" על נ"ך, "מאור החיים" שכתב תלמידו הרב משה פרנקו בשם רבו על התורה ומועדים. הוא זכה לפרסום עולמי בשנתו האחרונה עת עלה לירושלים בראש קבוצה של 30 תלמידים וב"ב, והקים את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" בירושלים, ובכך פתח את שערי הגאולה והעליה לארץ ישראל. עד אז, הייתה בעיקר, עליית יחידים כדי שלא לעבור על "שלוש השבועות", כדברי רש"י: שהשבועה "שלא לעלות בחומה", פירושה – "יחד ביד חזקה". (כתובות קיא ע"א).

רבנו אוה"ח הק' עושה חשבון על תום ימי הגלות, והדרכים לזכות בגאולה. עיין (פרשת צו ו ב. ד"ה "ובדרך רמז") בעקבותיו החלה עליית תלמידי הגר"א ותלמידי הבעש"ט, וכל החל הישוב היהודי בארץ להתבסס. ספרו לתורה "אור החיים" התקבל בפולין ע"י הבעש"ט ותלמידיו כספר יסוד לתורת החסידות. כנ"ל בארץ ישראל. זהו אחד הספרים הנלמדים ביותר בקרב לומדי התורה. באבא סאלי למד את הפירוש בכל ערב שבת. בשנים האחרונות התפרסמו פירושים רבים לספר. כמו כן, רבנו חיים בן עטר זיע"א מפורסם כמלוב"ן, ורבים וטובים נושעו על ידו.

״אעשה נפלאות״

"ואהבת לרעך כמוך" – אהבת ישראל של ר"י "פורת יוסף" הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול ע"ה.

"כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו" {מדברי חכם בך ציוך ע״ה}.

חכם בן ציון אבא שאול ע"ה, למד משחר נעוריו בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה, כאשר מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה, שימש כחברותא שלו. כאשר הישיבה עברה לשכונת גאולה אחרי מלחמת העצמאות, הוא שימש בה כר"מ ואח"כ כראש הישיבה, אחרי פטירתו של הרה"ג חכם יהודה צדקה ע"ה ששימש בקודש כראש הישיבה. על אהבת התורה ושכרה, הוא נהג לומר לנו בשיעור: "טעמו וראו – כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה בו'" (תהלים לד, ט). כאשר טועמים תורת אלוקים חיים על כלל מקצועותיה, זוכים לגלות את טעמה הערב של התורה, ואף זוכים לראות בחוש את גדולתה בבחינת "טעמו וראו – כי טוב ה'". כלומר, גם חוש הטעם וגם חוש הראיה משתתפים בחווית הלימוד. כאשר בהמשך האדם מתגדל בתורה, הוא זוכה לחסות בה' בבחינת המשך הפסוק: "אשרי הגבר יחסה בו", מתוך אושר רוחני כדברי המלבי"ם לפסוק.

לעת זקנותו, הוא חיבר שו"ת "אור לציון ג' חלקים", וכן "אור לציון – חכמה ומוסר".

בשבתות, נהג רבנו למסור שיעור קבוע בביהכנ"ס "אוהל רחל", אליו הגיע קהל רב שהאזין בקשב רב לשיעוריו המאלפים בהלכה, והמטובלים בדברי אגדה, והכל מתוך ענווה.

אחרי השיעור, עמדו כולם כאיש אחד ועברו דרך הרב כדי להתברך מפי קדשו, וגם להתייעץ עמו בכל נושא. הרב בירך את כל אחד ואחד מתוך שמחה והארת פנים כאילו הוא הראשון המתברך אצלו. באחת השבתות, הרב לא חש בטוב, ובכל זאת הגיע לשיעור כדרכו. בסוף השיעור, רבנו ביקש מהקהל שהפעם יברך את הקהל בברכה כוללת בגלל שאינו חש בטוב, ולא יפריעו לו בדרכו הביתה. אחד מתלמידיו ניגש אליו ואמר לו: היות והרב גוזר וברכותיו מתקיימות, הרב יגזור שכל מה שאני אברך יתקיים, וכך אני אמלא את מקום הרב ואברך את האנשים אחד אחד. חכם בן ציון ענה לו: "כשתהיה לך אהבת ישראל כמו שיש לי – אז כל ברכותיך יתקיימו"

חכם בן ציון ע"ה זכה שיקויימו בו דברי חכמים "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", בגלל גדולתו בתורה וענוותנותו הרבה. על כך אומר רבי יהושע בן לוי בגמרא (סנהדרין מג ע"ב): "בזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה, שכר עולה בידו. מנחה, שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר: "זבחי אלוקים – רוח נשברה" (תהלים נא, יט), ולא עוד, אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר "לב נשבר ונדכה – אלוקים לא תבזה" (שם).

שבת שלום ומבורך ו״קדושים תהיו״ – משה שמיר

Shamir240298@gmai.com .0523-240298
לע"נ הצדיקות א"מ זוהרה בת חנה ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. לע"נ הצדיקים אמו"ר רבי יוסף בר עליה ע"ה. הרב אברהם בר רחל ע"ה. המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושיםMoulayIghi2

ליד היחס של כבוד והערצה, נתקלים אנו גם ביחס של זלזול ובוז מצד המוסלמים כלפי הקדושים היהודים, ומסורות רבות סובבות סביב ציר זה. הפגיעה בקדוש יכולה להתבטא בגניבת דבר־מה מהמקום הקדוש, חרישת המציבה או עשיית כל מעשה אחר הפוגע בקדוש ובקדושת המקום. העונש הוא מיידי וביטוייו הם מוות או עונש גופני, כגון שיתוק או עיוורון, או נזק ברכושו של הפוגע, דהיינו בביתו או בצאנו. כדי להשתחרר מהעונש, על המוסלמי שחילל את הקודש לבקש מחילה מהקדוש, וכמעט בכל מקרה ייענה הקדוש להפצרותיו. לפעמים מספיק אם הוא מחזיר את החפץ הגנוב למקומו או שהוא מחזיר את המצב לתקנו, אך לרוב יש צורך להתנצל בפני הקדוש ולהביא לו מתנות, במיוחד שחיטה, כדי לפייסו. בהרבה מקרים, לאחר פגיעה בקדוש היהודי, פנו המוסלמים ליהודים שיבקשו מהקדוש רחמים עליהם, אבל לרוב באים בני משפחתו של הפוגע לקדוש ומתחננים, מביאים שחיטה ונודרים נדר להביא שחיטה כל שנה אם הקדוש יסלח לבן המשפחה שפגע בו וישחרר אותו מעונשו. אם אותו מוסלמי שפגע בקדוש יכול לבוא בעצמו, הוא יבוא כשידיו כפותות לאחור וסכין בפיו, כדי להראות כניעה מוחלטת, וישתטח ליד הקבר ויבקש מהקדוש סליחה. באותו זמן בני משפחתו מתחננים ועורכים שחיטה לקדוש.

הערת המחבר : הקדוש מעניש גם יהודים הפוגעים בו. ראה פרק ״היחסים בין הקדוש וחסידיו״. מעניין לציין שאינפורמנט אחד מסר שלא קורה דבר למוסלמים שגונבים מהקדוש, ושהם לא מפחדים מהקדוש. ראה סיפור מס׳ 3.334, שהוא יוצא דופן מבחינה זו. על נושא זה ראה: א׳ מרכוס, סיפורי עימות בין יהודים ובין מוסלמים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסינאט האוניברסיטה העברית בתשל״ט, וכן מאמרו של אותו מחבר, ״מחלל הקודש נענש(א״ת 771)״ מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ז (בעריכת י׳ בךעמי וי־ דן), ירושלים תשמ׳׳ג, עמי שלז-שסו.

העונשים עוררו אצל המוסלמים רגש של פחד כלפי הקדושים היהודים ומסופר על קדושים רבים, כגון ר׳ דוד נחמיאש, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת, ר׳ מרדכי תורג׳מן, ר׳ שלמה כהן גדול ואחרים, שהמוסלמים היו מפחדים מהם. עם זאת, פחד זה לא הרתיע רבים מלנסות לפגוע בקדוש היהודי.

על־פי המסורת נהרגו כמה קדושים יהודים על־ידי המוסלמים. חלקם נהרגו כשזכותם כקדושים היתה כבר ידועה, וחלקם נהפכו לקדושים אחרי מותם. הסיבות לרצח הקדושים היו שונות. ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ הלל הכהן ור׳ יצחק לוי נהרגו על־ידי שודדים שביקשו לשדוד את כספם; ר׳ דוד אביחצירא ור׳ יצחק אביחצירא שימשו כפרה ליהודים ונהרגו כדי להציל את יהודי המלאח שעמדו בסכנת השמדה. הם עמדו מול התותח ולא נהרגו, והיה צורך לקשור את ר׳ יצחק לקנה התותח ור׳ דוד למוסלמי, כדי להורגם: ר׳ עלי בן־יצחק החייה פרה שחוטה ששני מוסלמים התווכחו על חלוקת בשרה, וכשראו את מעלתו הרגו אותו וקברו אותו אצלם והקימו לו ציון:

 ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות נהרגו על־ידי המוסלמים מפני שסירבו לשכב עם מוסלמיות, וסול הצדיקה כיוון שסירבה להתחתן עם מוסלמי; ר׳ דוד בן־שאפת נהרג על־ידי מוסלמים ולכן נקבר מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש: סידי סייד נרצח על־ידי המוסלמים ונקבר בבית־הקברות שלהם, אבל קברו התגלגל אחר־כך עד שהגיע לבית־הקברות היהודי; גם ר׳ שלמה כהן נקבר אצל המוסלמים לאחר שהרגוהו, אך יהודיה שהיתה חיה עם מוסלמי גילתה זאת ליהודים ובזכותו חזרה לחיק היהדות: בנת אל־חמוס הקריבה את עצמה בכך שהודתה שמסרה יין למוסלמים כדי להציל רבנים שהתאכסנו אצלה. המוסלמים הרגוה והיא נהפכה לקדושה: ר׳ מרדכי בן־עטר ור׳ מרדכי בן־סאל היו פייטנים בעלי שם, והשולטן ציווה עליהם לקרוא למתפללים המוסלמים מראש המסגד. שניהם קידשו את ה׳ וקפצו לחצר ומתו, וקברו אותם זה ליד זה. על ר׳ דוד ומשה קיימת מסורת ששודדים מוסלמים רצו פעם להרוג אותו. הוא ביקש מהם שיתנו לו קודם לרדת מהפרד, וברגע שירד, נעלם וניצל: ר׳ שלמה בן־יצחק התנבא שימות ביום חג של מוסלמים, והיהודים עשו סידורים מיוחדים, כדי להביא אותו בסתר לקבורה בבית־הקברות היהודי, כיוון שהמוסלמים רצו לקחת את הקדוש ולקבור אותו אצלם. קדוש נוסף שנרצח בפאס היה ר׳ משה הכהן.

לא פעם העמידו המוסלמים את הקדוש בעודו בחיים למבחן כדי לעמוד על זכותו. ר׳ שאול נחמיאש הוכנס על־ידי השולטן לחדר אריות וכאשר ליטף כל אריה ואריה ודבר לא קרה לו, הבין השולטן שהוא באמת חכם וקדוש: ר׳ יצחק בן־שאפת נצטווה על־ידיאחיו של המלך להביא לו תה לשתות ואוכל לאכול כאשר היו בשדה, והקדוש הגיש לו את מבוקשו. התברר אחר־כך שהתה והאוכל נעלמו באותו יום מארמונו של המלך והדבר עורר עוד יותר את פליאתו של אח המלך.

הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי

35 ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה (תיללית)

עדות זו נמסרה על־ידי נינו של הקדוש שחי בקרית־שמונה. וכן על־ידי אחרים.%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%a6%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99%d7%9d-001

 נקרא גם ר׳ אברהם הכהן וכן ר׳ אברהם בו־דוואיה."

נולד במאה השמונה־עשרה (1750 בקירוב). ההילולה שלו נערכת ביום האחרון של חנוכה. לפי מסורת משפחתו הוא בא מארץ־ישראל כשליח ובהגיעו לתיללית החליט להשתקע שם ונשא אשה ממשפחת מלכה.

1.35 ״לפני פטירתו, עליו השלום, בשעה ארבע ביום שישי, אמר להם שלא ילינו את גופתו. אמר להם שיתקעו יתד מברזל בין השמש לצל ואז תעמוד השמש במקומה עד סוף הקבורה. כך היה הדבר. נפטר. התחילו לטפל בו אנשי חברא קדישא. שלחו אנשים לחפור את הקבר. הלכו ותקעו את היתד בין הצל לבין השמש. וכך קרה שהשמש עמדה. עד שגמרו את הקבורה. הדליקו את הנרות, הוציאו את היתד ורק אז שקעה השמש״.

          ר׳ אברהם בו־דוואיה  – eיים קדוש אחר בשם זה הקבור בקצר אל־סוק.

        הערות המחבר : לקדוש נולדו חמישה בנים והם: יעקב, יוסף, יצחק, דוד ומאיר. בנו של מאיר, בשם אברהם, נפטר ביום ג׳ של פסח תשט״ז(1956) בתיללית. בנו יוסף כהן חי בקרית־שמונה ועורך הילולה לקדוש כל שנה. נכד אחר של הקדוש, אהרון (בנו של יוסף), נהרג בתאונת־דרכים בקרית־שמונה.

2.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. אחיו הוא ר׳ דוד כהן. סיפרו לי שכאשר עזבו היהודים את דאדס ועלו לארץ־ישראל, נשארו שמה איזה שתי משפחות. ערבים באו והתחילו לחפור בבית־הקברות שלנו. והוא, הקדוש, כאילו עומד מולם והופך להם את הראש. עשה להם משהו ולא יכלו לנגוע בבית־הקברות. כך שמעתי״.

3.35 ״ר׳ אברהם כהן בו־דוואיה. נקרא בו־דוואיה מפני שהיתה לו מקטרת בצורת יד והיא היתה כל הזמן דלוקה. הוא בא מארץ ישראל. היה עשיר ומלומד. נפל עליו הגורל לצאת לחו״ל. יצא לפי דין־תורה ונתן גט לאשתו. הגיע לתיללית בעמק הדאדם, שם קבורים קדושים מחורבן בית ראשון., הגיע לתיללית ואמר: זה ירושלים. מצא מקום תורה ואנשים גדולים. הוא בא עם שליח מארץ־ישראל. הוא נשאר בעיר והתחתן עם אשה ממשפחת מלכה. הוא התרשם מחכמת אנשי המקום. גם בישראל היו לו ילדים. הוא הביא איתו חיבור בכתב־יד שהלך לאיבוד. בתיללית נולדו לו עוד חמישה ילדים. הקדוש היה מסתכל בכוכבים ויודע מי יחיה ומי ימות. כשהגיע הזמן שלו, הזמין כל אנשי העיר ואמר להם שבו. זה היה ערב שבת. רצו ללכת כי זה היה ערב שבת אבל אמר להם, אף אחד לא יזוז עד שיכינו לי מקום בעולם הבא. אמר להם אני צריך להיות שם לפני שבת. שם מקל כדי שהשמש תעמוד. קראו קריאת שמע ולקחו אותו לבית־הקברות. יש שיר על זה. עשו לו לוויה וכל הזמן השמש עמדה, כאשר הוציאו את המקל נהיה חושך. נשים שלא ילדו הלכו ושמו אוזן בהמה על קברו, או אלה שהיו מתים להם ילדיהם. הוא [הקדוש] אמר ליהודים: אם אויב בא, אבנים יוצאות מבית־הקברות ומגרשות אותם״.

4.35 ר׳ אברהם הכהן נקרא בו־דוואיה. גם הבנים שלו היו קדושים. יש להם זכות. היו מפחדים מהם. עליהם השלום. היו קשים., היינו עוזרים להם בכסף. היו הולכים למלאח והיו נותנים להם כי יש להם זכות. לא יכולים לומר לא. כשהצרפתים נכנסו אלינו בכביש המוביל לר׳ אברהם הכהן, הם עמדו וידיהם למעלה. לא יכלו לזוז. בא הקצין ושאל, אמרו זה הקדוש. הסתובבו ואז יכלו להמשיך. ר׳ אברהם הכהן יקח בקבוק מחייא, יגיד משהו וזה ייהפך למים. יקח ריאל חסאני וישים על צוואר הבקבוק, יתן מכה וזה ייכנס לתוך הבקבוק, יתן עוד מכה וזה ייצא"

36 ר׳ אברהם כנאפו(מוגאדור)

 שייך למשפחת רבנים מפורסמת בעיר זו.

שושביני הקדושים-יורם בילו

שושביני הקדושים

רוב הקדושים היו צדיקים מקומיים מובהקים ששמעם לא יצא מעבר לתחום הקהילה, אך אחדים מהם זכו להכרה רחבה יותר. הפיזור הנרחב של הקהילות היהודיות ברחבי המדינה וחוסר הביטחון בדרכים הקשו מאוד על היווצרותו של מעמד צדיקים לאומיים לפני כינון הפרוטקטורט הצרפתי. אולם בדורות האחרונים זכו מקומות הקבורה של צדיקים אחדים לפופולריות גואה, שחצתה גבולות מקומיים, ואפילו אזוריים. עם קבוצה נבחרת זו נמנו קבריהם של רבי דוד ומשה באטלס המערבי הגבוה, על יד המלאח של תַּמְזִירִית; רבי עמרם בן־דיוואן ליד ואזאן; מולאי איגגי ורבי דניאל השומר אשכנזי באטלס הגבוה, ורבי דוד דראע הלוי ליד דימנַת.

כמה מבין הצדיקים היו דמויות מוכרות המעוגנות בזמן ובמקום ובעלי קווי מתאר ברורים, ואילו האחרים נותרו ללא זהות היסטורית מוגדרת. קבוצת הצדיקים ההיסטוריים הייתה מגוונת מאוד מבחינת רקעה ומעמדה. אפשר למצוא בה חכמים מקומיים צנועים מן הדורות האחרונים, שנשאו במשרות דתיות (שוחטים, מלמדים) בקהילות קטנות, שבניהן נצרו בחיות את זכרם. ולעומתם היו חכמים ומקובלים נודעים, שעמדו בראש שושלות של צדיקים או שהיו משובצים בתוכן. המשפחות הקדושות המפורסמות ביותר היו אלה של אביחצירא, פינטו ובן ברוך (בן־עמי תשמ״ד, 38-33). לאור העובדה שברוב המקרים התגלה הצדיק רק לאחר מותו, ברצף של מעשי נסים הקשורים לקברו, אין זה מפתיע שרבים מהצדיקים הפופולריים היו משוללי זהות היסטורית מובחנת.

הרבה מהצדיקים נעדרי הזהות ההיסטורית תוארו באופן סטריאוטיפי כשד״רים (שלוחי דרבנן), רבנים מארץ ישראל שנשלחו לצפון אפריקה לאסוף תרומות למען התושבים ותלמידי הישיבות בארץ הקודש. הם סבבו בין הקהילות השונות במגרב, ופעמים רבות מצאו את מותם על אם הדרך, במקומות נידחים ורחוקים, לפני שעלה בידם להשלים את משימתם. לעתים קרובות התגלה מקום קבורתם באמצעות חלום, שבו הופיע הצדיק לפני תושב מקומי, יהודי או אף לא־יהודי, וכיוון אותו אל האתר הנסתר (שם, 27-25, 45-39, 84-79). מעמדו של הקבר שהתגלה זה מקרוב התבסס בדרך כלל בעקבות פרץ של מעשי נסים שהולידו הביקורים הראשונים במקום. מעשי נסים אלה, שהניבו ריפוי או התרה של בעיות מבעיות שונות, החל במחלה קשה וכלה בפגיעתו הרעה של מתנכל מוסלמי, יוחסו כמובן להתערבותו של הצדיק.

סיפור החיים הטיפוסי של הצדיקים חסרי הזהות ההיסטורית משקף את המתח שבין מכורה לגולה, המלווה את החיים היהודיים בתפוצות. כמו נאמניהם היהודים, גם הצדיקים עזבו את ארץ הקודש ויצאו לגולה — במקרים אחדים יציאה זו אף מתוארת כעזיבה כפויה, מכוחה של גזרה כלשהי (שם, 41) — וכמוהם, גם כמיהתם לחזור לציון אינה מתממשת, והם מתים ונקברים בגולה. ההיבט הדיאלקטי שביסוד מתח זה מתבטא בתפנית צנטריפוגלית שיש בה אירוניה היסטורית. כישלון המשאלה לחזור לארץ ישראל, המשתקף במותו של הצדיק במקום נידח בגולה, מוביל להקמת מרכז חלופי, מקום קדוש מחוץ לארץ הקודש. תהליך זה שיקף מן הסתם את השתרשותן של הקהילות היהודיות בקרקע הנוכרייה, ובה בעת גם הוסיף לחיזוקה של התערות זו. אולם בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל, סייע מוצאם של השד״רים־הצדיקים הקבורים במרוקו למאמציהם של שושביני הקדושים להקים להם מקדש־מעט בביתם, שהרי אך טבעי הוא (כלומר הגיוני מבחינה תרבותית), שהצדיקים ילכו בעקבות מאמיניהם לשעבר וישובו למקום שבאו ממנו.

  • האירוע המרכזי בפולחן הקדושים היה העלייה לרגל לאתרי הקבורה שלהם ביום הפטירה, והחגיגה במקום. אירוע זה כונה בערבית זיארה (׳ביקור׳) או הילולה, מילה שבמקורה הארמי מציינת חגיגת נישואים. הקשר התמוה לכאורה בין פטירה לחתונה נובע מהאמונה המיסטית, שלפיה נשמתו של הצדיק עולה למרומים לאחר פטירתו כדי להתאחד עם השכינה. המקור לאמונה זו מצוי בספר הזוהר, שם מתוארת יציאת נשמתו של רבי שמעון בר־יוחאי בשעת זיווגו הרוחני עם השכינה כ׳הילולא׳, טקס כלולות. ראו ליבס תשמ״ב, 287-236.

 משמעות מיסטית זו עולה בקנה אחד עם מפגני העליצות והשמחה המלווים את חגיגת ההילולה. מועד פטירתו של הצדיק נראה כמתאים במיוחד להשתטחות על קברו משום שביום זה נוכחותו במקום מורגשת בעוצמה רבה, והוא נוח להיענות לבקשות המאמינים. כאשר מועד הפטירה של הצדיק לא היה ידוע, נחגגה ההילולה בדרך כלל בל״ג בעומר, מועד ׳ההילולה הגדולה׳ (לְהִילוּלָה לְכְּבִירָה) לכבודו של רבי שמעון בר־יוחאי.

בתקופת הפרוטקטורט הפכו הילולותיהם של הצדיקים המפורסמים לאירועים המוניים, שמשכו אלפי משתתפים ממקומות שונים במרוקו. החוגגים שהו באתר הקבורה ימים אחדים באוהלים או בחדרי אירוח מיוחדים, והעבירו את זמנם באכילה ובשתייה, בשירה ובריקודים, בתפילה ובהדלקת נרות. כל הפעילויות האלה, רוחניות כארציות, נעשו לכבוד הצדיק. בין ההילולות לבין החגיגות שנחגגו על קברי הקדושים המוסלמים היו קווי דמיון רבים, אם כי מפגני השמחה הסוערים שאפיינו את המוּסֵם (חגיגה) המוסלמי, כמו יריות באוויר ומירוצי סוסים, נעדרו מההילולות. באירועי שיא בחיי הקהילה, שנתנו ביטוי להלוך רוח של אחווה וסולידריות, היה בהילולות מרוח ׳קהילת השווים׳ (communitas), אותה אווירה מיוחדת של שוויון ושיתוף פעולה שוברי מחיצות, שלדעת האנתרופולוג ויקטור טרנר מאפיינת עליות לרגל (1969,1974.(Turner דוגמה בולטת לאחוות השווים אפשר למצוא בהילולות אחדות, שבהן הקפידו המארגנים על חלוקת סעודה אחידה לכל החוגגים מן המטבח המשותף שבמקום, בלי להתחשב במצרכים שתרמו לה, ומנעו הכנה נפרדת של סעודות. אולם במקומות רבים שיקפו ההילולות את הקיטוב החברתי, ותרמו לחיזוקו באפשרן הפגנה בוטה של צריכה ראוותנית וגינוני עשירות. התנהגויות אלה באו לידי ביטוי, למשל, בטקס המכירה הפומבית של נרות ושל כוסות שמן להדלקה לכבוד הצדיק, ששימש מקור חשוב לכיסוי הוצאות ההילולה (בן־עמי תשמ״ד, 94-96; 1988 Bilu)

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי

הערצת הקדושים 001

הפגיעה בקדוש החי היא מעשה חמור, ולרוב משלם הפוגע בחייו על המעשה. כל ערבי, שנתן מכה לדוד בן־ברוך בעודו ילד, נפל על המקום ומת, וכך ידעו על זכותו של הילד:

גנב שנכנס בלילה לביתו של ר׳ יוסף פינטו והפריע לקדוש בלימודיו, נשאר ממנו רק הראש, ועד היום ראש זה תלוי באותו מקום: השומר המוסלמי, שהלשין על ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו ר׳ חיים, ומסר על נוכחותם במערת המכפלה, ראה את זעמם של הערבים מופנה נגדו, כאשר לא מצאו את ר׳ עמרם ובנו, והתנקמו בו במקום: כאשר ר׳ יעקב בן-סמאנה ערך קניות בשוק, ומוסלמי לקח ממנו יותר כסף מהמגיע לו, הפעיל הקדוש את כוחו, וחינא עפה למעלה, וחצילים הפכו לאבנים, והרביצו למוסלמי.,

אחת הצורות השכיחות של חילול המקום הקדוש היא גניבת דברים מהמקום. פגיעה בכל חפץ, עצם או בעל־חיים הנמצא בסביבת הקבר, והנחשב לרכושו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש. מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ אברהם מכלוף בן־יחייא, ר׳ דוד ומשה ומול תימחדארת, ראו את הנרות הופכים לנחשים, והשתחררו מהם רק לאחר שעשו שחיטה: שיתוק קיבלו מוסלמים שגנבו נרות מקבריהם של ר׳ יחייא לחלו ושל מול תימחרארת ומוסלמי אחר, שלקח נרות וחפצים יקרים אחרים מעל קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי, התעוור והשתתק: עיוורון פגע גם באחר שלקח נרות אצל אייה אל־כהן: ר׳ ישראל כהן הכניס רוח שטות במוסלמים, שכיבו נרות מעל קברו ולקחו אותם: מוסלמי שגנב נרות מר׳ יחייא לחלו, נבלע על־ידי האדמה ורק ראשו נשאר בחוץ: אחר מת וביתו נהרס, לאחר שגנב נרות מעל קברו של ר׳ יעקב נחמיאש: מוסלמי שגנב דלת מחדרו של ר׳ סלימאן אבאיו לקה בשיתוק: מוסלמי שלקח את הרימונים של ספר תיסליט נתקף שיתוק ומת.

גם גניבת תכשיטים ודברים אחרים, שהיהודים היו משאירים על הקבר כדי שישאבו מקדושתו של הקדוש, מהווה פגיעה בקדוש וגורמת לעונש. מוסלמים שגנבו טבעות מעל קברו של ר׳ דוד ומשה התעוורו, והבריאו רק לאחר שהביאו שחיטה וביקשו סליחה מהקדוש: רועי צאן שגנבו צמידי זהב מעל קבריהם של ר׳ דוד ומשה ור׳ יצחק אביחצירא, השתתקו יחד עם צאנם, והשתחררו רק לאחר שנשחטו שני כבשים:" מוסלמי שלקח בגדים מעל קברו של ר׳ מרדכי דיין התעוור.

הבהמות המיועדות לשחיטה לכבוד הקדוש הן רכושו ואסור לנגוע בהן. ערבים, שגנבו כבש ופרה, שהיו מיועדים לשחיטה לספר תיסליט, נענשו והשתחררו לאחר שנדרו לקיים כל שנה שחיטה לכבוד הספר הקדוש.

הפוגע בקבר הקדוש ובסביבתו ייענש על מעשיו. מסורות רבות מספרות על מוסלמים שהשתינו על קבר ונענשו. מוסלמים שהשתינו על קבריהם של ר׳ אליהו דהאן, ר׳ אלעזר הכהן מתאגאנת ור׳ דניאל השומר אשכנזי, שלמו בחייהם: אחרים, שפגעו באותה צורה בקבריהם של ר׳ אברהם עבו בךיחייא, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, ר׳ יחייא לחלו, ר׳ יצחק ישראל הלוי ור׳ עמרם בן-דיוואן, קיבלו שיתוק; ר׳ סלימאן אדיין, הכה את רגליו של מוסלמי שהשתין על קברו, ור׳ שלמה כהן העניש מוסלמי שרצה להשתין על אנשי חברה שעל שמו, שקראו ולמדו את הזוהר: מוסלמיה ובניה, שעשו את צרכיהם ליד ביתו של ר׳ יהודה בן־באבא וסירבו לנקות את המקום, שילמו בחייהם וגם צאנם נחטף על־ידי שודדים.

מוסלמים החורשים את המציבה של הקדוש נענשים. אחד נפטר, כאשר חרש ושבר את מצבתו של ר׳ אלעזר הכהן, ואחרים השתתקו כאשר חרשו ליד קברי ר׳ אברהם דרעי ור׳ אברהם מכלוף בן־יחייא: ר׳ אליהו התגונן נגד אלה שבאו לחפור, כדי להעביר את מצבתו לבית־קברות אחר, וכל פעם שהמוסלמים חרשו, מקושיהם נדבקו במקום. הם הצליחו להעביר את המציבה רק כאשר ראש הקהילה קיבל מהשלטונות סכום כסף, תמורת הסכמתו להעביר את המציבה.

קדושה מיוחדת מיוחסת לעץ או עצים ליד קבר הקדוש, ולכן נענש כל הנוגע בהם: מוסלמים נהרגו לאחר שחתכו חתיכות או גזרו ענפים מהעצים שליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת ור׳ משה ויזמן; אצל ר׳ עמרם בן-דיוואן נשלחו מוסלמים על־ ידי השריף, כדי לחתוך את העץ של הקדוש, וכולם נפגעו — אחדים איבדו ידיים, אחרים רגליים, ואחרים מתו; ר׳ אברהם אזולאי הופיע בחלום למוסלמי, שקטף את ה״דום״ שליד מצבתו ונפגע, ואמר לו להחזיר את השיח ולעשות שחיטה. הוא החזיר את השיח, עשה סעודה לכל המלאח והבריא. גם על המעיין של הקדוש יש להתייחס ביחס של כבוד, וערבי שקפץ למעיין של ר׳ אברהם אווריוור כדי לשחות, לא חזר יותד.

הסביבה הקרובה של קבר הקדוש מקודשת ואין לבנות בה בתים או לתת לצאן לרעות שם. אסון קרה לבנו של אדם ששלח את בנותיו לרעות את הצאן ליד הקבר של איית אל־כהן; שתי הפרות של מוסלמיה מתו, לאחר שלקחה אותן לרעות ליד קברו של ר׳ אלעזר הכהן, וכבשים שרעו ליד קברו של ר׳ דוד דנינו, נשתתקו והשתחררו רק לאחר שבעליהן עשו שחיטה לקדוש: אם נותנים לכבשים לרעות על ההר של ר׳ יעקב נחמיאש, לא עובר יום לפני שהאחראי וביתו נעלמים. ערבי רצה לבנות בית ליד ר׳ דניאל השומר אשכנזי. הבית נהרס והוא נפטר.

הערצת הצדיקים – יששכר בן עמי

37 ר׳ אברהם מאיית יעיש (איית יעיש)חכמי מרוקו 001

הוא ממשפחתם של ר׳ אליהו דהאן ושל ר׳ שלום דהאן.

38 ר׳ אברהם מול אנס (אזימור)

 ר׳ אברהם בעל הנס.

קדוש זה הוא מקרה מעניין של מקום פולחן שהגיע לפופולריות רבה מאוד בכל מרוקו ושצמח ממש בדורנו, בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. גם כך פרטים מדויקים על צמיחת הפולחן חסרים. לפי המסורת הוא קבור בתוך חצר בית שברובע הישן של אזימור. מאוחר יותר אילתרו מעין מציבה.

הוא נערץ גם על־ידי המוסלמים.

הערת המחבר : קורקוס — מחקרים, עמי 228-227 מספר על התגלות הקדוש: "…D'autres fois on'inventait'le saint. J'ai ainsi vu 'inventer' deux de ces sépultures: l'une dans une maison de l'ancien quartier juif d'Azemmour… un homme aurait fait un rêve dans lequel le saint lui aurait apparu et lui aurait fait savoir qu'il était inhumé à tel endroit… le saint d'Azemmour pour lequel on 'invente' aussi un nom, R. Abraham Moul en-Niss (R. Abraham, le maître du miracle, le faiseur de miracles), attirait les foules juives de Mazagan située à proximité de cette petite ville et surtout celles de Casablanca pour qui le voyage d'Azemmour, à moins de cent kilomètres de la métropole, était devenu la promenade du Dimanche. Ces faits se sont passés il y a vingt… ans environ״: וכן יעקב אלפסי, קהילת אזימור, נתיב הל״ה 1981. עמי 26-24 ונספח א׳ בסוף החוברת. בראש המציבה שלו מופיע מגן דוד שבמרכזו כתוב ציון. מתחת לציור פסוק מתחלים בצורת קשת ״צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו״. אחרי זה כתוב: מלאת אבן למלאת שבחי הרב הקדוש המלומד בניסים אדוננו כמוהר ר׳

אברהם בעל הנס

זלהה וזיעא. הרב הזה שמו נודע בשערים בכל ערי המערב בנסיו ונפלאותיו שעושה עם כל המשתטחים במקומו שלום בחילם שלוה בגבולם זכותו תהי מגן וצנה לנו ולכל ישראל אחינו לעד לעולם אכיר קומיטי אזממור. יעא המתנדב ע״ה מאיר ביטון ה׳ ניסן תש״ז

Ci git le grand rabin venere Rebbi Braham Moul Nesse auteur de miracles

 

 ״יש לנו איזה צדיק שהראה את עצמו. קוראים לו ר׳ אברהם מול אנס. הוא היה באזימור, אך לא הראה את עצמו. כשבאו היהודים נגלה אליהם ואמר להם: אני ר׳ אברהם מול אנס, אתם צריכים לבוא אצלי ולעשות לי את הכבוד המגיע לי… הצדיקים באים בחלום לאנשים שהם צדיקים כמוהם, ככה שאנשים יאמינו לדבריהם. אז התחלנו ללכת לשם והערבים שהיו שם התחילו להשתחוות לנו ולכבד אותנו, כי מאז שהיהודים התחילו ללכת היו קונים מאצלם פירות וירקות. הם היו אומרים שמאז שהיהודים הגיעו הם התחילו לחיות. אז אם הולכים לשם ויוצאים מים מן הקבורה הרי שהבקשה התקבלה. אם לא, אז תחזור לביתך״.

 

הערת המחבר :  יציאת מים מהקבר היא אחד הסימנים הבולטים לכך שהקדוש נעתר לבקשת הפונה אליו. ראה עמי 97. הרבה עדויות נמסרו על יציאת מים מקברו של ר׳ אברהם מול אנס.

2.38 ״למוסלמי באזימור היתה טחנת־רוח. כל פעם הסוסים שסובבו את הטחנה מתו. בא אליו בחלום ואמר לו: אני קדוש. ספר זאת ליהודים. זה היה לפני כ־34 שנים״.

3.38 ״דודי, אחיה של אמי, עודנו בחיים וגר בשובל שליד באר־שבע. הוא היה שוחט. לילה אחד אף אחד לא תרם לו. הוא ישב ליד קבורת הקדוש ואמר לקדוש: ר׳ אברהם מול אנס, אתה תביא לי הלילה את ארוחת הערב שלי. הוא ישן. היתה אשה שישנה גם בחדר. הקדוש בא אליה בחלום ואמר לה: קומי והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, והביאי ארוחת ערב לר׳ אברהם השוכב ליד קבורתי. התעוררה ושוב נרדמה. הקדוש שוב הופיע בחלומה ואמר לה: קומי, אני נתתי לך פקודה לקום. עכשיו ר׳ אברהם ישן ללא ארוחת ערב, קומי והביאי לו ארוחת ערב. קמה והביאה לו ארוחה. שאל אותה: מדוע היא באה בשעה כזו והיא ענתה שהקדוש בא אליה בחלום ונתן לה פקודה לקום ולהביא לו ארוחת ערב״.

4.38 ״באזימור יש מול אנס. נהגתי להשתטח על קברו. אסביר לך מדוע קוראים לו כך. המלאח היהודי כמעט והתרוקן מאנשים. למושל הצרפתי שהיה באזימור, קומאנדר, היתה בת שהיתה חולה ולא מצאו לה תרופה אצל הרבה רופאים. הצדיק שראה שהשכונה היהודית מתרוקנת, בא בחלום לאנשי העדה הגדולים, ואמר להם: יבקשו מהמפקד הזה שיביא לי את בתו שתישן לידי שבעה ימים ואני ארפא אותה׳. הלכו ומסרו את בקשת הצדיק. ענה: טוב, אם הוא ירפא את בתי אני אעשה הרבה. הביא את בתו ולאחר שבעה או שמונה ימים היא הבריאה בזכות אלוהים והצדיקים היקרים. בהתחלה לא נקרא מול אנס. אף אחד לא הכיר אותו בשם זה. מאז המקרה הזה קראו לו מול אנס. המפקד, כל שנה מביא סעודה. המוסלמים והיהודים מכירים אותו״.

5.38 ״פעם הייתי חולה בדלקת־פרקים והמחלה הזאת הפכה ברגלי לכדורים. היו לי מעין תפוחי־אדמה בכל הרגליים ולא יכולתי ללכת. כאשר הלכתי לצדיק בא גם אדם עיוור. אתה רואה שעיניו פקוחות אבל אינו רואה בהן. כאשר הלכנו, אנחנו ישבנו. באותו זמן עוד לא באנו ליד הצדיק. ישבנו אנשים ונשים. אני התחלתי לבכות ונרדמתי מרוב בכי. בא אלי [בחלום] זקן עם מקל ארוך וחובש ׳אלכנא׳.הוא הכה אותי במקל שלו על הרגליים. צעקתי ואמרתי לו: למה אתה מכה אותי ? אני תובעת אותך בפני הצדיק הזה, מול אנס, הוא ישפוט אותך. האנשים שהיו שם שמעו אותי, העירו אותי. התחילו לשחוט ואמרו לי: קומי, בקשתך התקבלה. התעוררתי, קמתי ותפוחי־האדמה שהיו ברגלי נעלמו ולא נשאר אחד. האדם האחר שהיה ישן לידי, העיוור, באותו זמן נהגו לישון נשים וגברים יחד ליד המציבה של הצדיק וחם וחלילה לא קרה שום דבר. גם הוא נפתחה עין אחת ואמר להם שהוא מתחיל לראות. אין לי שום דבר. בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק התרפאנו ומאותו יום אנו תמיד קוראים לעזרתו של הצדיק בכל מקרה ומקרה״.

6.38 ״אני ביקרתי רק ברבי אברהם מול אנס באזימור. הייתי חולה והלכתי לבקר שם. הייתי חולה. הלכתי לשם ושכרנו חדר. הוא נמצא ליד גשר, ליד הים. מדליקים נרות, מגישים סעודות. אוויר טוב, דגים טובים ועופות בזול. נשארנו שם יומיים, שבת ויום ראשון. פעם ילד בשם חנן טבע ולא מצאו אותו. בלילה בא הצדיק בחלום לאבי הבן והראה לו איפה נמצאת הגופה של בנו. הלכו ומצאו אותה. אני נכחתי״.

39 ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא (מיסור)

נודע כצדיק גדול ובעל ניסים. מהאיזור כולו היו נוהרים לקברו. ההילולה על־יד הקבר נערכה במוצאי חג הפסח ובמימונה. נערץ גם על־ידי המוסלמים.

1.39 ״הרבה שנים היתה רק אבן על מקום קבורתו. אבן שהשחירה מרוב נרות שדלקו עליה. בשנות העשרים החליטו יהודי האיזור לבנות לו מציבה ולכך התנגדו המוסלמים בטענם שהמקום שייך להם. אנשי המקום פנו למושל הצרפתי וטענו שבאותו מקום קבור קדוש יהודי ושהאיזור כולו הוא בית־קברות יהודי עתיק. המושל קבע שהיהודים יחפרו שם ואם יימצאו עצמות יוכלו לבנות מציבה לקדוש. היהודים חפרו ומצאו עצמות״.

2.39 ״מה שאני יודע על הצדיק הוא שאנשים נהגו להשתטח על קברו כל ערב ר״ח וליל שבת. פעם אחת, בליל שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על־יד הקבר של הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להיכנס מפחד להפריע לו בתפילתו. חיכו הרבה זמן אבל היות שזה היה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב, אמרה שכנה אחת לשנייה: בואי ניכנס, נדליק ויקרה מה שיקרה. נכנסו ולא מצאו אף אחד׳׳.

3.39 ״החותן שלי היה הפקיד והשמש של הקדוש. בהתחלה היה קבר לא מוכר בתוך בית־קברות. לא ידעו אם ערבי או יהודי. וכך היה: הוא התגלה הצדיק הזה, עליו השלום. התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן־מכלוף, כמו שהתגלה כאן הצדיק הזה, עליו השלום, כך הוא התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן־מכלוף וחייבים לבקר בו ולטפל בו. אז בנו קבר. בהתחלה היה משהו מאבנים. השומר היה ערבי. מי שהיה בא, היה מביא סעודה ונותן למוסלמי. כל מי שבא שחט תרנגול ונתן לערבי. אחרי זה הערבי היה מטפל באנשים. באו אנשים וזרקו נרות. פעם גנב הערבי שני נרות. שם אותם בכובעו. הגיע הביתה. שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים. חזר לצדיק, הכניס את ידו ומצא שני נרות. בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר: אני ערבי, אני גנב. לא טוב. אני לא מוכן להמשיך [לשמור], אמרו לו שזה לא נורא. אמר להם שהוא לא יכול. בא, ביקש סליחה מהצדיק ועזב. בא חותני ז״ל, יהודי חסיד, יוסף בן־שושן, והיה שומר שלו. בא בבוקר להדליק לו נרות. פעם בבוקר בא כרגיל להדליק והוא ראה את הצדיק מתפלל עם ציצית ותפילין. היהודי היה חסיד והיה צם בהפסקות. הוא ישב בחוץ עד שגמר הצדיק את התפילה. אחר מכן נכנס ולא מצא אף אחד. לאחר מכן באו אנשים מאוראן ומכל הסביבה ובנו מעליו בניין לא רגיל, בית־כנסת יפה. עשו לו סעודה כמו לצדיקים פה״.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים- יששכר בן עמי

הערצת הקדושים 001

כל מעשה או יחס של זלזול או חוסר כבוד כלפי הקדוש ומקום קבורתו גורמים לעונש. מוסלמי שהבטיח שחיטה לר׳ סעדיה דאדס, לאחר שהקדוש נענה לבקשתו, הביא לו פחות מהנדר שנדר, וסוסתו וסייחה מתו: מוסלמיה עקרה שהתרחצה על קברו של ר׳ דניאל השומר אשכנזי קיבלה שיתוק בכל גופה: כאשר תהלוכת חתונה עברה ליד ר׳ עמרם בן־ דיוואן, והחוגגים צחקו על הקדוש, מיד קיבלו שיתוק. הם השתחררו והחלו לזוז רק לאחר שבני המשפחה עשו שחיטה וביקשו רחמים מהקדוש: מוסלמי שהשתולל ליד קבורתו של ר׳ עמרם, גבו התעקם, והוא הבריא רק כשהוריו שחטו כבש לקדוש. בחור שזלזל במול תימחדארת הוכה על־ידי הקדוש בעיוורון ואלם ולאחר מכן נפטר, על אף בקשותיה של אמו לקדוש; מוסלמי שהגיע לר׳ דוד ומשה ואמר משהו נגד החוגגים, התעוור, והבטיח להביא לקדוש כל שנה שתי חבילות עצים ביום ההילולה: שריף שגדף ביהודים שהם מרבים להלל את ר׳ דוד הלוי דראע,.. נפגע והתחיל להשתין ללא הפסקה. הוא ביקש מהיהודים שיפנו לצדיק ויבקשו רחמים עליו. הם שחטו, והוא הבריא, ומאז הביא כל שנה שור לשחיטה לכבוד הקדוש.,

במערכת היחסים שנוצרה במרוקו בין המיעוט היהודי החלש והמפוזר, והרוב המוסלמי שבידיו השלטון והכוח, היוו הקדושים גורם חשוב, שבו יכלו היהודים להיעזר כדי להינצל מידי אלה המתקיפים ומבזים אותם. בכל עת שפעלו המוסלמים, הן נגד היהודי הבודד והן נגד הקהילה, עמדו הקדושים לימין היהודים והגנו והצילו אותם. במישור האישי נענה הקדוש לבקשת כל יהודי שפנה אליו עקב פעולה של מוסלמי נגדו, ולרוב גם העניש את המוסלמי: מוסלמי שרצה להרוג יהודי, נענש על־ידי ר׳ אליהו ונשפט ל־36 שנות מאסר, לאחר שהרג מוסלמי אחר; שודדים שביקשו לפגוע כשליחו של ר׳ דוד בן־ברוך הקטן בדרכו חזרה הביתה, השתתקו ולא יכלו להפעיל את נשקם: בזכות ר׳ דוד בן־ברוך התהפכה מכוניתו של מוסלמי, שהפריע ליהודי בעסקים, והוא עצמו חלה תקופה ממושכת: מוסלמי, שטען שיהודי לקח ממנו את האדמה שעליה בנוי בית־הכנסת של ר׳ דוד הלוי דראע, חלה, ובסוף הסכים וויתר על דרישתו; שודדים שתפסו יהודי בדרך, התעוורו בזכות ר׳ חיים פינטו הגדול והיהודי ניצל.

 פרשים רדפו אחרי מוסלמים שחטפו יהודי, כאשר עברו ליד קברו של ר׳ יחייא לחלו, והמוסלמים נפלו לתהום.

 יהודי ניצל מידי מוסלמים שרצו לפגוע בו, כשאמר שהוא בנו של החזן משה לעסרי, והמוסלמים חששו לפגוע בבן משפחת קדושים ידועה זו; מוסלמים שגנבו פרדה ושטיח מיהודי שקרא למולאי איגגי לעזרה, רכבו כל הלילה ועם שחר מצאו את עצמם באותו מקום: ערבי שגנב כסף מארנקו של יהודי אצל מול תימחדארת, נחנק בלילה על־ידי חבלים שירדו מהשמים, ובבוקר החזיר ליהודי את כספו: מוסלמיה שחטפה ילד יהודי, החזירה אותו לאמו, לאחר שר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הופיע בחלום לשכנתה, ואמר לה למסור לשכנתה שתחזיר את הילד, אחרת הוא יפגע בה. ערבים הבחינו ביהודיה שהתלבשה כמו ערביה, כדי לבקר בקברו של ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ונעלו את שערי הברזל של בית־הקברות במפתחות. בעזרת הקדוש לחצה האשה על הדלת בלילה וזו נפתחה, והיא יצאה לפליאת המוסלמים; שליט העיר שלא קיבל מהרב המקומי את סכום הכסף שדרש, ביקש להורגו וידו השתתקה. הוא השתחרר לאחר שעשה שחיטה לכבוד ר׳ משה חאליווה: יהודיה שנכנסה לקברו של ר׳ עלי בן־יצחק, הצליחה לצאת דרך חור שנפתח בקיר בזכות הקדוש, והערבי שהלשין עליה נשרף על־ידי הערבים שבאו להרוג אותה; יהודי עמד ליד העץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן ומוסלמי שרצה לירות בו נהפך לפסל. היהודי ביקש מהקדוש רחמים על המוסלמי, וזה השתחרר והודה בזכותו הגדולה של ר׳ עמרם. הקדושים הגנו על היהודים גם נגד השלטונות. מסורות רבות מספרות על סוהרים יהודים, שסחרו בסחורות מסוימות בתקופות בהן היה אסור לסחור בהן. כאשר קראו בשם הקדוש נהפכו הסחורות האסורות למשהו רגיל, ואחר־כך שוב חזרו לצורתן המקורית: כך נהפך פלפל שחור לתירס, קמח, עדשים, חיטה וכו׳ בזכות ר׳ דוד בן־ברוך, ר׳ דוד ומשה, ר׳ דניאל השומר אשכנזי ור׳ יהודה וראובן; תה וסוכר נהפכו לתירס, חיטה וחומוס בזכות ר׳ דוד ומשה, וערק נהפך למים בזכות ר׳ חיים פינטו הקטן, ולשמן בזכות ר׳ דוד ומשה; יהודי, שהגיע לארבע טוגאנה עם ארבע מזוודות מלאות סחורות אסורות ונלקח לקאדי, טען כי המזוודות ריקות, וכי הביאן כדי להעביר את חפצי אביו לקזבלנקה. כאשר פתח הקאדי את המזוודות ראה שהן אמנם ריקות וכך ניצל היהודי בזכות ר׳ דניאל השומר אשכנזי; בתקופה שהיה אסור לסחור בנחושת, ניצל סוחר יהודי שקרא בשמו של ר׳ דוד ומשה, והשוטרים מצאו אצלו רק פלפל שחור וכרכום או צמר.

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים….יששכר בן-עמי

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים….יששכר בן-עמי%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%95-%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d

הקדושים היו מגנים על היהודים ועל המלאח, ומונעים אסונות: ר׳ אהרון אסולין מפרכלה ור׳ מרדכי בן־עטר כתבו קמיעות, שלא אפשרו לאויב להיכנס לעיר: ר׳ שלמה בר־ברירו לא נתן שיגעו ביהודים, ועם מקלו היה מגרש את כל אויבי ישראל; ר׳ שם־טוב המזרחי אמר פעם ליהודים לא לחשוש מפני ערבים, שרצו לתקוף את שכונתם, ושלא יקראו לשומרים כפי שתמיד עשו, כיוון שהוא ישמור עליהם; ר׳ אליעזר דאבילה הפך לגמדים כמה מוסלמים, שרצו להרוג יהודים, 'וכאשר עצר את הים שעמד להציף את העיר הזהיר את המלך שעמד לידו שלא יפגע ביהודים: לאלה רבקה מבני־משה הרגה בחרבה את חיילי השולטן שבאו לתקוף את היהודים: מוסלמי שהיה מכה ביהודים השתגע בזכות ר׳ אהרון הכהן מדמנאת; שודדים שהתנפלו על שיירה של יהודים, שמעו יהודי אחד קורא בשם ר׳ דוד בוסידאן, נבהלו ועזבו את היהודים לנפשם; בעזרת אבנים גירש ר׳ דוד הלוי דראע שודדים, שרצו לתקוף יהודים ומוסלמים, ופעם אחרת גרם למוסלמים שארבו ליהודי דמנאת, כשחזרו מהשוק, שהם יטעו בדרך, וכך שבו היהודים בשלום לבתיהם; ר׳ חיים פינטו הקטן הרביץ במקלו בערבי שונא ישראל עד זוב דם, עד שזה הבטיח לא להתנכל יותר ליהודים: שודדים שרוצים לתקוף יהודים, משתתקים ונעצרים בחול, בזכותם של ר׳ יהודה בן־שבת ור׳ יוסף זוזות: מוסלמיה, שגרה ליד בית־הקברות בו קבור ר׳ יחייא לחלו, ראתה איך רץ אדם לבוש ירוק עם רובה, ויורה במוסלמים שרצו להתנפל על היהודים בליל שבת!

 

מוסלמים התכוננו לרצוח יהודים שעמדו לעלות ארצה, ואלה ניצלו בזכות הצדיקים שעמדו לימינם, וביניהם ר׳ ישראל מוריוסף: מול תימחדארת הקים רוח סערה וגשמים, ועצר בעד מוסלמים מלפגוע ביהודים, או שהבריח אותם כשהוא רכוב על סוס לבן; ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא הציל את יהודי פאס מסכנת השמדה, כאשר הואשמו ברציחת בנו של השולטן. הקדוש החייה את הנרצח שהצביע על אלה שהרגו אותו, וכך ניצלו היהודים: למרות האיסור הגמור להיכנס למערת אופראן, הרשו קדושי המערה לסנדלר יהודי להיכנס ולהוציא את החרב שבן המושל השליך לתוכה, וזאת כדי להציל את יהודי העיר: מוסלמים הרוצים לתקוף את המלאח נבלעים באדמה בזכות ר׳ מרדכי בן עטר, או בורחים כששומעים יריות ליד השער, או שהקדוש יוצא עם שני מקלות, עושה מהם קשת ומנצח אותם; ספר תיסליט הוציא בלילה סוסים לבנים, יצא להילחם במוסלמים, שהתקיפו את העיר רכובים על סוסים וחמושים אבנים, וניצח אותם: כאשר מוסלמים נלחמו ביניהם וראו יונים לבנות בצד של היהודים, נבהלו וברחו, וכך ניצלו היהודים בזכות ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא: שריף שהתנכל ליהודים וגזר עליהם גזירה, לבל יתקעו בשופר ביום כיפור, וגם רצה לפגוע בעץ של ר׳ עמרם בן־דיוואן, שילם בחייו על מעשיו נגד היהודים.

 

מסורות אלה שהבאנו הן דוגמאות הבאות לאייר את מסכת הקשרים המורכבים בין המיעוט היהודי לרוב המוסלמי במסגרת פולחן הקדושים במרוקו. ייתכן שיש לחלק מן המסורות האלה אופי אתיולוגי, והן באות להסביר יחסים ואורחות־חיים שהתגבשו לאחר קיום משותף במשך תקופה ארוכה מאוד. גורמים רבים סייעו לתהליך הזה. ליהודים היה עניין בטיפוח פולחן הקדושים, שכן הוא סייע להם להחזיק מעמד במסגרת שהיתה לפעמים עוינת. האמונה השלמה בכך שחוץ מההשגחה העליונה ישנם שומרים רבים נוספים המגנים עליהם, חיזקה את תחושת הבטחון שלהם. הזייארה היתה גורם חשוב במימד המעשי: המפגש החופשי בין היהודים מאזורים שונים, הבילוי בצוותא ובאווירה חופשית בחיק הטבע, הוסיפו להרגשת היישות היהודית. כלפי חוץ היו המוניטין של עוצמת הקדוש כוח מרתיע. איזו פונקציה אפשר לייחס לאלפי המעשים המופלאים שסיפרו והפיצו היהודים על עונשים של מוסלמים שפגעו בקדוש או ביהודים, אם לא זו של מנגנון הגנתי משוכלל ויעיל של מיעוט המחפש את בטחונו ?

 

לגבי ההערצה המשותפת של קדושים על־ידי היהודים והמוסלמים במרוקו, נשאלת השאלה אם תופעה זו איננה ביטוי של מנטאליות ונטייה השואבות את מקורותיהן בטבע האנושי, ומאלתרות פתרונות מקומיים הטובים להן. כל זה יכול להיות נכון, אך אינו מסביר דיו או במלואו את תופעת הפולחן המשותף, ויש לבחון אותה גם במושגים של קודש וחול. פולחן הקדושים, שהוא בעיקרו של דבר תופעה דתית, יונק ממקורות רחוקים בזמן וממיתוסים קדומים. לכן יש לבחון התנסות דתית זו במסגרת תולדות הדתות עם הייחוד המקומי הספציפי שלו. ידוע היחס שיש לחברות מסורתיות למקום מגוריהן ולמקומות הקדושים שלהן. מושגים של מקום קדוש וזמן קדוש מקובלים על החברה היהודית ועל החברה המוסלמית שהן ביסודן חברות מסורתיות. ריבוי הקדושים היהודים במרוקו, והעובדה שלכל כפר היה לפחות קדוש אחד, יוצרים למעשה רצף טריטוריאלי, מוגן, שהיהודים יכלו להרגיש בו בטחון.

 

 הקברים הקדושים יוצרים מעין שרשרת המכסה את כל התחום הגיאוגרפי, ומעניקים מרחב מחייה ליהודים. גם הזמן הקדוש, ימי ההילולה, שנמשכו לפעמים שבועות, הוא גורם מקובל שמאפשר קיום ההילולה בצורה בטוחה. הטבע והזמן טעונים מימד דתי, שהיהודים והמוסלמים כיבדו כבר מתקופה קדומה. למקום הקדוש יש חוקים שעל כל אחד לכבד, ועבירה על חוקים אלה גוררת תמיד עונש. עמדה דתית־מסורתית זו, המאפיינת את החברה היהודית והחברה המוסלמית במרוקו, מאפשרת להן לציית לחוקים אלה מבלי שתהיה התייחסות כל שהיא לסטטוס הדתי, החברתי או המשפטי, ולכן אין זה חשוב אם היהודי הוא דימי, או יצור נחות ומאוס. הקדושה הספציפית של קדושיו, בפרט כשהיא יעילה, מספיקה כשלעצמה כדי לאפשר למוסלמים להסתייע בה. אותה תופעה נכונה כמובן גם לגבי היהודים ביחס למוסלמים, גם כשהיא מצומצמת ביותר. ההשקפה הדתית היא איפוא, המסגרת המפרנסת את התופעה של הפולחן המשותף וגורמים נוספים מסייעים מגמה קיימת זו.

בעניין הסיפוח של קדוש יהודי על־ידי מוסלמים, יש לציין שתמיד המשיכו היהודים להעריץ, או לפחות שמרו מסורות הקשורות לאותו קדוש. כאשר תופעה זו נמשכת תקופה ארוכה, יש לנו כביכול עניין עם קדוש מוסלמי שגם יהודים מעריצים, או עם קדוש ששתי הקבוצות טוענות לבעלות עליו, וזהו שוב מקור לפולחן המשותף.

הדגשת הזהות היהודית המלווה בתחושת שליחות לאומית כלל־יהודית והרגשת היתרון הרוחני שבעשיית הקודש הם מרכיבים חשובים שחיזקו את פולחן הקדושים בקרב היהודים. ייתכן ותפוצתו של הפולחן יחד עם פרסומו הרב של הקדוש היהודי השפיעו על המוסלמים בקשריהם לקדושים היהודים ובעקיפין גם על יחסם ליהודים. הערצת קדושים יהודים על־ידי המוסלמים ידועה ומקובלת בכל המרחב התרבותי המוסלמי. מצד היהודים, יש להניח שהיחס המשפיל של המוסלמים כלפיהם והסכנה הפיזית הכרוכה בכך וכן הרגשת העליונות של הקדושים היהודים לגבי עמיתיהם המוסלמים הגבילו בהרבה את זיקת היהודים לקדושים המוסלמים. מודל זה המסכם את יחסי הגומלין בין יהודים ומוסלמים במסגרת הערצת הקדושים במרוקו יכול לשמש להבנת תופעות דומות במרחב התרבותי המוסלמי בכלל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר