קדוש-וברוך-מסכת-חייו-ופועליו-של-מנהיג


"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

מאת נינו : רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו

בפתח השער

ה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי. אשורר שירה לכבוד התורה, ולכבוד חכמי התורה, בעת סיום כתיבת פרקי חייו של האיש הגדול שכולו תורה – תולדות זקננו הקדוש, אדוננו מורנו ורבנו, הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק״ל, ראב״ד מקנס ומחבר הספר ״קיצור שלחן ערוך השלם״.

אין אדם עומד על דעת רבו אלא עד לאחר ארבעים שנה (ע״ז ה ע״ב, ועיי רש״י דברים כט ו), ועל כן דווקא עתה, בהיותנו סמוכים למועד יובל שנים להסתלקות רבינו, יכולים אנו להתבונן ביריעת חייו הגדולה, להתחקות אחר קצות דרכיו והנהגותיו ולסקור את פועליו, מתוך הסתכלות רחבה הצופה על פני הכלל תוך שאיננה מתעלמת מן הפרט. ובסייעתא דשמיא עלה בידינו להעלות עלי ספר תמונה מפרקי חייו, תולדותיו והליכותיו בקודש, למען תעמוד לנגד עינינו דמות דיוקנו ונקבל מושג כלשהו משיעור קומתו הגדולה ופרשת ימי חייו שכולם שווים היו לטובה ברצף אחד של עמל התורה ועבודת ה׳ ובמסירות נפש למען עם ישראל.

אכן ככל שנגלו לעבר פנינו מעט מהמון פעליו, כך נתעצמה הרגשתנו שלא זכינו אלא ליגע במקצת בשולי אדרתו וקצות דרכיו, אולם גם המעט הזה יש בו כדי ללמד במידה גדושה תלמוד ומעשה רב, הן מהליכותיו בקודש על התורה ועל העבודה, וממסירות עמלו בחינוך בניו וביתו אחריו, והן מהנהגת הכלל בניהול עדתו וניווט ספינתה מול סערות ומשברי התקופה ואתגריה, כאשר התנשא רבינו כארי לעמוד בפרץ ולקומם לבל ייהרסו, ולהניח את יסודות עולם התורה הספרדי לדורות.

קווים לדמותו של גדול בישראל בכלל, ושל רבינו בפרט, לא יעניקו לקורא תמונה נכונה, אם לא יכיר ולו במעט את נסיבות התקופה ומאפייני הסביבה בהם חי ופעל. לפיכך הרחבנו מעט אודות הרקע ההיסטורי ותהפוכות הימים בהם פעל רבינו הגדול, בבחינת בינו שנות דור ודור.

בהקשר זה, שומה עלינו לייחד אי אלו דברים אודות יהדות מרוקו בעת החדשה,עת רבת עלילות ותהפוכות, בתוכה פעל רבינו ואת תהפוכותיה צלח, ומתוכה ועל גבה הנחיל מורשה לשעה ולדורות.

מעטות הן הקהילות היהודיות, לאורך ולרוחב ההיסטוריה היהודית כולה, שחוו גלים רצופים כל כך של טלטלות תהפוכות ותמורות משמעותיות כל כך, בפרק זמן קצר כל כך, כפי שחוותה יהדות מרוקו בתקופתו של רבינו.

עד לשנת תער״ב (1912), עוד חיו יהודי מרוקו בין חומות ה׳מלאח; דורות על גבי דורות בעולם משלהם בו הקפידו על קלה כבחמורה, דבקים בה’ ובתורתו, ללא יוצא מן הכלל. הם היו נתונים מחד להתעמרות השליט המוסלמי, אך מוגנים מאידך מפני השפעות זרות שמחוץ לחומות. אך בשנה זו(1912) הפציע הכיבוש הצרפתי, ויהודי מרוקו הושלכו באחת למציאות חיים שונה לחלוטין, שוני שהתבטא מחד בשיפור מעמדם האזרחי וזכויותיהם תחת השלטון החדש, אך מאידך התלווה אליו איום רוחני כבד בדמות שינוי ערכים רעיוני שהביאה עמה את התרבות החדשה אל בין החומות, איום שביקש לחולל מהפך כולל ומקיף בחיי הכלל והפרט, כאשר במרכזו הקמת בתי הספר של היאליאנס' בקהילות רבות, שנוסדו במטרה מוצהרת לשנות מן היסוד את אורחות החיים של יהודי מרוקו.

טרם הספיקה יהדות מרוקו להסתגל למציאות חדשה זו, וכבר נתרגשה ובאה עליה צרת פעילות החילוניות הציונית לגווניה, ששיאה בימי ״עליית הנוער״ משנת תש״ט(1949) ואילך, יוזמה־מזימה נפשעת עד מאד, אשר הצליחה לנתק רבבות ילדים מבית אבא, ניתוק פיזי רגשי ורוחני, מתוך מטרה מוצהרת לנתק דור שלם ממורשת בית אבותיו, לחנכו ולעצבו מחדש ברוח כפרנית ומנותקת.

בתוך כך התחולל שוב מהפך שלטוני במרוקו, עם סיום הכיבוש הצרפתי וקבלת העצמאות המרוקאית, זעזועים פוליטיים ותמורות פנימיות שגרמו לקהילה היהודית להידלדלות שורותיה, כאשר חלק ניכר עוקר לצרפת, קנדה ואף בריטניה, ואילו מרבית בני הקהילה עולה לארץ ישראל ופוגש בה מציאות חיים חילונית, ובכך נעקר שוב באחת מחיי קהילה מגובשת וסדורה לחיי מהגרים עולים נטולי מסגרת קהילתית, תחת ממסד מנוכר ומתנכר לכל היקר והקדוש, ומציאות חיים כללית שכמוה לא העלו על דעתם.

תוך פרק זמן של פחות מיובל, התמודדה אפוא יהדות מרוקו עם שרשרת רצופה של זעזועים ותהפוכות, עם אתגרי המודרנה, ’השכלה’ ותרבות זרה, ציונות והגירה, הידלדלות הקהילה והתרופפות מוסדותיה עד לעליה ארצה אל תוך מציאות קשה – תהליכים שבגלויות אחרות התפרסו על פני משך זמן של מאות שנים, התחוללו במרוקו בפרק זמן של עשרות בודדות של שנים. כה מהירים ופתאומיים היו השינויים, עד שבני הדור שנולד לתוך התקופה הצרפתית, התקשו אף לזהות את מרוקו הישנה עליה שמעו מאבותיהם, וגם תקופתם השתנתה במהירות בדור ילדיהם, בני הדור הבא שנולד בתקופת חידוש השלטון המרוקאי והעליה לארץ ישראל. פערים שכמעט בלתי ניתנים לגישור נפערו בין אבות לבנים, ושושלת המסורה מדור לדור ניצבה בפני סכנה קיומית.

בעין כל הסערות הללו, התנשאה דמותו העוצמתית של רבינו זצוק״ל כקברניט נאמן לספינת דורו. הוא היה מאותם יחידים ששתלה ההשגחה העליונה בתפוצות ישראל בעתות משבר, כאשר בחוש אחריות ואכפתיות אין קץ שנתייחדו ונתברכו בהם יחידי הדורות, נשא על לוח לבו הטהור את משא הדור, ובעת בלע את הקודש התנשא כארי בקהילתו ומחוצה לה לעשות לתורה שלא תשתכח מישראל ח״ו, לכונן משכנות לאביר יעקב, ולהנחות יחיד ורבים אל בתי המדרש ואל המאור שבתורה. לא פעם יצא למסעות בני מאות קילומטרים בימים ובלילות, במרחבי מרוקו כולה, להקים בתי תלמוד ובתי חינוך, מקוואות טהרה ומוסדות קהילה, להפיץ רוח טהרה ולהעמיד בקרן אורה, ועד אחרית ימיו בארץ הקודש נטל מעת לעת את מקל הנדודים אל ריכוזי העולים ועוד הייתה אמת-הבנין נטויה בידו לקומם הנהרסות ולהנחיל מורשה לשעה ולדורות.

וכה דרשו רבותינו(מדרש תנחומא נח, ה): ”אמרו על נח שראה שלוש עולמות בחייו: עולם ישן שלפני המבול, עולם חרב בעת המבול, ועולם חדש לאחר המבול”. בדומה לכך, ניתן לומר על רבינו שראה שלושה עולמות בחייו: את עולם יהדות מרוקו הוותיק והמפואר כבדורות קדומים, את דור ההתמודדות וההיאבקות עם אתגרי ההשכלה והחילוניות, ואת דור נסיעת השורשים החדשים בארץ ישראל והקמת עולם התורה המפואר של יהדות המזרח. ולא זו בלבד שראה בעיניו את שלושת העולמות הללו, אלא בהיותו ׳האיש על העדה׳ ועמוד האש ההולך לפני המחנה, מורה דרכה הרוחני של קהילת מקנס ומדמויות המופת במרוקו כולה, אף נטל חלק מרכזי בעיצובם ובגיבושם.

לאחר שהתאבק בשנות ילדותו ונערותו לרגליהם של גאוני יהדות מרוקו, מעתיקי תורתם ושמועתם של חכמי קסטיליה, ניגש רבינו לבצר את חומות היהדות באמצעות התקנות שהנהיג בקהילתו יחד עם הדוגמה האישית אותה נתן, של יראת שמים זכה, דקדוק מופלג בהלכה, ואהבה עזה מאין כמותה לכל יהודי. מול סכנות ההשכלה והחילוניות, שינס מותניים בהקמת תלמודי תורה וישיבות, ממרחק הביא לחמו כשהוא שואב מתורתן של הישיבות הקדושות בצרפת ובאנגליה ונוטל מהן דוגמא למתכונת תורנית שיש בכוחה לחסן את הדור הצעיר מפני מדוחי הזמן.

מאוחר יותר, כאשר החלה הקרקע להישמט תחת רגליהם של יהודי מרוקו,לא היסס רבנו להיאבק במלוא כוחו נגד מגמות הכפירה והשמד של פעילי העליה הציוניים ובכך הציל רבים מרדת שחת. אף בערוב ימיו, לאחר עלייתו לארץ ישראל, לא תשש כוחו ולא נתן מנוחה לגופו, אלא הפעיל את מלוא כוח השפעתו לעורר את לב פרנסי היהדות החרדית לצורכי חינוכם של בני עדות המזרח, כאשר בעצמו נטל חלק פעיל בהקמת מוסדות חינוך, ישיבות ובתי מדרש בארץ ובעולם, למען הקם מחדש בארץ הקודש את תפארתה התורנית של יהדות ספרד המעטירה.

בכל השינויים הגדולים הללו שעברו על יהדות מרוקו, לא חל שינוי ברבינו עצמו, הוא ״רבי ברוך״ מהדור הותיק, והוא ״רבי ברוך״ מהדור המתחדש. בצדקותו ובתומו נשאר כתמיד, וממנהגי אבותיו והליכותיו בקודש לא מש ימין ושמאל. מתחילתו ועד סופו אחז הוא בדבקות במנהגי אבותיו, בהנהגותיו המיוחדות, בתפילותיו ספוגות הרגש, כפי שנודע למשל בפיוטו הנשגב ׳אשורר שירה׳, ובחוש המידה הבלתי מתפשר אשר על פיו ידע לקבוע מה לקרב ומה לרחק. כה נאמן היה רבינו לדרך אבותיו, שאף כי חייו חופפים את העת החדשה במרוקו, ניתן היה לראות בו בבואה להדר גדולתם של ענקי הרוח שקמו לה לגולת מרוקו מימים ימימה.

עד אחרית ימיו לא הסכים רבינו לדבר בשפה הצרפתית, השפה הרווחת בין כל בני דורו במרוקו, כאומר: למרות מאמציו הכבירים להשפיע על הדור הצעיר, אין הוא שייך באמת לדור החדש, אלא מחובר הוא לכבשונם הרוחני של אבות אבותיו, שושלת הזהב המפוארת רבני משפחת טולידאנו שהעמידה מקרבה עשרות דורות של גדולי תורה.

יחד עם פעילותו האדירה והרחבה למען הכלל, דאג לשמור במסירות נפש על חינוך ילדיו ונכדיו, ואכן הוא זכה להקים דור ישרים מבורך, המהווה המשך לחוליות הזהב של תלמידי חכמים יראים ושלמים, וגם הם זכו לקומם את עולם התורה בארץ ישראל ובתפוצות.

מאז הסתלקותו ראינו חוב קדוש לחקוק על לוח לבנו ועל לבות כל בית ישראל את דמות דיוקנו וקצות דרכיו בקודש, למען תהי לנו דמותו למופת, נר לרגלינו ואור לנתיבות חיינו, בבחינת ”מתי יגיעו מעשי למעשי אבות,״.

על הספר

בגשתנו אל המלאכה לשרטט מעט מקצות הליכותיו של רבינו הגדול, הסתמכנו אך ורק על מקורות מהימנים ומדויקים, הן בתיאור התקופה בכל פרטיה, והן בתיאור מעשיו והליכותיו של רבינו.

לעזר רב היו לנו שני חיבורים מופתיים: הראשון הוא פרי יצירתו של רבי אברהם עמאר [הנשוי לנכדת רבינו] שעוד בחיי חיותו של רבינו רשם עובדות והנהגות מאשר ראו עיניו ושמעו אוזניו. החיבור השני הוא פרי יצירתו של רבי דוד שניאור, שחקר ודרש את תולדות רבינו מפי בני המשפחה ומפי תלמידיו הוותיקים. אף אנו הוספנו ודרשנו וחקרנו ממשפחת רבינו ובהם בנו רבי יוסף זצוק״ל, בתו הרבנית מרים מרצבך תליט״א, לצד רבים מנכדיו ונכדותיו, תלמידיו ומקורביו שחיו במחיצתו.

עבודה מקיפה נעשתה אף בקרב תלמידיו ומכריו הרבים שחלקו עמנו מאוצר הזיכרונות אשר להם. בצד כל עובדה וסיפור השתדלנו לרשום את מקור הדברים, ואף באלו שאין מקורם מצוין מעידים אנו נאמנה שכולם ללא יוצא מן הכלל נרשמו לאחר דרישה וחקירה מדוקדקת.

יצוין שמאחר ורבינו היה חסיד ועניו בתכלית, והסתיר רבות מהנהגותיו בקודש,

על כן נזהרנו בכמה מקומות ולא חשפנו את כל הנהגותיו. זאת משום שהסתפקנו שמא לא היה רצונו שיתפרסמו הדברים, ובפרט שישנן הנהגות שאינן שוות לכל נפש.

עוד יצוין שלאורך כל הספר לא כתבנו אלא תארים כלליים בלבד, דוגמת: ״רבי",

או"הרב", למען ירוץ בו הקורא.

למותר לציין שכל הערה תתקבל בברכה, ובנוסף פונים אנו לכל היודע על עובדות והנהגות נוספות שלא נרשמו בספר, שישלחם אלינו כדי לשלבם, בע״ה ובל”נ, במהדורה הבאה.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 18

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עיר נצורה

בליבה של מרוקו, בין יערות ארז מוריקים ומעיינות זכים, שוכנת העיר מקנס. אזור זה התברך באקלים ים־תיכוני נוח, ובבוא האביב היו השדות הסמוכים לעיר מתכסים במרבד ססגוני של פרחי בר, נרקיסים ואיריסים. עצי שקד, אלה ושסק לבלבו במלוא הדרם. פירותיו האדומים של עץ האשחר בצבצו בינות לענפים מרשרשים. ריחו המתקתק של צמח השומר נישא באוויר ודילג מעל חומת האבן הסובבת את השכונה היהודית(ה׳מלאח׳).

הניחוחות הרעננים התפשטו בין הסמטאות הצרות בהן התרוצצו ילדים בהמולה עליזה. חדרו לתוך בתי המדרש בהם ישבו תלמידי חכמים עטויי גלימות והתכנסו לתלמודם. בישמו את דוכניהם של רצענים וחייטים, של אמני הרקמה והצורפות, והגיעו עד לקיתונות הדלוחים ביותר של השכונה היהודית המתעוררת לחיים.

בתקופה זו של השנה היו נפתחים שערי העץ הכבדים של המלאח לכל מלוא רוחב שיעורם – לא בקמצנות ובחשדנות כבחודשי החורף הזעופים – אלא בהרווחה יתירה כיאה לימים בהם מתכונן עם ישראל לחג החירות. ראשונים לצאת היו הילדים שצווחות הגיל שלהם נשמעו למרחוק. הללו פרצו בצהלה לתוך המגרש הגדול המפריד בין המלאח לבין המדינה – העיר העתיקה של מקנס המוסלמית – ומשם נפוצו אל המרחבים הפתוחים. בעקבותיהם באו הנשים הכובסות ובידיהן גיגיות מתכת גדולות ובגדים שיש למרקם, לעמלנם ולגהצם לכבוד החג הקרב ובא. אחרונים באו נכבדי הקהילה שצעדיהם מדודים כיאה לתלמידי חכמים שדעתם מיושבת עליהם וכל הליכותיהם אומרות כבוד והדר.

גם בעיר המוסלמית הסמוכה היה האביב נותן אותותיו. חמָרים וגָּמָּלים בירכו את שכניהם היהודים בברכת ״סבאת אל ח׳יר״ [=בוקר טוב] ידידותית מהרגיל. אפילו השריפים חמוצי הפנים – אלה המוסלמים הקנאים המהדרים באיבתם ליהודים יותר משאר אחיהם – התעדנו והתרככו קמעא. רוח אביבית ומפויסת של אחווה וידידות חפפה על הבריות.

כך היה מדי שנה בשנה, אולם שונים היו הדברים בפרוס ימי חג הפסח של שנת תרס״ג(1903).

מאז ומקדם היו חייהם של יהודי מרוקו תלויים על בלימה. די היה בכל רוח שאינה מצויה כדי לתלוש את מסכת הידידות מעל פני שכניהם המוסלמים ולחולל פוגרומים עקובים מדם שכונו ׳תרִיתֵל׳. אחת בשנה נהגו שבטי הערבים והבֶּרְבֶּרים להתכנס בהמוניהם כדי לחגוג במקנס את יום אידם – ׳יום העיסאווא׳. היו אלה ימי פורענות ואימה שבהם הסתגרו היהודים בין חומות המלאח והמתינו לשוך המהומה. תשלומי שוחד מופלגים היו ניתנים למושל העיר על מנת שירחיק את ההמון המשולהב מהאזור היהודי. אף על פי כן גילו לא פעם היהודים בתום ימי החג כי חנויותיהם השוכנות באזור הערבי נפרצו ונבזזו וכל רכושם ירד לטמיון.

למציאות זו כבר היו היהודים מורגלים, ובחלוף הסערה העונתית היו חייהם שבים למסלולם. אלא שבשנה זו עמדה באוויר תחושת מועקה חריפה מהרגיל. רוחות של תמורה נשבו בעולם – ותמורות במרוקו תמיד בישרו רע ליהודים.

מרוקו הייתה שקועה בתסיסה עזה מחמת בחישתן של מעצמות אירופה הרחוקות: הגרמנים והצרפתים, הבריטים והספרדים. כולן ביקשו לעצמן השפעה בתוככי הממלכה המתפוררת. לבסוף הגיעו הדברים לכלל פיצוץ. בעיצומן של חגיגות העיסאווא הכתירו שבטי הברברים מנהיג בשם מולאי חפיד והכריזו על מרד בשלטונו של מלך מרוקו מולאי אָזִין, אותו האשימו במכירת הארץ לאירופאים.

היהודים הגיפו את שערי המלאח והמתינו בחשש לבאות.

עד מהרה התמלאו פאתי מקנס בהמון אדם. פרשים רכובים על גמלים, לוחמים עטויי רעלות, גברתנים חמושים בשבריות וברובי ענתיקה, אספסוף נושא קרדומים וכלי משחית למיניהם. תחילה פנה המחנה הגדול לעבר עיר הבירה פס, השוכנת מרחק יום רכיבה ממזרח למקנס, מקום משכנו של המלך.

אולם לוחמי ׳המשמר השחור' צבאו האישי של המלך, הדפו אותם לאחור. המורדים שינו כיוון וביקשו עתה לכבוש את מקנס, העיר השניה במלכות.

החרדה בתוככי המלאח גברה מיום ליום. היהודים לא לקחו צד במריבה זו שבין שני מלכים המתקוטטים על כתר אחד, ואולם בידוע הוא שבנפול מוסדות השלטון מזדרזים המורדים לפרוק את זעמם על היהודים. היהודי מעצם הגדרתו הוא ד׳ימי – בן־חסות נחות דרגה. כביכול כל קיומו נובע רק מההגנה שפורש עליו המלך. בדין הוא אפוא שכל המבקש לפגוע במלך יפגע תחילה בבני חסותו היהודים…

את ליל הסדר של אותה השנה, עשו היהודים בתפילה כי יזכו בקרוב לראות גאולה וישועה. לצאת מתחומי הרובע היהודי – לא העזו. את צרכי החג סיפקו להם סוחרים ערבים שהביאו את המוצרים עד פתח המלאח. כאשר הפציע אור השחר בבוקר יום השבת, ב׳ דחול המועד פסח, התממשו החששות הגרועים ביותר: נחשול ענק של מורדים צר על חומות העיר ומקץ לחימה קצרה חדר לתוכה. ״העיר בעלת מאה המינרטים״ [מינרט = בית תפלות] – כפי שכונתה מקנס – נפלה שדודה ורצוצה.

מהומת דמים פרצה בעיר. הפולשים הברברים שללו ובזזו כל שיכלו. אל האנדרלמוסיה הצטרף גם האספסוף העירוני שניצל את שעת הכושר כדי לבזוז את שלוש מאות החנויות של יהודי העיר. כל תכולתן נשדדה, ואפילו הדלתות ואבני הריצוף נלקחו. אבל הפורעים לא הסתפקו ברכוש. הם ביקשו גם את הנפש. סמטאות המלאח מלאו קולות נהי ויללה. מתוך בתי הכנסת הדהדו תקיעות שופר ונשמע קולם של היהודים הזועקים י״ג מידות ואומרים סליחות ותחנונים לביטול רוע הגזרה.

למחרת, בעוד היהודים מכונסים בבתי הכנסת לתפילת שחרית של חול המועד, פתח האויב בהרעשה ארטילרית על המלאח. השאון היה מחריש אוזניים. המתפללים התפזרו במנוסת בהלה. כדורי עופרת הלמו בבתים הישנים וחלקם קרסו על יושביהם. בחור אחד, יהושע פאריינטי הי״ד, נהרג מפגיעת פגז.

חבורת ברברים רעולי פנים התקרבו אל שערי המלאח וניסו לפרוץ אותם בקרדומיהם. מכת אש פתאומית ניחתה עליהם מעל החומות. היו אלה קומץ יהודים חמושים בכמה רובים עלובים שקמו לעמוד על נפשם. הברברים נסוגו תוך שהם מותירים ששה חללים, אך עד מהרה שבו בכוחות מתוגברים.

ביום השישי לחול המועד אזלה התחמושת במלאת. היהודים נקראו למסור את כלי העופרת שברשותם – כפות, מזלגות וכיוצא באלה – לידי הצורפים, שהתיכו מהם קליעים וכדורים. הברברים הסתערו על החומות לסירוגין אך נהדפו שוב ושוב. מי שלא נשא נשק הצטרף למתפללים שהתכנסו בבתי הכנסת וזעקו לרחמי שמים. צחנה חריפה של אבקת שריפה החניקה את הסמטאות הצפופות. האבק צרב את העיניים ותימרות עשן כיסו את עין השמים.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 25

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

דומה היה כי הקץ קרב ובא.

באותם רגעי אימה יצא הצדיק רבי חיים משאש אל רחובה של עיר, להתחנן ולשפוך שיח בפני ריבונו של עולם, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם. קדוש עליון היה רבי חיים וסיפורי פלא התהלכו עליו. דמותו הקורנת וזקנו הצח כשלג העניקו לו ארשת של מלאך אלוקים. זעקה גדולה נשמעה מפיו של רבי חיים שנפל על פניו ארצה. הוא זעק מנהמת ליבו ועורר את העם בקול חוצב להבות האש. ״בני! שובו אל ה׳ בכל לבבכם – אולי יושיענו האלוקים ולא נאבד!״

״שמע ישראל, ה׳ אלוקינו, ה׳ אחד!״ זעק רבי חיים וכל העם חזרו אחריו.

״למנצח מזמור לדוד, יענך ה׳ ביום רעה ישגבך שם אלוקי יעקב!״ החל קורא את מזמור כ׳ בתהילים, פסוק אחר פסוק, כשכל העדה עונה עמו אחריו בבכי תמרורים. כך חזר שוב ושוב על סדר זה בעוד העם גועה בבכי וכדורי העופרת של הפורעים שורקים מעל לראשיהם.

ופתאום התחולל הנס: האויבים נתקפו פחד ונסו מהמקום אחוזי בהלה. לימים יאמרו יהודי מקנס כי רבי חיים משאש מסר עבורם את חייו שכן מקץ מעט יותר משנה, בח׳ תמוז תרס״ד, הסתלק בפתע פתאום ונלקח לישיבה של מעלה.

לאחר בריחתם הפתאומית של המורדים בקעו קולות צהלה מכיוון המוחז׳ן, ארמון השלטון שבמעלה העיר. מסתבר, כי מושל חדש עלה על כס השלטון והלה הזדרז להשיב את הסדר על כנו. שליח בהול הגיע למלאח מכיוון באב אל-חמיס, השער הגדול של ארמון המושל המעוטר באריחים גיאומטריים.

המלך החדש זקוק לחותמת עשויה זהב ואין כמו הצורפים היהודיים הבקיאים בייצורו של חותם זה. כך הדבר אצל יהודי מקנס: רגע אחד מבקשים את נפשם וכעבור רגע מבקשים את עזרתם         

עם שוך הקרבות יכלו היהודים להתחיל לאמוד את ממדי הנזק. החנויות הבזוזות עדיין בערו וההריסות חסמו את המעברים. היהודים התנחמו בכך שלפחות מנין הנפגעים בנפש היה מועט.

אך הסכנה טרם חלפה.

בזמנים טרופים שכאלה מעטים היו עוברי הדרכים, אולם בשלהי חודש אייר הגיע יהודי מהעיר פס הסמוכה ובפיו בשורות קשות. הוא סיפר להם כי המהומות צפויות להתחדש. יש שטענו כי יד הגרמנים בדבר. אחרים האשימו מנהיג דתי קנאי שהגעיש את דרום הממלכה. תחושת הרווחה שאחזה ביהודי מקנס במוצאי חג הפסח התבררה כמוקדמת מדי.

בערב חג השבועות מלאה מקנס שוב בהמוני ברברים ושבטי מדבר אחרים. דלתות המלאח הוגפו בשנית. נודע כי כוח צרפתי עושה את דרכו למקנס והמוני מוסלמים התכנסו בה כדי להגן על העיר מפני הפולש הנוצרי. היהודים עקבו בחרדה אחר ההכנות למלחמה. ידוע ידעו כי לא משנה ידו של מי תהיה על העליונה – חייהם בסכנה. הברברים גייסו למערכה ״מכשפים״ ושאר רופאי- אליל בתקווה שבכוח לחשיהם יבלמו את הנשק האירופאי המודרני. טקסים מוזרים נערכו בעשרים השערים הסובבים את מקנס, ותרנגולת שחורה נשחטה בכל אחד מהם.

בתוך המלאח הגבירו היהודים את השמירה. זקיפים הוצבו על הגגות כדי להתריע בפני ניסיונות חדירה של מוסלמים. את ליל שבועות של אותה השנה עשו יהודי מקנס באמירת ה״תיקון״ כשברקע מצטלצלות זעקותיהם של הברברים המשלהבים את עצמם לקראת ההסתערות על השכונה היהודית. ״תחילה נטפל באירופאים – אחר כך נשוב לסיים אתכם את המלאכה״, הבטיחו.

בבוקר יום חמישי, י״ב סיוון, זיהו המשקיפים היהודים תנועה גדולה בקצה האופק. רעם תותחים התגלגל באוויר. במקנס נפוצה השמועה כי היה זה ירי שמחה של המוסלמים לרגל תבוסת הצרפתיים. שעות ארוכות עמדו היהודים במתח מבלי לדעת מה צופן להם העתיד. האם נוצחו הצרפתים ועתה יממשו הישמעאלים את איומיהם, או שמא דווקא ידם של האירופאים הייתה על העליונה? שמועה רדפה שמועה ואיש לא ידע איזו מהן מהימנה.

בשעה שלוש אחר הצהרים החלה לפתע בריחה מבוהלת של המוסלמים. גדודים מסודרים של פרשים רכובים על סוסים אבירים הופיעו בדהרה קלה. מדיהם המצוחצחים למשעי לא הותירו ספק: אלה היו הצרפתים שידם הייתה על העליונה.

אחדים מהחיילים הצרפתים היו יהודים ואלה נופפו בהתרגשות לאחיהם הכלואים מעבר לחומות המלאח.

"פתחו! פתחו את השערים!" קראו בתערובת של צרפתית וערבית. ״הסכנה חלפה!"

שלושה חודשים היו יהודי מקנס נתונים במצור כשחייהם תלויים להם מנגד. עתה חלצו את עצמותיהם ומצמצו מול אור השמש. בתוך ענני האבק שאפפו את המלאח, הצטיירו להם החיילים הצרפתים כדמויות מצילות חיים.

"ליהודים הייתה אורה ושמחה והעיר מקנס צהלה ושמחה״, מספר עד ראיה. "ביום השבת בעלות המנחה באו כל שרי צבאות צרפת רכובים על סוסיהם האבירים לתוך המלאח. ויקבלו אותם היהודים בשמחה ובשירים. ותהי שמחה גדולה בעיר. ותשקוט הארץ!״.

המפגש הראשון בין יהודי מקנס לבין השלטון הצרפתי הפורש את כנפיו על מרוקו, היה רגע היסטורי מכונן. מעתה ניצבה יהדות מרוקו בפני תמורות גשמיות ורוחניות מרחיקות לכת.

בין אלפי יהודי מקנס שיצאו לקבל את פני הצרפתים היה גם הנער הצעיר ברוך טולידאנו שבאותם הימים היה כבן י״ג שנים. בעיניו הפקחיות בחן את השליטים החדשים המלהגים בשפה זרה ובלתי מוכרת. ספק אם הנער בעל הפנים הרציניות יכול היה לשער בנפשו את התפקיד המרכזי השמור לו במאבקים הגדולים ובתהפוכות שעוד יבואו בשנים הבאות.

סכנת הפוגרומים והרדיפות חלפה, אך כנגדן צצו סכנות מסוג חדש והפעם רוחניות.

עידן חדש הפציע על יהדות מרוקו.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 29

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

ירושלים של מרוקו

צביונו של המלאח היהודי

המלאה היהודי הישן של מקנס היה מקום קטן – רק שלוש מאות  מטרים רוחבו וארבע מאות מטרים אורכו. מאות בתים היו דחוקים ומגובבים זה לצד זה וזה בתוך זה, וביניהם סמטאות וחצרות, רחובות מעוקלים, חנויות ודוכנים.

בין דמויות המופת שעל סיפוריהן גדלו ילדי המלאח היו דמותה של הקדושה ללה סוליקה הי״ד שמסרה נפש על שמירת הצניעות; היה את סיפורם של קדושי אופראן, חמישים יהודים שעלו על המוקד ומסרו את נפשם בשמחה לאחר שמיאנו להתכחש לאמונתם בשעת השמד; והיו גם דמויותיהם של אבות משפחת טולידאנו עצמה – רבי דניאל ׳ראש רבני קסטיליה׳ אשר יצא בראש גולים בעת גלות ספרד, ורבי חיים טולידאנו עליו אמרו כי זכה לגילוי אליהו.

המלאח: שמורת טבע רוחנית

חומות המלאח שתי פנים להן: מחד, מגינות הן על היהודי מפני הסביבה המוסלמית העוינת; מאידך, חוצצות הן בינו לבין העליבות השוררת מחוצה לו.

עד להגעת הצרפתים הרי בהתהלכו מחוץ למלאח היה מעמדו הרשמי של היהודי מוגדר כד׳ימי – כלומר אדם נחות-דרגה שקיומו נסבל רק כל עוד שילם את מס הג׳יזיה וסבל בדומיה את חרפת הקלון שהמיטו עליו המוסלמים. לעיתים אף נדרש לחלוץ את נעליו בהתהלכו ב״מדינה״ המוסלמית או לשאת על בגדו תו מזהה – והכל על מנת להשפילו ולבזותו. אולם בהגיעו לבין כותלי המלאח שב היהודי והיה לבן־מלך. כאן יכול היה לבנות עולם רוחני עשיר של תורה ומעשים טובים, עולם שזר לא יבין ושהגיע לשיאים של אמונה ויראת שמים שמעסים היו כמוהו.

בתקופה בה אנו עוסקים חיו במלאח של מקנס כששת אלפים יהודים. מספרם הלך וגדל עד כדי תשעת אלפים נפש ערב הקמת המלאח החדש בשנת תדפ״ד (1924). כל אלה חיו בכ-250 ״חצרות״ – ממוצע של ארבע משפחות לכל חצר. בקרב יהודי המלאח רק מעטים זכו להתגורר בחצר פרטית משל עצמם. מרבית החצרות היו משותפות וסביבם מספר דירות הבנויות בקומה אחת או שתיים. בכל דירה התגוררה משפחה שלמה. בחדרים הסמוכים חיו בני המשפחה המורחבת ובהם הסבא והסבתא ולעיתים אף הילדים הנשואים.

חומה עבה הקיפה את המלאח ובה שער גדול שהוגף מדי לילה. חומות המלאח התוו את גבולות עולמו הפנימי של היהודי הדר בו ומבחינתו המתרחש מעבר להן שייך לעולם אחר. כאשר יהודי אמר"כל העולם יודע" כוונתו הייתה ״כל המלאח יודע״. החומה היוותה חיץ פיזי בין העולם החיצוני לבין זה הפנימי, אך לא פחות מכך גם הייתה גדר רוחני ששמר מפני ההשפעות השליליות שבחוץ.

צנועים ופשוטים היו חייהם של מרבית יהודי מקנס, אך כנגד הדלות החיצונית מה מאירים היו חייהם הפנימיים. לא בכדי כינו אותה ״ירושלים של מרוקו״. בתחומיו הצרים של המלאח ספון היה עושר רוחני ללא שיעור. בכל סמטה ופינה נמצאו תלמידי חכמים ונקיי דעת, מופלגים בחסידות ובעיון התורה. רבים מהם לא התפרסמו לפי שהמצאת הדפוס טרם באה למרוקו והספרים שחיברו לא ראו אור, אולם בני הקהילה ידעו להעריך את גדלותם וקדושתם. במקנס גם בעלי המלאכה והסוחרים הפשוטים ביותר היו ספוגים יראת שמים ומאוגדים במסגרות מיוחדות ללימוד תורה. ענייני הצבור נחתכו על פי הוראת הרבנים שסמכותם היתה איתנה והכל סרו למרותם. השבת נשמרה בקפדנות ואמונה תמימה פעמה בכל הלבבות.

שירת הבקשות

״קום, בני, קומה נא!״ 

ברוך חש את מגע ידו החמימה של אביו מעוררת אותו מהתנומה שנפלה עליו. הוא פקח את עיניו. נרות השבת עדיין בערו בצלוחיות השמן. ניחוח הסכ׳נה – החמין השבתי הנפלא שהכינה אמו הרבנית – עוד היה מורגש בחלל הבית.

רבי יעקב טולידאנו, מדייניה הנכבדים של מקנס, ליטף בחיבה את בנו וקירב אליו נטלה מלאה במים. ״הזדרז ליטול ידיים״, דחק בו. ״תיכף מתחילה שירת הבקשות״.

ברוך דילג בזריזות מעל יצועו. הוא אהב להצטרף לאביו בלילות השבת הארוכים של חודשי החורף עת היו יהודי מקנס מתכנסים בבתי כנסיותיהם כדי לשורר ולרנן לפני מלך מלכי המלכים.

בחוץ שרר קור עז והכוכבים הבריקו ברקיע כמו פנינים קטנות. ברוך הידק לגופו את הג׳לביה המחממת העשויה צמר גס ולפת את כף ידו הגדולה של אביו. הם צעדו בשתיקה, ברוך הקטן מנסה לעמוד בקצב צעדיו הגדולים של אביו. מפעם לפעם דילג מעל שלולית מרופשת, שכן רחובות המלאח הישן לא היו מרוצפים. בעודם צועדים הצטרפו אליהם יהודים נוספים שהגיחו מהחצרות והסמטאות. עד מהרה ליוותה אותם קבוצה נכבדה. כולם סבבו את דמותו התמירה של הרב טולידאנו, שמעיל ה׳זוכא׳ השחור ומצנפת הדיינים שלראשו ציינו את מעמדו הרם.

מרחוק כבר הבחינו באורן של מנורות השמן הרבות שהבליחו בעד החלונות של ׳צלאת שמואל טולידאנו', בית הכנסת הוותיק בו התפללו בני משפחת טולידאנו מדורי דורות. ככל בתי הכנסת שבמרוקו הצניעה הפשטות החיצונית של המבנה את הקדושה הספוגה בין כתליו. בית הכנסת קידם את פני הנכנסים בניחוח בדי הדסים הסובבים את התיבה ובריחם המתקתק של ספלי תה מתובלים בעלי נענע.

מאות המתפללים נעמדו בחרדת קודש בעת כניסתו של הרב, שכן נערץ ואהוב היה רבי יעקב טולידאנו על הכל. סיפורי מופת התהלכו על גדלותו בתורה ויראת השמים המופלגת שלו. רבים ניגשו לנשק את ידיו. רבי יעקב תפס את מקומו וסימן לפייטן להתחיל.

פתח הפייטן בסלסול:

״דודי ירד לגנו לרעות בגנים / להשתעשע וללקוט שושנים

קול דודי דופק פתחי לי תמתי / שערי ציון אשר אהבתי״

והקהל השיב לו בנעימה:

״בתי אל תפחדי כי עוד אזכרך / ומארץ רחוקה אקבץ פזורך

עוד אבנך ונבנית ביפיך והדרך / וגם אמנה את אחותי"   

וכך, חרוז אחר חרוז ופיוט אחר פיוט, עלתה שירת תפילתם של בני קהילת מקנס, עד שאפפה את כל סמטאות המלאח הנם את שנתו. אף רבי יעקב עצמו נתן קולו בפיוט וזמר, לפי שגדול היה כוחו בחיבור פיוטי קודש כמסורת רבני משפחת טולידאנו, ולכל פרשה ופרשה ידע להתאים פיוט המביע את רחשי הקודש המפעמים בליבו לפי ענייני דיומא.

שעות ארוכות נמשכה שירת הבקשות עד שדבקו שמורות עפעפיו של ברוך הצעיר זו לזו ובחלומו דימה לראות כי מלאכי מרום עצמם פותחים פרגוד של מעלה ומביאים את הפיוטים והניגונים כעולות וכזבחים לפני היושב במרומים.

סדר יומו של רבי יעקב טולידאנו היה עמוס בצרכי ציבור. הוא התחיל עוד בטרם עלה השחר והסתיים הרבה לאחר תיקון חצות. רבי יעקב היה ממהר לבית המדרש למסור שיעור תורה ונחפז לבית הדין כדי להכריע בדבר הלכה. עיתים היה מזדרז לקיים מצוות ביקור חולים, ופעמים אחרות ־ לדון בתקנת הציבור. עשרות דורות שימשו בני משפחת טולידאנו בקודש, ניווטו את חיי הקהילה בתקופות סוערות מתוך אחריות ומסירות, הרביצו תורה בעדרים והעבירו את שלשלת הזהב הלאה. ברוך הצעיר רץ בעקבות אביו, עקב אחר מעשיו, והדוגמה האישית שהוא רואה נחקקת בליבו הרך. מכאן הוא לומד כיצד מנהיגים ציבור. זהו בית היוצר המשריש בו מגיל צעיר כי אחריות הרבים מוטלת על כתפיו.

בבית אביו למד את העיקרון הבסיסי לאורו ניתב את חייו: כזה ראה וקדש.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 34

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

בבית מרומם זה גדל רבינו וממנו שאב את הדוגמה הרוחנית ואת יראת השמים שאפיינו אותו משנותיו הצעירות ועד שיבה. מאביו קיבל גם את יסודות הלימוד בעיון, ובפרט את מסורת המנהגים ודרכי ההוראה כפי שמקובלת היא בידם של רבני משפחת טולידאנו מדורי דורות עד לאבותיהם חכמי קסטיליה ולמעלה בקודש.

בנוסף להשפעת הוריו הגדולים, ספג רבינו מגיל צעיר את האווירה המיוחדת של המלאח היהודי – הוא המלאח המקורי אשר לפני בוא הצרפתים ומהפכת ההשכלה שהביאו עימם.

במבט גשמי ומצומצם הצטייר המלאח כמקום דל, אבל כמה טהרה וגדלות הנפש היו מקופלות בין חומותיו. מבחינתם של יהודי מקנס לא היה העולם הזה אלא פרוזדור לחיי נצח, ואם כן מה חשיבות יש אם מפואר הוא הפרוזדור או פשוט – העיקר הם קנייני הנצח אותם צובר האדם בחייו ולהם הוא צריך להקדיש את עיקר מעייניו. ואם בדרך כלשהי הצליח אחד מבני הקהילה לצרף פרוטה לפרוטה ולחסוך כמה דירהאמים, הרי שיש לתתם לצורכי מצווה או לבנות בהם בית מדרש.

רק לאור השקפה זו ניתן להסביר את העובדה המפליאה שחרף חיי הפשטות והצניעות שאפיינו את יהודי מקנס, נודעה העיר כיעד ראשון במעלה עבור שד״רים וגבאי צדקה מכל רחבי העולם היהודי. תלמוד תורה בטבריה, כלות עניות בירושלים, בתי מדרש בסלוניקי או בבגדד – כולם זכו למתת ידם הנדיבה של יהודי מקנס שלא תהו ולא התרעמו על פשר הנהירה ההמונית של פושטי יד

 לעירם. ברורלהם כי אם מבקשים מהם עזרה לדבר שבקדושה – הרי שיש לתת במלוא היכולת.

בפרט היו חביבים על יהודי מקנס הקמת בתי כנסת ובתי מדרש. לא פחות מ"ט בתי כנסת שונים פעלו בתחומיו המצומצמים של המלאח הישן עד כי נדמה כי שאיפתה של כל משפחה הייתה להקים בית כנסת, ואם לא היו בידה האמצעים לכך אזי לפחות לרכוש חלק מבית תפילה. היה את ׳צלאת [בית הכנסת] טוֹבִי/ ו׳צלאת אל-חָכִּם׳ הקרוי על שם רבי יעקב בירדוגו ממשפחת גולי ספרד. וגם ׳צלאת הלביאה׳ על שם דבר פלא שאירע בימי קדם, כאשר הקדוש רבי שמואל בן וואעיש, מגדולי חכמי מקנס, גירש מתוכו לביאה. מרובים היו בתי הכנסיות במקנס, והגיעו הדברים לידי כך שרבני העיר אסרו על הקמת בית כנסת חדש ללא אישור הקהילה.

בתי הכנסת הללו היו פשוטים בחזותם החיצונית, מחמת גזרת המלכות שאסרה בניית בתי תפילה מפוארים ליהודים. אך עששיות השמן שבערו בהם עד לשעות הלילה המאוחרות העידו על התמדתם בתורה של יושביהם.

בית כנסת ׳הלביאה׳

אחד מבתי הכנסת המיוחדים שמקנס התעטרה בהם היה בית הכנסת שבמבוי בן עטאר שנקרא על שם קדוש עליון רבי שמואל בן וואעיש זיע״א מגדולי חכמי מקנס. לבית כנסת זה נקשר סיפור יוצא דופן:

בימיו של רבי שמואל בן וואעיש לכדו הערבים יושבי העיר לביאה אימתנית אותה הגישו כדורון למלך. הלה בנה עבורה כלוב ברזל גדול בחצר ארמונו, סיפק את מזונה ביד רחבה, והתפאר בה בפני אורחיו הרבים.

דא עקא שבאחד הימים הצליחה הלביאה לפרוץ את כלוב הברזל ולצאת לחופשי. במשך שעות ארוכות הסתובבה ברחבי העיר והטילה את חיתתה על יושביה. רק מקץ מאמצים רבים הצליחו חיילי משמר המלך ללכוד אותה ולהשיבה אל הכלוב. מאורע זה גרם למלך חרדה רבה. מה אם יעלה בידה של הלביאה לפרוץ שוב את כלובה? ומה אם תיתן בו את עיניה ותחליט לקבוע עליו את סעודתה?

הרהר המלך בבעיה עד שמצא לה פתרון יצירתי: הלביאה תורחק מחצר הארמון ותונח למשמרת באחת מחצרות המלאח היהודי. באופן כזה גם אם תשתחרר הלביאה ותטרוף אי אלו אנשים בדרכה אל החופש, יהיו אלה בסך הכל יהודים שאיש לא יחוש בחסרונם. הלביאה נקשרה אפוא בשלשלאות ברזל ומדי יום היה מגיע אחד מעבדי המלך ומשליך לפניה את מזונה.

באחד הלילות התממש חששם של יהודי מקנס. הלביאה ניתקה את מוסדותיה ויצאה לשוטט ברחבי המלאח. אותה שעה יושב היה הצדיק רבי שמואל בבית הכנסת 'בן עטר׳ ומקונן מרה על גלות השכינה. כה שקוע היה בתפילה עד כי לא שם לב לחיית הטרף האימתנית המתגנבת חרש בעד הדלת הפתוחה ומתקרבת אליו בלאט. רק כאשר עמדה החיה מולו ממש ונהמה בקעה מגרונה הרים רבי שמואל את עיניו ונתקל במבטה מזרה האימה.

רבי שמואל, שדעתו נתונה הייתה לקינתו ולתפילתו, לא הבחין בכך שמדובר בלביאה. לתומו סבר כי כלב גדול עומד מולו. הוא נטל את מקלו והחל מכה את הלביאה ומגרש אותה מבית הכנסת. הלביאה נהמה וזעקה, אך לא הייתה מסוגלת לפגוע לרעה באיש האלוקים עד שנאלצה בחירוק שיניים לסגת לעבר פתח בית הכנסת.

בינתיים הגיע משרת המלך כמדי ערב כדי להשליך ללביאה את מזונה, והנה לחרדתו הוא מגלה כי השלשלאות מנותקות וחיית הטרף איננה. עד מהרה הוזעק חיל המשמר ופתח בחיפושים נמרצים. קולות הנהמה הובילו את הפמליה אל עבר בית הכנסת ׳בן עטר׳ בו מצאו את הרב הקדוש יושב בשלווה בעוד החיה נוהמת מולו בחוסר אונים…

מאותו היום התפרסם שמו של רבי שמואל כאיש אלוקים קדוש ונערץ גם בקרב גויי מקנס. המלך לא העז להשיב את הלביאה אל שכונת היהודים, אולם החצר בה התארחה החיה נקראה מאז ואילך בשם ׳דאר אלביא', כלומר חצר הלביאה, לזכר הנס שהתרחש בה בזכותו של הצדיק.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 42

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

קדוש וברוך

 

תורת הסוד

בין רבותיו של רבינו יש למנות את המקובל האלוקי רבי יוסף אלקובי שהחכימו בתורת הנסתר. מטבע הדברים היה זה בשלב מאוחר יותר בחייו לאחר שמילא את כריסו בש״ס ופוסקים. לימוד זה לא נעשה בפרהסיה אלא בצנעה ובחשאי, בעליית הגג של בית הכנסת.

ושוב נמצא רבינו תלמיד המחכים את רבותיו. עומק שכלו ורוחב הבנתו באו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנסתר כשם שבאו לידי ביטוי בלימוד חכמת הנגלה. הוא היה כמעיין המתגבר ושתה בצמא את כל מוצא פיו של רבו הדגול עד שנעשה בקי בזוהר הקדוש ובכתבי האריז״ל, אך עד אחרית ימיו הקפיד שלא לגלות פן זה באישיותו בפרהסיה.

עשרים שנות חייו הראשונות של רבינו עברו עליו כשהוא ספון ראשו ורובו באהלה של תורה ומקדיש את רוב עתותיו לעיונה ולימודה. שנים אלו היו תקופה של סער וסופה במרוקו. טלטלות רבות ומהפכות גדולות עמדו בשער ומקץ שנים לא רבות עתיד רבינו עצמו להימצא בעין הסערה.

אולם לעת עתה, פסחו כל אלה על רבינו שהיה מסוגר בתוך ״תיבת נח״ שמאחורי חומות המלאח ועסוק בבניין עולמו הרוחני. לימים יאמר כי שנים אלו שבהן יכול היה לקיים ״שבתי בבית ה׳ ״ ללא הפרעה, הן שהעניקו לו את תעצומות הנפש לעמוד כצור איתן בפני כל הגלים השוצפים שעתיד היה לפגוש בחייו.

אמה של מלכות

הרבנית רחל בת רבי שלום עמאר

שנת תר״ע (1910), בהיותו כבן עשרים שנה, בא רבינו בברית הנישואין עם רעייתו הרבנית רחל לבית עמאר. מגיל צעיר נודע אביה, רבי שלום עמאר, כאדם פלאי שהרשים את רואיו במידותיו האציליות וברוחב דעתו. מכמני התורה פתוחים היו בפניו ואף בחכמת התכונה היה לו יד ורגל. בגיל י״ח שנים התמנה לדיין ובגיל עשרים ושבע הוענקה לו משרת הראב״ד. בכך המשיך בדרך אביו, רבי שמואל עמאר, שישב אף הוא על כס הרבנות במקנס בתקופה מוקדמת יותר. רבי שלום נשא לאשה את הרבנית שמחה, ויחד בנו בית של תורה ויראת שמים.

חרף גילו הצעיר לא חת רבי שלום מפני איש. כאשר נודע לו פעם שבעיר מוכרים בפסח ממתקים שיש בהם חשש חמץ, כינס לאלתר את בני הקהילה ונשא דברים חוצבי להבות על חומרת איסור חמץ בפסח. באותו מעמד נוכח רבינו, אז עלם צעיר לימים, שסיפר כי הדברים הביאו אותו לידי בכי ממש.

גדולי הדור העריכו את רבי שלום וחזו לו גדולות, אך לדאבון לב לא זכה להאריך ימים. בהיותו בן שלושים ושבע נתבקש בישיבה של מעלה כשהוא בשיא פריחתו. אפילו את חופת בתו לא זכה לראות.

אופן פטירתו היה פתאומי ופלאי. בחודש אלול שנת תר״ן הביע רבי שלום את רצונו לעלות לארץ ישראל במהלך השנה הקרובה. אף הוחלט כי ההכנות המעשיות לעליה יתחילו מיד לאחר חגי חודש תשרי. אלא שמשמים מנעו את העליה הזאת.

בערב חג הסוכות של אותה השנה, הגיעו לידי רבי חיים משאש, מגדולי רבני מקנס, שני אתרוגים מובחרים אותם הציג בפני רבי שלום. רבי שלום בחר אחד מהם לעצמו, אולם בעת שהחזירו למטפחת נשמט האתרוג מידו, נפל לארץ ונפסל. צערו של רבי שלום היה גדול עד כי התעלף (!). רק לאחר מאמצים מרובים הצליחו להשיב את נפשו. רבי חיים גער בו: ״הן מצוות ארבע מינים מופיעה בתורה רק פעם אחת ואילו מצוות שמחת החג מופיעה שלוש פעמים. הכיצד יבטל השלושה מפני האחד?״

אולם רבי שלום ראה במה שאירע סימן רע לבאות ומיאן להתנחם.

ואכן, עוד באותו לילה נתקף בחולי הקדחת ממנו לא החלים עד שהשיב את נשמתו לבוראה ביום שמחת תורה. צער רב הצטערו יהודי מקנס על ״האתרוג המהודר״ שצמח בעירם, אדם פלאי בחכמתו ובמראהו שנלקח מהם בחטף והותירם יתומים.

הסתלקותו הפתאומית של רבי שלום הותירה חלל כואב בקרב כל תופסי התורה במקנס ובפרט בקרב בני המשפחה. מי שנעשה למתווה הדרך הרוחני של המשפחה וגם הכניס את הרבנית רחל אל החופה היה אחיה, רבי מרדכי עמאר, לימים מפוסקי העיר מקנס.

בבית זה שבו השתלבו תורה וחסד צמחה הרבנית רחל. הדוגמה האישית שספגה בבית אבא התוותה את הדרך בה צעדה במשך כל חייה לצדו של רבינו.

פיקחות, חכמה ואצילות מיוחדות היו שזורות באישיותה של הרבנית רחל, ״אמה של מלכות״.

ממקום שבתה בירכתי ביתה פקחה עין על כל הליכותיו וניווטה אותו בחכמה בסערות החיים. קשה לתאר את מעלותיו המופלאות של רבינו בלי ה״עזר כנגדו" שפעלה לצדו כל ימיו. ואכן, הרבנית רחל התאימה להפליא לאישיות בעלה הדגול בבחינת ענבי הגפן המשתרגים זה בזה ובונים זה את זה.

סיפר אחד הנכדים:

היחס בין רבינו והרבנית רחל כל ימיהם היה כמו זוג צעיר. איזה כבוד והדר היו ביניהם. ההערכה שראינו לימדה אותנו מה כוונת דברי חז״ל ״מכבדה יותר מגופו״. סבא בחכמתו ידע להעריך את רום ערכה ואת הערכתו לרבנית ניתן היה לראות בכל הליכותיו בבית ומחוצה לו.

שותפות מיוחדת זו התחילה עוד כשהייתה הרבנית רכה בשנים עת נישאה בגיל 15, והיא נמשכה וגברה עד לימי שיבה וזקנה. באחרית ימיו של רבינו, כאשר התקשה בהליכה, הייתה הרבנית קמה משנתה לפנות בוקר ומלווה אותו לתפילה עם הנץ החמה. מה נאדר היה המראה כאשר צעדו שניהם יחדיו אל בית הכנסת, מתוך הערכה הדדית עצומה שניכרה בכל הליכותיהם. לאחר שהגיעו לבית הכנסת שבה הרבנית הביתה והזדרזה להתחיל בהכנת ארוחת בוקר. החריצות הזאת אפיינה את הרבנית בכל שנותיה והותירה רושם עז על האורחים הרבים שבאו בצל קורתה.

גם לעת זקנה, כאשר לא הייתה עוד מטופלת בילדים ובאורחים לרוב, לא חרגה הרבנית ממנהגה ולא שינתה מדרכה. יושבת הייתה במטבח, מתקינה את כל הסידורים הנחוצים כדי שבעלה הגדול ימצא הכל מוכן וערוך בשובו הביתה. שכן בעיני הרבנית עבודת הקודש של בעלה ועבודות הבית שלה לא היו כי אם שני צדדים במטבע אחת, שותפות כבירה של עבודת ה׳ המלווה את החיים כולם מתחילה ועד סוף.

הקפדה על מעשר כספים

עם נישואיו קיבל רבינו נדוניה מכובדת. רעייתו התייתמה בגיל צעיר אולם בהיותה בת למשפחה עשירה נפלה בחלקה ירושה לא מבוטלת. ככלות ימי המשתה הביא רבינו שמאי שיאמוד את שווי הנדוניה על מנת שיוכל להפריש ממנה מעשר כדין.

מצווה זו של ׳מעשר כספים׳ חביבה הייתה על רבינו כל ימיו. מאז הרוויח את פרוטותיו הראשונות נזהר להפריש מעשר מכל סכום שבא לידיו. בפרט הקפיד שלא להשתהות בהפרשת המעשר פן ישכח לקיים את המצווה. כה רבה הייתה שמחתו בעת שחילק את מעשרותיו עד שניתן היה לחשוב כי זה עתה זכה בסכום כסף גדול, ולא שהוא מעניק לאחרים מפרוטותיו הדלות. ואין לתמוה על כך, שכן רבינו חש באופן הפשוט ביותר כי ״יותר ממה שעושה בעל הבית לעני – עושה העני לבעל הבית״.

הנדוניה שירדה לטמיון

לאחר שהפריש מעשר כספים נחה דעתו של רבינו. כעת התפנה לחשוב מה יעשה ביתר סכום הנדוניה שנפל בחלקו. הואיל ושאיפתו הייתה להקדיש את כל עתותיו ללימוד התורה חיפש דרך להתפרנס מממונו ללא ביטול זמן. לבסוף מצא פתרון שהניח את דעתו: את כספי הנדוניה מסר לסוחר נאמן כדי שהלה ישקיע אותם בעסקיו ויחלוק עמו את רווחיו. על פי התכנית, הסכום שאמור היה רבינו לקבל מדי חודש יכול היה לאפשר לו להתפרנס בכבוד ולהקדיש את כל כולו לתורה ולעבודת ה׳ מתוך הרחבת הדעת.

ביקש רבינו לישב בשלוה, אולם הקדוש ברוך הוא סלל עבורו דרך אחרת.

תקופה קצרה לאחר נישואיו התחוללו שוב פרעות במלאת. חנויות רבות של יהודים נבזזו על ידי פורעים מוסלמים ונהרסו עד היסוד. בין החנויות שעלו באש הייתה גם חנותו של הסוחר – שותפו של רבינו. ביום בהיר אחד איבד הסוחר את כל רכושו ועמו הוריד לטמיון גם את כל כספי הנדוניה של רבעו.

לפתע פתאום מצא את עצמו רבעו מבלי פרוטה לפורטה.

מבלי אומר ודברים קיבל עליו רבינו את הדין באהבה. ״הלא לימוד התורה מתוך הדחק – מעלה גדולה יש בו!״ אמר לרעייתו. ״כנראה מן השמים מצפים ממני לתורה במדרגתה הגבוהה ביותר!״

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"לעמוד 56

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 152 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר