קהילת-תאפילאלת-סגלמאסא-מעגל-האדם


קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת

תמורות תרבותיות העלאת גיל הנישואין

גיל הנישאים בתקופת הדורות הקודמים היה קטן מאוד. החתן היה בגיל 14-12 והכלה בגיל 11-10. בני הזוג לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע. ואולם לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן הנישואין, ויש שסכסוכים פרצו בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים: הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו וחוללו מפנה בגיל הנישואין בדור השלישי. גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי ממשיכיהם הגבילו את הנישואין רק לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעות המשפחות לדחות את מועד נישואיהן.

הצורך באישור רשמי לקיום הנישואין

כבר מ־1955 לפחות היה צורך בהתייצבות שני בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת, שלא הגיעה לגיל 18, לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות, שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישוה בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה. קומתה ולהעלות את הגיל, או העבירו שלמונים לרופא, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 17-16. עד לשנים המאוחרות: 1957-1955, נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 15-14 והבנים בגיל 17 וזאת סמוך לעלייתם ארצה.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה הייתה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישות מוצרים ובסל קליטה מטעם הסוכנות היהודית לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש שאחד מבני הזוג שמח על ההחלטה לנישואין המוקדמים וזאת ממניעים ציוניים כדי לזכות לעלייה לישראל, בעת שהוריו בוששו לעלות.

להלן מכתב, שנשלח על ידי ר׳ מאיר אביחצירא מארפוד אל ר׳ מכלוף לעסרי, שמילא תפקיד של רב היישוב ריש, המתבקש להעביר את תוכנו גם לאחיו ר׳ אברהם הממלא תפקיד דומה בקצר א־סוק, ובו הוראות מטעם הממשלה על התייצבות שני בני הזוג חודש לפני הנישואין אצל הרופא לבדיקה רדיוסקופית, ולידו תצלום בצרפתית של טופס הבקשה אצל הרופא ומקום להדבקת התמונה ומילוי פרטי הנבדק: שם ושם משפחה, מקום ותאריך לידה, מקצוע, הצהרה לבדיקה, חתימה וחותמת והערה למטה על קיומם של שני סוגי טפסים: לבנים — לפרסיים, וירוקים — לממשלתיים.

תעתיק המכתב (בתוספת פיסוק ופענוח ראשי תבות):

ב״ה ארפוד יע״א י״א תמוז יה״ל

ידיד הנלבב זר זהב מזר״ק (־מזרע קודש) טהור החהש״ו (־החכם השלם והכשר) משופרי שופרי הר״ר (=הרב רבי) מכלוף אלעסרי, יעמד חי ושלם ברוב עוז ושלם וכל טוב הוא ובניו הנעי׳[מים] וכל אשר בצלו י״צ (= ישמרנו צורו) דב״ש (־דברי שלום) בפיהם.

מאחר עלות גדול הש׳ וה׳ (־השלום והברכה). מדי דברי עמו ישר המכתב לו נתנני.

הנה כבר שוחחתי עמך הידיד אוד׳[ות] על מה שנצטוינו מהממשלה יר״ה (־ירום הודה) זה למעלה משנה… ומסרו בידינו פתקאות (־טפסים), שכל בחור ובתולה העומדים בפרק נישואין צריכין למסור בידם פתקא אחת ביד הבעל ואחת ביד האשה ליבדק אצל הרופא, ותמסרו אתם להם קודם הנישואין חדש ימים. ודב״ז (־ודבר זה) לא הייתי נוהג רק… ארפוד יע״א, ובאלה הימים נתעוררתי להנהיג עתה זו פה ארפוד ותאפילאלת וגם בריס וקצר שוק. ובכן יגיעו לידך בעה״ו (־בעזרת השם וישועתו), ומחצה תשלח אותם ליד אחיך ידי״ן (־ידיד נפש) אברהם לקצר אשוק, ותפרש לו כדברים האלה: וצריכים האיש והאשה

— להיות התמונות שלהם דבקים בפתקאות, ואחר שיבדקו יחזירום לידכם, וזה נחוץ מאד מאד, ולך ידיד, החיים והש׳[לום] ע״ה (=עבד ה׳) מאיר אביחצירא.

והפתקאות הם ט״ז (=16): עשרה לבנים וששה ירוקים, דהי׳[נו] העשירים תמסור בידם הלבנים, שישלמו לרופא שכרו, ואם יהיו עניים האיש והאשה או אחד, תמסור בידם הירוקים, ולא ישלמו. וצ״ל (־וצריך להיות) דווקא העני מרוד ולא יהיה אחד מהם עני והאחר בין הבעל בין האשה ביד העשיר הלבנה וישלם וביד העני הירוקה ולא ישלם, ותפרש הכל לידי אחיך ושלם.

אכן, הוראה זו בוצעה הלכה למעשה, דוגמת שטר הכתובה של ר׳ בנימין בן ר׳ אברהם לעסרי מקצר א־סוק המופיע בהמשך עם תמונות החתן והכלה וחותמת וחתימה של ר׳ מאיר אביחצירא. מן המכתב הזה אנו למדים גם על סדרי הנישואין בריש וקצר א־סוק המתקרבים והולכים לאלה של קהילות הדרום: ארפוד ותאפילאלת/ ריסאני.

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונין, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני והשלישי — ההחלטה לנישואי הבת הייתה בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים, שלא נתנו תשובה מיידית לפנייה אליהם בבקשת יד לבתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת ׳נקרא לנערה ונשאלה את פיה׳. לפעמים, היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית גם מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד לאירוסין.

ביטול טקס ׳טרוח אזרע׳(הנחת זרעי חיטה)

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בדור החדש וטקס ׳טרוח אזרע׳ (=הנחת החיטה), שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד 1955 — גם הוא נעלם בהדרגה, והנישאים בתחילת שנות השבעים לא ידעו כולם על ׳נחש ביעקב׳ ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבית הכנסת בבצאר

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת, ור׳ שלום אביחצירא, מרא דאתרא, מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה בתקופה זו נערכת בבית הורי החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת השולחנות והכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתק מקום החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתכן, שפעל כאן גם גורם נוסף פרי של השפעה צרפתית, שאנו עדים לה בימינו גם במרוקו, הוא הנוהג לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, שאחריו בא ערב הסעודה החגיגי ה׳אזרחי׳.

גילוי פני הכלה וכיסויין בהינומה

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה (במקום הצעיף העבה המסורתי) בצעיף דק ושקוף או בלשון רש״א ׳צעיף דק מאד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי בווא״לVOILE  עד שכל פניה נראים גלויים׳ והוא ההינומא בעברית. גם נוהג חדש זה זוכה לאסמכתא על ידי רש״א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין, כדי שתראה ותדע במה מקדשה, ושהיא פלונית המתקדשת:

״א״כ (=אם כן) לענין נדו״ד (נדון דנן = מנהג שלנו), שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרינן יישר כוחם וסמוכים הם לעד״.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים

בדורות הראשונים, כאמור, החתן והכלה לא היו מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם כבר התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער, בנים ובנות, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות כלשהן בין בני המינים ולהכרות אקראית. באירוע האירוסין יש והחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לטווח ראייה בלבד בלי להחליף מילים. בבצאר המצב כבר הוחרף או ׳התקדם׳ אליבא דאחרים, ויש ושני בני הזוג טיילו ברחובות

קריה או בגנים ובפרדסים למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה ב׳חינה׳

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי, לא נגנים, שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו מאולתרים והותאמו לחתן ולכלה שבכל חופה. ואולם בדור החדש שולבו בחגיגות ה׳חינה׳ נגנים רובם ערביים בהרכב של להקות קטנות. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית החדשה והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 93-88

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

מלבד הנישואין הממוסדים היו גם נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת. נישואין אלו היו חיזיון נדיר ופחות נפוץ בתאפילאלת או מחוצה לה על ידי ילידי תאפילאלת.

שלושה נוסחים או שלוש צורות היו לנישואין ממין זה:

 א) הייבום הארעי.

ב) נישואי תלמידי חכמים לתקופה מוגדרת, כשנסעו למקומות רחוקים לכמה חודשים.

ג) נישואי חסד.

הייבום הארעי

על פי התורה איש שנפטר בלי בנים, אחיו נושא את אשתו להקים לו זרע. נישואי יבמה בתאפילאלת במאה ה־20 היו רק למספר ימים, שיש בהם כדי להקים זרע לאחיו; ומשעה שקיים את המצווה, נותן גט ליבמתו. לנושא זה מוקדש הפרק השלישי בספר, ולכן לא נתעכב עליו כאן.

נישואי מצווה של תלמידי חכמים לפסק זמן

נישואין אלו נעשו בעיקר על ידי תלמידי חכמים נשואים, שנאלצו לשהות מחוץ לביתם תקופה של כמה חודשים או יותר, ומחשש לעבירה קידשו נשים לפסק זמן מוגדר, וכשעזבו את המקום נתנו גט. נישואין אלו מעוגנים בהלכה ומקורם בתלמוד ׳רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא׳ (=רב כשהיה מזדמן להיות בדרשיש היה מכריז מי מוכנה להינשא לי ליום אחד)? וכן עשה גם רב נחמן. יש פרשנים שהסבירו מעשים אלה של רב ורב נחמן לא כפשוטם, אלא כמעשה של ייחוד בשביל ההרגשה של ׳פת בסלו׳, ויש שראו בזה בבחינת מעשה חינוכי לרווקים המשתהים ואינם מזדרזים לשאת אשה.

על פי משה בר־אשר, תופעה זו לא נצטמצמה לאזור הפילאלי, אלא כללה גם שד״רים, שבאו מארץ ישראל למרוקו, נשאו נשים לתקופות מוגבלות, ויש אף שנולדו צאצאים מנישואין אלה.

לסיכום, תכליתם של נישואין אלה הם כדי להימנע מעבירה ולשמור על הקדושה.

נישואי חסד

הרווקות באזור זה ובתקופה זו נחשבת לבעיה הן של הרווקה המבוגרת והן של בני משפחתה. רווקה מבוגרת נקראת ׳לעזבה לבאיירה׳. מצב זה דוחף את בני משפחתה למצוא כל פיתרון לרווקותה או כדברי משה בר־אשר ׳כא יגטיוו להא אראש׳ (=מכםים את ראשה). כיסוי הראש של האשה הוא סימן מובהק למעמדה כנשואה, וכאן הוא במובן עיקרי של חיפוי על המצב האומלל, שנקלעה אליו הרווקה המבוגרת. פיתרון לרווקה זו יכול להיות נישואין לאדם המבוגר מאוד ממנה וכיוצא בזה. פיתרון אחר הוא נישואין לפרק זמן קצר. הנה שתי דוגמות מן ההווי הפילאלי:

תיאורי הווי — הרווקות העיוורות, שנישאו לעניים נשואים בקצר א־סוק

מחזה קורע לב אך מרגש קרה בקצר א־סוק. מעשה בשלוש רווקות עיוורות, שלא נמצא להן חתן. בני משפחותיהן לא יכלו לראותן בעגמת הנפש שלהן היומיומית. הללו טיכסו עצה ופנו לגברים עניים נשואים וביקשו מהם להסכים לשאת את הבנות הרווקות ולו לפרק זמן מוגדר לזכותן למעמד של חופה ולחוויה של נישואין, ובתמורה תזכינה משפחות העניים לתמיכה כלכלית. הגברים קיבלו את הסכמת נשותיהן, והללו נעתרו לבקשה והשיבו בחיוב הן מטעמי חסד ורחמים כלפי הרווקות העיוורות והן בגלל התמורה הכלכלית. החופה נערכה כמתוכנן, וכל אחד מן העניים נשא אחת מהן לתקופה קצרה ואחר כך נתנו להן גט. בלשוננו היום היו קוראים לזה חופת גמ״ח.

תיאורי הווי — הנשואה שגמלה חסד לחברתה הרווקה וחלקה עמה את בעלה

מעשה ברווקה, שעבר פרקה עידן ועידנים ולא הצליחה להינשא. חברתה הנשואה ביקשה מבעלה להינשא לה לפחות לפרק קצר מטעמי רחמים כדי להסיר ממנה את חרפת הרווקות. הבעל נעתר לבקשה, והרווקה זכתה לחופה כדת וכדין: יצאה מכלל רווקה וקיבלה מעמד של נשואה. בתום כמה חודשים העירה האשה הראשונה לבעלה: עתה הנך יכול לשחררה ולגרשה, והבעל השיב ׳אללאה יכליך, דאבא גיר כליהא ראחנא דרינא ביהא' (= בחייך כעת הניחה אצלנו, כבר התרגלנו אליה). על מעשה זה ולכבוד האשה הצדקת, שגמלה חסד לרווקה נתחברו החרוזים האלה:

קאל להום בבא ענא: ראעיו לא דוזוהא

קדמת ראסהא למצווה ועטאתכום ראזלהא

קאל להום בבא ענא: אביאטהא פדיכּ אדאר

פחאל אילא כתבת ספר תורה או רקאת שי זוהר

תרגום

[אמר להם בבא ענא: שימו לב אל תשכחוה

 זירזה עצמה בגבורה של מצווה ונתנה לכם את בעלה

 אמר להם בבא ענא: אשריה בעולם הבא

ייחשב לה כאילו כתבה ספר תורה או רכשה ספר זוהר]

הערת המחבר: לדעת משה בר אשר, ׳בבא ענא׳ הידוע ככינוי למר מסעוד, כאן מוסב הוא על ר׳ מסעוד, בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא. על פי תחקיר שעשה בר אשר אצל מסרנים, אירוע זה התרחש בימיו של ר׳ מסעוד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013 נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת- עמ'

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה

קהילות תאפילאלת-מעגל האדם

פרטים ייחודיים לשטר הכתובה הפילאלית/סג׳למאסית יום החופה

היום בשבוע, שבו מתקיימת החופה בתאפילאלת וארפוד עד סוף שנת תש״י/1950 לפחות, הוא אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות בתקופה זו פותחות ׳בשלישי בשבת׳חוץ מן האלמן, שעושה חופתו ׳בששי בשבת׳.

שם מקום החופה

מקום החופה בכתובה הכללית מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב, שבו נערכת החופה, ולפעמים, אף בציון שם המדינה. על זה מתווספים סימני נוף סביבתיים כמו שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות נוסח קהילות דרום תאפילאלת אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום ׳סג׳למאסא/ כל היישובים: ריסאני, ארפוד, זרף, שיפא, גיגלאן, מזגידא, בוזמללא, אלגרפא, אירארא ועוד נכללים בשם ׳סג׳למאסא׳, הוא השם הקדום והמקביל ל׳תאפילאלת׳. לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (= כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז היא יושבת). השם סג׳למאסא מופיע בכתובות ארפוד עד תש״ט/1949 לפחות. החל מתש״י/1950 מופיע שם היישוב ארפוד ללא ציון שם הנהר זיז ׳כאן במתא ארפוד׳ במקום ׳במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. ההסבר קשור בהתייבשות נהר הזיז בארפוד. הנוסח החדש נקבע על ידי ר׳ מאיר אביחצירא, מרא דאתרא, ובתיאום עם הרבנות הראשית בראבט.

עיקר כתובה

המוהר או עיקר כתובה בלשון חז״ל קבוע, וערכו — מאתיים זוז לבתולה ומאה לאלמנה או לגרושה. נוסח המוהר לבתולה בכתובת תאפילאלת הוא: ׳ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי׳ (= ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני). ולגרושה או לאלמנה: ׳ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה תריסר ופלגא זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי/ אין כותבים ׳כסף צרוף׳ או ׳נקי׳ וגם לא ׳דחזו ליכי מדאוריתא׳ (= הראויים לך מן התורה), כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

ערכו של עיקר כתובה בתאפילאלת הוא עשרה מתקאלים לבתולה (וחמישה לגרושה ואלמנה), סכום שווה ערך ל׳כסף זוזי מאתן שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזי כספא׳. סכום זה של עשרה מתקאלים נידון על ידי רש״א בספרו מליץ טוב ונזכר בכתובות קדומות נוסח סג׳למאסא  וקצר א־סוק וברוב שטרי הנדוניות ישנות וחדשות.

תוספת כתובה

בכתובות נוסח סג׳למאסא אין מפרטים סכומים נקובים, והנוסח קבוע בכל הכתובות:

׳ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן׳.

ערך הנדוניה

בכתובה הפילאלית סג׳למאסית אין נוהגים לציין בשטר הכתובה את הפריטים, שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף המסיים את הכתובה, וזה נוסחו לבתולה:

״ודא נדונייא דהנעלת ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן״ (=וזאת הנדוניה, שמביאה לו כלה זו מנכסיה הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה).

נוסחו לשאינה בתולה הוא:

״ודא נדונייא דהנעלת ליה כלתא דא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן״.

רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה נעשית בשטר נפרד הקרוי ׳נחלה׳.

הפרטים החסרים בכתובה המסורתיה הסג׳למאםית נוסח האפילאלת

נוסח שטר הכתובה הפילאלי/סג׳למאסי קצר בהשוואה לשטר כתובה רגיל נוסח הרמב״ם ובהשוואה לשטר הספרדי הירושלמי ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאם וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בשטרי כתובות עד קרוב לתש״י/1950. להלן הפרטים והסעיפים החסרים: א) אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים: תוספת, נדוניה וסך הכול.

ב) אין תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה וכיו״ב.

ג) אין תנאי כתובה שליליים כמו ׳ונשבע החתן… שלא ישא אשה אחרת עליה… או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת׳.

ד) אין בטחונות ואחריות לפירעון הכתובה: שבועת־החתן, שעבוד נכסים וכיו״ב.

ה) אין שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

אכן הנוסח הקצר או המקוצר של הכתובה הסג׳למאסית גרמו לטעות או לאי הבנה של חוקרים או של עורכי אוסף הכתובות בבית הספרים הלאומי, שהעירו על כל אחת מהכתובות מסג׳למאסא, כי הכתובה אינה גמורה, וחסרים בה חלקים או עדים וכיוצא בזה. נחזור ונציין, כי לא חסר דבר, כי זה הנוסח המסורתי המקובל בכתובות מסג׳למאסא מלפני כן וכתובות בארפוד עד סמוך לשנת תש״י/1950.

על משמעות היעדרם של סעיפי הביטחון לפירעון הכתובה וסעיפים אחרים נדון בהמשך הפרק.

עיטורי הכתובה הפילאלית

עיטור הכתובה ואיורה בקהילות תאפילאלת פשוטים ועממיים לרוב בהשוואה לכתובות של קהילות אחרות דוגמת הכתובות של קהילת מוגדור המרהיבות והססגוניות בעיטוריהן ובציוריהן. הפשטות המשתקפת בכתובה הפילאלית היא הקו האופייני לקהילות תאפילאלת בכל תחומי חייהן: בדיור ובריהוט, בלבוש ובלחני השירה ובמוסיקה.

התבנית הבולטת המרכזית של רוב הכתובות בתאפילאלת הוא השער. נוסח הכתובה מופיע בתוך שער מרכזי העשוי בצורת קשת בין שני עמודים. מעל לשער יש משקוף, ועליו נשקפים שניים או שלושה חלונות עליונים בצורת שערים מרובעים או עגולים. לגליון הכתובה יש אם כן שני חלקים: חלק עלי של החלונות התופס כשליש מכלל הגיליון והחלק המרחבי שמתחתיו שבו השער המרכזי. בחלק העלי של החלונות מופיעים פסוקי הברכה החגיגית ממגילת רות ׳יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת׳ (ד, יא-יב), ובשער המרכזי של הגיליון מופיע נוסח הכתובה הפותח בברכה ׳בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה׳. השער המרכזי — חלקו העליון מקושת כולו עד מעוגל הנפתח בהמשך אנכי או בעל משקוף אופקי ישר אבל עם שתי זוויות או קשתות מימין ומשמאל. יש שהשער פשוט ויש שנשקף כשער של ארמון. עמודי השער מקושטים בשלל ציורים אמנותיים וצורות גיאומטריות של מעוינים וסמלים כמו מגן דוד, עלים ופרחים. לשער יש משמעות ומסר מרכזי. השער מופיע במגילת רות בהקשר של נישואי בעז עם רות ׳ובעז עלה השער וישב שם והנה הגֹאל עבר… ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ את האשה הבאה…׳ (ד,א-יא). השער מופיע גם בהמנון לכבוד אשת חיל הן לגבי האיש ׳נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ׳ (משלי לא,כג) והן לגבי האשה ׳תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה׳ (משלי לא,לא). ציור השער המרכזי ושערי העל בגליון הכתובה הפילאלי הם גם סמל לפומביות והכרזה על בשורת החתונה בבחינת ׳על שער בת רבים׳(שה״ש ז,ה), ובו בזמן הם גם שער וכניסה לחיים. גם לחלונות יש משמעות. השער הוא מרכז החיים, והחלונות הם התקווה המובעת בפסוקי הברכה המופיעים בהם. אלו הם המסרים המרכזיים של השער, ואליהם נלווים ציורים של פריטים נוספים דוגמת כתובה ז׳. גליון הכתובה מחולק לשני חלקים: עלי ויסוד. החלק העלי עשוי שלושה

חלונות: באמצעי מופיעים פסוקי הפתיחה החגיגית. בחלון הימני ציור של מתקן לפחמי גחלים הקרוי ׳מזמר׳ כפי שרשום מתחתיו. מעליו קנקן למים רותחים, שממנו מוזגים אחר כך לתיון. בחלון השמאלי בחלקו העליון תמונה של מתקן ומעליה דמוי כתר. נוסח הכתובה מופיע בתוך שער אמנותי מקושת בין מסגרות של עמודים מקושטים ברצועות של מעוינים גם בגג השער. גם לפריטים הבולטים יש משמעות. מתקן הגחלים וקנקן המים סמל הם לחיי היום יום הפעילים והזורמים, שבמרכזם שתיית התה, שקנקן המים מייצג. עוד כתובה מיוחדת היא כתובה יט מ־1950, שבחלקה העליון שני שערים מקושתים ומעוטרים במפתנם ובמשקופם, וביניהם שני דגלי לאום מוצלבים אחד פונה ימינה ואחד שמאלה, וכותרתם מתחת שלוש מילים: מגן ציון דוד. השער המרכזי מעוגל כולו ומעוטר בשני צבאים זה כנגד זה, בעלים ובפרחים. בנוסף לפתיחות החגיגיות הידועות מופיע פסוק מעל לשערים העליונים ׳מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה". עיטורי כתובה זו הם בהשראת הבשורה של פתיחת שערי ציון ליהודים. הכתובות מתגוונות גם בצורות גאומטריות של מעוינים, מרובעים, מלבנים ומשולשים וכן בעיגולי שרשרת וכיוצא בהן. הכתובה המעוטרת ביותר היא זו הניצבת בשער פרק זה סג׳למאסא תש״ו/1946, ובה צמדי ציורים זה לעומת זה: צבאים, דקלים, מגנים, ירחים ופרחים.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-עמ 126

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
דצמבר 2024
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר