קורות-היהודים-בצפון-אפריקה-נתן-א-שוראק


קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

 

מלבושי הנשים אָפייניים עוד יותר : חולצה ששרווליה תפוּחִים, מחשוף רבוע, מעוטרת בשפע תחרים של ואלנסיה או ברקמה אנגלית, סרוואל או מכנסיים שופעים מאריגי כותן, מוחלקים במותניים ומהודקים בקרסוליים, מגיל מסוים והלאה נוטשת הנערה את החולצה ולובשת אפודה ארוכת שרוולים בצבעים עזים, אדום ירוק , שחום כברונזה. הלבנים גם הם אינן ידועים, בייחוד בדרום, להוציא את חזיית האישה העשויה בדי צמר ססגוניים. ברחוב מתקשטת האישה הצעירה בפוּטה, או פיסת משי או כותן המפוספס פסים נוצצים, המכסה ומבליטה את חמוקי ירכיה. סוודר של כותן או של משי רקום זהב עוטר את פניה ומסתיר כליל את בלורית השיער, הנחשבת ערוה באישה. כיסוי הראש לראווה הוא הכּוֹפיה המפוארת הרקומה זהב ומקושטת פנינים, זהב וכסף, כעטרת מלכות ממש.

נעלי בית דקות גבוהות עקב וכפכפים כבדים מֹשַׁוִים יפעה מקראית להילוכה, גם אין היא יוצאת אלא כשהיא עטופה איק עצום של משי או של קשמיר ההופך את האישה או הנערה למאדונה קלאסית. תאג'ורי מתאר לנו את הכּסווַה כּבירה, לבוש הכּלה הלבן והמפואר המעוטר רקמות, ושנצים.

הכתף אפודה של קטיפה רקומת זהב, אל-גמבאז, בית חזה קטן של קטיפה שסרטים של זהב מבליטים אותו, ולו מחשוף רחב מאוד, אל-כּמאס צמירה, שרוולים שופעים כצעיפים מעשה משי רקום, המורכבים מצד אחד על אמצע הזרוע והקצה השני שלהם עוטף את הכתפים וחלק מן הגב. הזלטילה, חצאית רחבה של קטיפה העמוסה סרטים של זהב. המדאמה, אבנט של קטיפה מרוקם זהב ופנינים, ולבסוף אל-ח'מאר, עטרה עמוסה זהב, כסף, אזמרגדים, פנינים ואבני אודם. כאן לפנינו מזרח בכל הדרו, שרישומו היה עמוק עוד יותר אם נכננס אדם ביום שבת או מועד לבית הכנסת בו כל הגברים עוטים, מראש ועד כף רגל, בורונס לבן ומהודר.

הביטוי הגרוני המובהק של העברית, קצב מזמורי התפילה הקרובים כל כך לתפילה הגיגוריאנית מלפני שנת אלף לספירה, הכוח החודר שמפיק אדם השקוע כולו במלות התפילה, הרגשת נועם הנאצלת מדלותה המופלגת של המסגרת, המזכירה בהרבה והרבה בחינות את המסגד, לפעמים אפילו הרישול בהליכות, יחס הקרבה המפתיע הזה במעמד השכינה, כל אלה נושאים אותך אל המזרח, המקום שלא השתנה כמעט מאז נדודי אברהם או ויכוחי התלמוד.

בלשון הדיבור הוחלפה הארמית מלפני אלפיים שנה בניב אחר, שמי אף הוא, הערבית היהודית.

ההרגשה שעלינו לעזוב את מערכת ההתייחסות הרגילה של מחשבתנו, כדי לדון את המציאות של העולם הזה, מתחזקת כשאנו נותנים דעתנו על תולדותיהן והליכותיהן של הקהילות, בהן אנו עוסקים. רואים אנו איך מלכתחילה נשארו אלו קרובות מאוד למקורותיהן.

ארץ ישראל היא ממשות סמוכה, המוכרת מתוך תאוריהם המדויקים של נוסעים או עולי רגל. תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו שכנו בדרך שהוליכה את הנוסעים מבבל או בבגדאד לספרד, הישיבות של קירואן, תוניס, תהארה, טלמסאן או פאס קיימו קשרי קבע עם חכמי סורא ופומפדיתא, אלו ישיבות בבל, שבהן נוצר התלמוד עם חכמי ירושלים, ולימים, כפי שעוד נראה, עם חכמי צפת.

בשלב מאוחר יותר חדר התלמוד למגרב. אולי יותר מאשר באירופה, נתקבל כאן ונלמד כמציאות חיה. באקלים דומה לזה שבו צמח. בשום מקום לא הייתה נתקל אצל יהודי המגרב בהתקשחות או בהסתיידות עורקים נוכח הנושא הקפוא, שההערצה אליו גוברת ככל שחשים בתלישותו מן המציאות.

בעיני הילד הרי אברהם ההולך לחרן או אל הר המוריה הוא האב, שאותו הוא ארואה רוכב יום יום על אתונו. הלל או רבן גמליאל, המרביץ תורה בתלמידיו, הרי זה הרב של הכפר, אותו לבוש, אותן הליכות, וחוסר ההיגיון של השליט המוסלמי, בסופו של חשבון, אינו חמור יותר מזה של המצרי בימי קדם.

ההמשכיות בין העולם התנ"כי ליהדות המסורתית של המגרב לא היה בה ספק. שום תהום לא הפרידה ביניהם כל עוד לא חגגו ההשפעות החדשות את ניצחונן.

בבית הספר העמידו הרבנים הגדולים של יהדות צפון אפריקה שלשלת ארוכה של פוסקי הלכות שבנציגיה יכול הייתה לפגוש כמעט בכל המרכזים היהודיים של אפריקה הצפונית, ובעיקר במרוקו. עולם זה עתיר תרבות נעלם היה כמעט לגמרי מעיני המשקיף הנחפז לדרכו או הלקוי בידיעותיו.

אבל מי יכול היה לעקוב בארמית אחר הפלפול של דף גמרא מופתע היה לפגוש, אפילו בעומק נאות המדבר של הסאהרה, בחכמים השוחים בנקל בית התלמוד הבבלי, במפרשים ובמפרשי המפרשים, ספרות שלמה ועצומה שלעתים קרובות מאוד שוב לא היה בה דבר נסתר מהם.

רבנים הרבה, בפרט במרוקו, היו מקיימים לשכות ייעוץ ממש בענייני הלכה. מכל קצות האזור שאליו הייתה השפעתם מגעת באים היו לשאול בעצתם, לפעמים מכל רחבי צפון אפריקה, לאחדים מהם יצאו מוניטין גם מחוץ למגרב, מישראל, מאירופה, ולפעמים מאמריקה, היו פונים אליהם לשאול דעתם.

דיני התלמוד אינם מותרות של מלומדים אלא הם ממלאים תפקיד חיוני בחברה היהודית המסורתית, גם זו מתכונותיה של יהדות המזרח שלא הבדילה בין קודש לחול. התגלות האלוהים, היא התורה, הייתה קובעת את חיי היומיום של היחיד ושל הציבור עד לפרטי פרטיהם.

 צריך היה לעיין בתורה בלי הרף כדי לדעת איך לקיים את המצוות ולקבל עול מלכות שמים. התלמוד הוא האינצלקופדיה של כל חוכמת היהדות המסורתית : על פיו התורה מתפרשת ויכול אלוהים להשפיע מטובו על בית ישראל.

בכל מקרה של ספק היה הרב דן כפי בקיאותו בהלכה : כך בבעיה דתית, וכך גם בדין ודברים של חול. תוניסיה, מרוקו והקהילות היהודיות השמרניות שבדרום אלג'יריה (גרדאיה) הטיפו לנהוג על פי דיני התלמוד בכל הנוגע לענייני אישות, נישואים, גטין וירושות.

ראינו כבר, שבלשכות הרבנים מטפלים היום מידי יום בסכסוכים שהתגלעו בתוך הקהילה היהודית.בבתי הדין הרבניים חוזה הייתה לעתים קרובות בתמונות, שהיה בהן כדי להזכירך, שעדיין בארץ אתה נמצא. אבל הדיינים הצטיינו בחיים של כבוד והכרת ערך עצמית שהיו ערובה לחוסר משוא פנים בדין.

תוך כדי חקירה ודרישה מדוקדקת שערכנו בהווית המשפט הרבני במגרב, לא שמענו אפילו פעם אחת תלונה על תאוות הממון שלהם, וזאת בארץ שבכל מקום הייתה שטופה בדברי רכילות ובמנהגים נפסדים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'107

10/06/19

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

 

בזכות ארגונה של היהדות – הגם שעורר ניגודים בין היסודות הנאורים ביותר באוכלוסיה, שמבקשים היו לאמץ להם את דיני האישות הצרפתיים שהוענקו מאז 1870 ליהודי אלג'יריה הייתה במגרב תמיד ספרות תלמודית ענפה. מעצמו מובן, שהספרות העתיקה הייתה נושא ללימוד קפדני ביותר, לרבנים ולפרחי רבנים, אך המצוינים שבהם שקדו להעשירה בהגיונותיהם שלהם : בלשכותיהם של הרבה רבנים תוניסאיים ומרוקאיים, משעה שרכשת את אמונם יכול היית לראות איך המגירות נפתחות ולעיניך נגלה ספר שבכתובים או כתבי יד שכבר נשלם, ששוב לא המתין אלא לפרסומו.

שכן עד לימים האחרונים של יהדות המגרב היו ספרי הלכה מרובים מתפרסמים בה. בתי הדפוס של פאס, של קזבלנקה, ובעת האחרונה במיוחד אלה של בועז חדאד בג'רבה, היו מוציאים את חיבוריהם המעולים ביותר של רבני המגרב. מי שזכה, מדפיס הוא את חיבוריו בארץ הקודש, באמצעות קרוב משפחה או ידיד מיושבי ירושלים או טבריה.

נדיבים בעלי אמצעים היו מתכבדים בכך, שסייעו להוצאתם של ספרי קודש אלה, שבהכרח נתייחדו למיעוט של למדנים ויראי שמים, שהרי כתובים היו בעברית רבנית, או לעתים רחוקות יותר ביהודית ערבית, ומודפסים תמיד באותיות עבריות.

אם נעיין ברשימת הספרים של אחד המו"לים הללו הרי נמצא בה סידורי תפילה, עם פירושים או בלעדיהם, ספרי פלפול תלמודי, הרבה ספרי יראים, לעתים קרובות כתובים ביהודית ערבית, תרגומים מאוחרים בניב זה של היצירות הגדולות בהלכה היהודית, מדריכים ברפואה עממית מזרחית, ספרי קבלה, שירים ואפילו רומנים היסטוריים.

באשר לסוג הזה האחרון, החל יוזב ואסל – Eusebe Vessel – בכתיבת מונוגרפיה מועילה של הספרות העממית של יהודי תוניסיה, שלדאבון הלב לא זכה לסיימה – ככל הידוע לנו תוכנית יחידה לחיבור על אודות הספרות העצומה הזאת. פירוש הדבר שעדיין לא הגיעה כאן השעה להוציא משפט כולל.

תחילה צריך יהיה לאסוף ביבליוגרפיה מדוקדקת של כתבי היד ושל חיבורים שהוציאו סופרים מוגרבים בעברית רבנית או ביהודית ערבית. החקירה והמיון של כתבי היד, שאחדים מהם נפוצו לארבע רוחות השמים, שנקנו על ידי אוניברסיטאות או ספרנים זריזים שבאמריקה ובישראל, אלה עצמם יצריכו מאמצים מרובים.

משעה שיושלם המִפקד הזה, אפשר יהיה לגשת לחקר הפעילות הרוחנית והדתית הזאת שנתרקמה במאות השנים האחרונות. כלום אנו צריכים להדגיש מה רבים הכשרונות, שצריך יהיה לאספם כדי לא להיכשל במלאכה זו ? מחוץ לידיעה יסודית ביהדות, בערבית, בארמית, בהיסטוריה היהודית, בתלמוד, בקבלה, בתפילות ובפיוטים, צריך יהיה אדם לדעת גם ערבית ויהודית ערבית ולהיות בקיא בשיטות היסודות של המחקר המודרני. בלי סגולות יסוד אלו עלולים המאמצים הראויים ביותר לשבח, להניב רק תוצאות של מה בכך.

אחד הקווים האופייניים ליהדות זאת שאנו תוהים עליה כאן, במצבה המקורי, הוא המעמד שיחדה לאשה. בתוניסיה, בדרום אלג'יריה ובעיקר במרוקו, שמורים היו סימנים הרבה לפגישתם של דיני התלמוד על המנהגים וההליכות של האוכלוסיות המאוסלמות של צפון אפריקה.

ראינו אותה יפהפיה במיטב מחלצותיה ביום כלולותיה : גם אם הצטיינה בכל חמדתה של נסיכה מתןף אלף לילה ולילה, הרי מהרבה בחינות יעודה הייתה גם לשאת עול כבד של שעבוד. כאן המקום לנתח את מעמדה האישי המסורתי במגרב, שהוא שקבע את מצבה עד 1870 באלג'יריה, ועד לשחרור מן השלטון הצרפתי גם בתוניסיה.

במרוקו ובדרומה של אלג'יריה לגבי היהודים שעליהם חל חוק האישות המקומי. השתמרות זו של דיני התורה והתלמוד בחיי היומיום של הקהילה המוגרבית הגבירה את האופי המזרחי המובהק שלהן, תוך שביססה את היחוד היהודי לעומת הסביבה המוסלמית.

מצב האשה.

אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה.

נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.

לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות.

הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.

זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.

במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי.

בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.

היקף סמכותו של השיפוט הרבני  נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים  הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.

מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יר.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ' 109

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים

סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.

בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :

" למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית "

רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם של הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה.

באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש. הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית.

יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גוּלוון, תאג'ורי, ברינוֹ ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה. אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות. המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.

הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.

למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :

כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.

כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים. בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נטו בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרבּ. במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים.

דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו. בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.

הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד. בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם.

לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ'-112

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר