שבחי רבע חיים בן עטר – גדליה נגאל
שבחי רבע חיים בן עטר – גדליה נגאל
נספח מס׳ 1
׳… עוד היום מספרים עליו [על ר׳ חיים בן עטר] במוגדור את הסיפור הבא: הופיע שולטן מרוקו במוגדור על מנת לחוג שם את יום הולדתו. דעתו היתה בדוחה עליו והכריז, כי כל בן מוגדור שנולד בו ביום רשאי לבקש ממנו חסד כל שהוא. רב חיים ביקש שירשו לו להופיע לפני השולטן ובקשתו נתקבלה ברצון. רבי חיים הגיש לשולטן במתנה ראי פלאים, בו יכול השולטן לראות את הנעשה באותה שעה בביתו. הסתכל בראי וראה כי אשתו חוטאת עם הוזיר הגדול… רבי חיים ענה: פגע בו בכדור. שלף השולטן את אקדחו וירא בראי. משחזר לעיר בירתו מצא את העם מוסת ונרגז. האספסוף רצה להסתער על רובע היהודים, מאחר שסמוך לחומתו נמצאת גופת הוזיר הנרצח, ולפי עדות אשת השולטן נרצח הוזיר על ידי היהודים. הרגיע השולטן את הרוחות הסוערים ושלח את אשתו אלי קבר אחרי הוזיר.׳
ר׳ אהרן מרקוס, החסידות, עמי 318.
נספח מס. 2
"… אולם למרות רצונו הטהור לא ארכו לו ימי שבתו בארץ הקדושה. סבות לא גלויות סבוהו, לדרוך במתי ים ולכתת צעדיו ארצות לא ידעם. נשא רגליו לשוט עד מקום רגליו יובילוהו, אשר בו סתר חפצו להגלות ברצון א׳ [אלקים], ביום השלישי לנסיעתו יום עש״ק תקע אהלו על כר נרחב, יער גדול, אשר הריה יעידון כי לא דרך בה רגל איש ולא עובדה אדמתה מעולם. תחת אחד השיחים, אשר ענפים יסכוהו, שם ישב לנוח ביום השביעי. אך נשוא נשא עיניו וירא והנה אנשים הרחק ממנו, גבהם כארז בלבנון ושיא חוסן קומתם לעב יגיע, פניהם פני להבים הרועם כסלע מוצק, בידם נושאים זמורות גדולות אשר כרתו מן היער, וכל זמורה וזמורה — משא חמור. ולפי דברי מגידי דברי הימים בזמן ההוא האנשים האלה היו מהגלות אשר הגלה מלך אשור, ויצורם שם עד היום הזה. המה, בראותם מנגד את האיש החונה שמה, ותוארו כתואר אדם, נגשו אליו וידברו אתו עברית: ״מה הדבר הקרך פה האדם הקטן, ארץ צחיחה מאין יושב ומיום גלות כבוד מבית שומרון לא נצבה כף רגל איש פה זולתינו. הגד נא מי שלחך הלום ארץ צחיחה האם בן ברית אתה י״ "בן ברית! כן, בן ברית אנכי!״ ענה להם, ובדברו רטט השמיע קולו כאוב מארץ. ויאמר: ״האלקים שלחני, אמנם עדי יבא תור ונגלה סודי, חזון א׳ כמוס עמדי ועת לכל חפץ, אך עתה לו שמעוני נא ספרו נא לי תהלוכותיכם בארץ הנשמה הלזו, מה המה העמים אשר ביניהם אתם יושבים ? האם המלך אשר הנכם חוסים בצלו מלך חסד הוא ? עד כמה מספרכם?״ ענו לו: ״הארץ לפנינו היא אין עם ניכר בינותינו, מושל אין ברוחינו. וכי נלחמה — נצא חוצץ כולנו, וגדודינו לא ימנה מרוב. ההצלחה מעוז לנו ואיש לא עמד לפנינו. כי נקרב אל עיר, ופנינו הולכים בקרב, אבחת חרבנו מנפש ועד בשר תכלה ולא תשוב אל נדנה עד השמיד גוי כולו. אך לא עת עתה להרבות במילין! הנה השמש נוטה לערוב ומלכת הליל פרשה ממשלתה על כל החיים. ואתה, הלך יקר, הכרת פניך תענה בך כי הדר כבוד חופפת עליך ובקדושתך נתימר כי תסתופף בצל קורותינו, עד יערה עליך רוח ממרום והיית לנו למופת!״ עודם מדברים קרב אליו חד מהם, שלח ידו ויאחז בו, וירכיבהו על כתפו, דרך בלולים העלהו אל בית הנשיא. הנשיא יצא לקראתו ויברכהו לשלום, הושיבהו בראש המסובים וכל הנאספים שרו לפניו שירי תפילה. אך הצפירה באה יום שבת קודש הובילוהו את בית התפילה בלויות אצילי העדה, ברגש קדש הביעו רננה. טרם הקריאה קם הנשיא, ויעמוד על הבימה, להטיף מלים באזני הקהל מוסר מלכים. פתח ויער נעימות בנפש השומעים כדרכו כל הימים. אהה, חזע נורא, פני הרב הנשיא חוורו, ולעו מליו, רוח אימים בעתהו, נפל על פניו וירדם וירגזו כל עצמותיו. עודנו שוכב נדהם נבהל ברעיונותיו, תמונת אביו לנגד עיניו, הרעים עליו בקולו, ויאמר לו: ״בני, בני! הנה חרדת עלי את כל החרדה להפריעני ממעון חביון מנוחתי. אמנם להיות סתרה לך נרגזתי ואץ [!] אליך, למען תדע כי איש מורם היום בחומותיך, שית עיניך עליו פן יפגשהו אסון, הלא צויתיך ואתה דע לך!״ כגבור מתרונן מיין קץ הנשיא מתרדמת חזיונו, פרש חמלתו על נר ישראל וקדושו, וכל היום לא סר עינו מעליו. ממחרת השבת נתן צו לאחד ממשרתיו עושי רצונו להוליכהו בטח אל הארץ יצא משם, ופקודתו נעשתה, והרב חיים ז״ל שב למעונו.״
ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן, מעשה הצדיקים, ב ע״א—י ע״א